מאמר מאת: אהובה קליין.

[המאמר  מוקדש לעילוי נשמת אמי: חיה ז"ל בת בן-ציון]

פרשה זו היא המשכה של סוף פרשת בלק, שם מתאר הכתוב את מעשה הנקם של פנחס:

"..וייקח רומח  בידו: ויבוא אחר איש ישראל אל  הקובה וידקור את שניהם את איש ישראל ואת האישה אל קבתה ותיעצר המגפה מעל בני ישראל.."[ במדבר כ"ה, ז-ט]

ואילו כאן  התורה מתארת את שכרו:"...פנחס  בן –אלעזר בן אהרון הכהן השיב  את—חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי: לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום: והייתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם תחת אשר קינא לאלוקיו ויכפר על בני ישראל"[שם כ"ה, י"א-י"ד]

השאלות הן:

א] שתי הפרשיות-בלק ופנחס  קרויות על שמות האישים-מה ניתן ללמוד מכך?

ב] מדוע זכה  פנחס להתעלות?

ג] מה היה  שכרו של פנחס ומדוע?

ד] מה הקשר בין הפרשה להפטרה במלכים-א, י"ח]

התשובה לשאלה א]

חז"ל עונים על שאלה זו: כי ניתן להשוות בין אופיים של בלק  ופנחס ולהפיק מכך מוסר- השכל:

בעוד שבלק- מלך מואב לא פעל לבדו, אלא סמך על אחרים, כאשר החליט כי רצונו לקלל את עם ישראל-ביקש זאת מבלעם.

לעומתו, פנחס הוכיח במעשהו את גדולתו כאיש נמרץ ואיש מעשה, הוא אינו מצפה  מאחרים שיעשו את הפעולה הנדרשת להצלת ישראל מהמגפה, אלא הוא בכבודו ובעצמו שולף את הרומח והורג את הישראלי- החוטא ואת המדיינית.

למעשה הוא נוהג כדברי: הלל שאמר: "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש"[מסכת אבות  ב, ה]

התשובה לשאלה ב]

רבינו בחיי אומר: כי פנחס הצטיין במידת בטחונו בה' ועל כך אומר שלמה המלך: "מגדל עוז שם ה' בו –ירוץ צדיק ונשגב"[משלי י"ח, י]

הכוונה: אדם הבוטח בה'  דומה לאחד שיושב בתוך מגדל עוז ואינו ירא מבני אדם, בדומה לכך אומר דוד המלך: "ה' לי לא אירא מה יעשה לי אדם"[תהלים  קי"ח, ו]

כל מי שרץ בשם השם מגיע לדרגה רוחנית גבוהה ונשגבה כיושב במגדל ואם הצדיק רץ בשם ה' אינו נכשל.

ומדוע נאמר :" מגדל עוז" ולא נאמר הר גבוה? התשובה לכך: היות ובזמן מלחמה ,דווקא , המגדל מאד שימושי ומספק בטחון כפי שכתוב אצל מלחמתו של אבימלך:" ומגדל עוז היה בתוך העיר וינוסו שמה"

[ שופטים ט', נ"א] והנמשל למגדל העוז- הוא שם השם , כי  צדיק הירא ובוטח בה' ודאי  לא יהסס לרוