בס"ד                                             ערש"ק                                                                  י"ג   בתמוז   התשע"ד

                   ליקוטי - אור - בפרשה - פינחס

   " פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי

    אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי, לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם   "(כה, יא-יב)

אומנם למדנו בפרשה הקודמת שבלעם הרשע בא לקלל ויצא מברך אך לפני מותו יעץ לבלק איך להחטיא את העם

בדבר עבירה שהרי ידע כי 'אלוקים של אלו שונא זימה'(סנהדרין קו:), כמו שכתוב(במדבר כה, א): "וישב ישראל בשטים

ויחל העם לזנות", ודרשו חז"ל(מד"ר כה, כב): 'שיטים - שעשו שטות'. ואכן, מואב ומדיין הפקירו בנותיהם כדי לגרום

לעם לעשות מעשה גנאי שהגיע עד כדי עבודה זרה, כמו שדרשו חז"ל(שם, כג): היו מגיעים לשוק ליטול חפץ, הייתה

זקנה יושבת בחוץ ואומרת לו שבפנים יש חפצים נאים! היה נכנס ויוצאת נערה מקושטת ומבוסמת שמפתה אותו

וכו'.וזה שנאמר(דברים כג): "לא יבא עמוני ומואבי  גם דור עשירי עד עולם" כי ב' עמים אלו החטיאו את עם ישראל

בעבירה, ועל זה דרשו חז"ל(מד"ר כא, ד): שהמחטיא את האדם יותר מן ההורגו! מניִין? שההורג - הורג בעולם הזה

ויש לו חלק לעוה"ב, והמחטיא - הורגו  בעולם הזה ובעולם הבא.

ונראה אולי לומר שמכאן יש ללמוד עצה לחיים כי התורה היא מלשון הוראה, היינו להורות לנו דרכי ישרים ואמת

לבל נסטה ימין ושמאל, והעצה היא שלא רק פשוט הדבר שאסור להתחבר עם מי שהוא מחטיא כנגד ה' ותורתו

הקדושה בכל אופן שלא יהיה היינו לא בדרך אכילה, לא בשתייה, לא בדיבור וכמובן שלא במעשה, אלא החידוש

הוא שאפילו אסור ללכת למקום שממנו נובעים תוצאות חיים שהם כנגד רצון ה', כי אפשר שיידבק באדם שנמצא

במקום כזה קליפות של הסטרא אחרא שינקו ממעשיהם הלא טובים שנעשו במקום זה, כמו שדרשו חז"ל(מד"ר כה,

כב): מכיוון שבאו למעיין שיטים שהוא של זנות היה והוא משקה לסדום ושתו מימיו נפרצו בזנות, ויש לדקדק איך

מזה ששתו מימיו נפרצו, ועוד איך סוג של מעיין כזה או אחר מגדל סוג כזה או אחר של אנשים כמפורט במדרש.

אלא אולי אפשר לומר מכיוון שהמעיין הוא מקור נביעת המים יבואו המון העם לשתות, אבל אם יזהמו את מימו

ע"י תאוותיהם כפי שעשו אנשי סדום, יאחזו בו קליפות הטומאה כנ"ל, ולפיכך הבאים אליו מסכנים עצמם שהרי

אפילו האוויר שהם נושמים באותו מקום מטונף קל וחומר ששותים מימיו. וע"פ זה אולי נרמז שלא המעיין מגדל  

וכו' אלא הכול בהתאם למעשיהם של האנשים בו, והטעם שתפס המדרש דייקא מעיין, אולי רמז שכמו שהמעיין

מתפשט ומשקה את הנחלים כך הבאים למקום שהוא מקור העבירה גורמים להתפשטותהּ למקום אחר כי יש סיכוי

שיאחזו וידבקו בהם הקליפות כנ"ל, וע"י זה אפשר שייפלו לעבירה, חס ושלום. על כן, שומור נפשו ירחק מהם

וכיוצא בהם!

ומעשה שהיה, בזמן הגאון רבי משה הכהן טוויל זצ"ל, ששימש כראש ישיבה "דגל התורה" בעיר חלב שרבים

מגדולי ארם צובה היו תלמידיה. פעם אחת נפתח מועדון ריקודים מעורב ע"י עשירי העיר, וראשי הקהל לא יכלו

ללחום כנגדם באשר היו תקיפים ואלימים. אותה עת הייתה שנת בצורת, וראשי הקהל באו אל רבי משה טוויל

להיוועץ עמו בדבר הכרזת תענית ציבור. אמר רבי משה: " מדוע חייבים כל הקהל להתענות בעוונם של יחידים.

אין ספק בלבי שהבצורת בשל הפרצה שבמועדון המעורב! במקום להכריז על תענית וצום, יכריזו שאין לנשים

ולנערות לבקר באותו מועדון פריצות! ואם ישמעו לי מבטיח אני שהגשמים ירדו לברכה! ". הכריזו כן, והמועדון

נסגר מחוסר משתתפים. יומיים לאחר מכן, החלו יורדים גשמי רצון, ברכה ונדבה!(מובא בספר הנפלא "מעיין השבוע")      

ונחזור לפרשתנו, השפל הנורא היה בעת שזמרי בן סלוא שהיה נשיא בית אב משבט שמעון, נפל בידי כוזבי בת

צור, כמו שדרשו חז"ל(מד"ר פר"כ-כא):  איני נשמעת אלא למשה שכך צווה אותי בלק אבא, שלא לשמוע אלא למשה

רבכם, שאבי מלך וכו', להודיעך עד היכן נתנו המדיינים עצמן, שֶבָת מלך הפקירו, צור(=בלק) גדול מכולם מלך

הוא, והפקיר את בתו, מי לא היה מפקיר?. ומכיוון שזמרי לא חלק כבוד לשמים ולא לבריות, הביאהּ לפתח אוהל

מועד לעיני כולם, והמה בוכים היינו כלל ישראל, ולא יודעים מה לעשות כי התלבטו בהלכה והיא "הבועל ארמית

קנאין פוגעים בו" היינו האם הוא חייב מיתה או לא. אבל פינחס לא התלבט אלא החליט להתנדב ולקום ולעשות

מעשה כי התלבשה בו מידת הגבורה בחינת יצחק וע"י זה נכנסה בו עזות דקדושה, ומיד לקח רומח בידו ונכנס

לאוהלו של זמרי, ועשה מה שעשה, ונעשו לו י"ב ניסים, כמפורט במדרש שם.

וכאשר ראו בני שבט שמעון שנשיאם נהרג באו לפגוע בפינחס שהוגן ע"י מלאך ה' שהחל לנגפם. משראה פינחס

שכך, עמד והתפלל בעדם שתיפסק המגפה, כמו שכתוב(תהלים קו): "ויעמד פינחס ויפלל", ואמרו חז"ל(סהנדרין פב):

ויתפלל לא נאמר אלא ויפלל מלמד כביכול שעשה פלילות(-דין) עם קונו, היינו הכניס בתפילתו דין ודברים עם ה'

יתברך שיעצור את המגפה בשביל שלא יינגפו שאר בני ישראל, בטענה שלא היה חלקם עם עושי המעשה, וגם

אם תאמר כולם חייבים בדין ערבות הרי אתה אלוקי הרוחות יודע שמעשי היה לשם שמים כי קנאתי את קנאתך

ונקמתי את נקמתך בשביל שיעצור קצפך כדי שבני ישראל לא התחייבו בכליה, חלילה. ואפשר שמכאן למד רבי

משה טוויל הכהן זצ"ל לקנא לדבר ה' ועשה דין עם קונו בתפילתו שלא יעניש את הכלל בגלל מעשה יחידים כמו

שטען פינחס, וע"י עשיית המעשה שאין לנשים ולנערות לבקר באותו מועדון פריצות ירדו גשמי ברכה כנ"ל. ומי

יודע, אולי תכונה זאת של קנאות טהורה לה' בחינת עזות דקדושה הייתה נטועה בו כי היה מצאצאי צאצאיו של

פינחס הכהן. ובמעשה פינחס ותפילתו כנ"ל באו ב' טובות: האחת, שהקצף נעצר בתוך שבט שמעון ולא המשיך

לכלות את כל השבט. השנייה, שמנע התפשטותו על כל עם ישראל כנ"ל.        

וזה שכתוב: 'השיב את חמתי מעל בני ישראל', היינו במסירות נפשו של פינחס במעשהו על קידוש ה' ובתפילתו

כנ"ל עצר את האף והחמה שהם משלחת מלאכי רעים ממש מעל בני ישראל וע"י כך ניצלו מכליה, חס ושלום. ואם

תקשה לומר, בכל זאת בגין שנפרצו בעריות ועבדו עבודה זרה מתו כ"ד(=24) אלף, אלא שהמתים במגפה היו רק

עושי המעשה ותומכיו, כמו שמובא(בספרי כאן) שכל המתים במגפה היו רק משבט שמעון. וזה נרמז בהמשך הפסוק

'בקנאו את קנאתי בתוכם' כי ב'תוכם'(=466, ללא האות ב' החיבור) עולה בגימטרייה כמניין 'שמעון'(=466), היינו

בזכות פינחס שקינא קנאת ה' טהורה נעצרה המגפה גם בתוך שבט שמעון ולא פגע הנגף בשאר השבט אלא רק

בעושה המעשה.

ואפשר אולי שבעבור ב' הטובות הנ"ל זכה לב' טובות כנגדם בחינת מידה כנגד מידה. הטובה הראשונה זכה שכנגד

שהחלו השבטים לבזות וללעוג לפינחס שסבו מצד אמו היינו יתרו, פיטם עגלים לעבודה זרה, ואיך הוא בא והורג

נשיא שבט מישראל, בא הכתוב והעיד עליו: 'הנני נותן לו את בריתי שלום', היינו מעשהו היה בשלמות לשם שמים

גרידא ללא שום פניות אישיות, כמו שדרשו חז"ל: על האות ו' הקטיעה(=הקטועה באמצע) במילה שלום "את בריתי

שלם"(מדרש ר"ע על האותיות), היינו נתן לו עדות כתובה שמעשהו היה שלם!. ואילו הטובה השנייה היותר גדולה היא

על שמנע כליה מבני ישראל, חלילה, וע"י כך חזר השלום לשכון לבטח בעולם, ולכן זכה והייתה לו ברית כהונת עולם,

כמו שכתוב (זבחים קא): לא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי, שהרי רק מי שנולד לאהרן ולבניו לאחר שנמשח לכוהן

גדול בא לכלל כהונה, ואילו פינחס נולד לפני ורק ע"י מעשהו בשלמות זכה שהוא וזרעו אחריו לכהונת עולם, כמו

שדרשו חז"ל(ילק"ש רמז תשע"א): מלמד שעמדו ממנו בבניין ראשון - שמונה עשר כוהנים נביאים, ובבניין שני - שמונים

כוהנים.

ואמרו חז"ל(ב"מ קיד): פינחס הוא אליהו, ולכאורה הדבר תמוה שהרי היה צריך לומר 'אליהו הוא פינחס' בהתאם לציר

הזמן. ואפשר אולי להסביר ע"פ דבריו של "בעל הטורים" שכותב: אליה כתיב חסר וי"ו ויעקוב מלא ו' שנטל ו' מאליהו

למשכון עד שיבוא עם המשיח ויגאל את בניו. וזהו 'יגל יעקב ישמח ישראל' - 'ישמח' אותיות 'משיח' שישמח לימות

המשיח ויחזור הוי"ו ויהא אליהו שלם, ע"כ. וע"פ זה אפשר אולי לתרץ למה נאמר כביכול הפוך 'פינחס הוא אליהו'

היינו רצו לרמוז לכך שכמו שפינחס גאל את עם ישראל מכליה כנ"ל, כך יבוא בע"ה לעתיד הקרוב מאוד אליהו הנביא

זכור לטוב, כפי שהתחייב ליעקב אבינו ע"ה כנ"ל, ויבשר לנו על הגאולה בחינת אחישנה, היינו גאולה שלמה בחסד

וברחמים גדולים, ויאמר לצרותינו די וכל אויבנו ומבקשי רעתנו תיפול עליהם אימתה ופחד ובגדול זרועך יפלו כאבן,

וישכון השלום לבטח בעולם, והתקיים בנו הפסוק "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא" וגו'(מלאכי ג:), ונזכה בעזר

ה' יתברך לראות עין בעין את ינון ואליה אני שולח!.

           פינת העצה - מתורותיו של רבי נחמן מברסלב

צריך לבקש שלום, שיהיה שלום בין ישראל, ושיהיה שלום לכל במידותיו, היינו שלא יהיה מחולק במידותיו, ובמארותיו,

שלא יהיה לו חילוק: בין בטיבו ובין בעקוּ – תמיד ימצא בו השם יתברך; וזה זוכין ע"י התורה וע"י הצדיקים שהם

נקראים שלום, שעל ידי זה יזכה לאהוב אותו יתברך בכל מקום, בין בטיבו וכו', ולאהוב את חבריו, ויהיה שלום בין

כל ישראל(סימן שלום, אות ו).

                                                 "נר ה' נשמת אדם  "

  מוקדש, לע"נ מור-זקני מסעוד עמאר בן תמו ז"ל, נלב"ע בי"ד במרחשוון התשע"א, תנצב"ה

           ולע"נ מרת-סבתי רחל אילוז בת עישה ע"ה, נלב"ע בא' באדר התשס"ז, תנצב"ה

                      ולע"נ מור-דודי אהרן(אילוז)שקד בן רחל ז"ל, נלב"ע בב' בכסלו התשנ"א, תנצב"ה

                                ולע"נ יעקב(ינקי) לוי בן גיטה, נלב"ע בכ"ד בשבט התשע"ד, תנצב"ה              

                                   ולע"נ ז'נט זוהרה בת עליזה, נלב"ע י"ד אדר ב' התשע"ד תנצב"ה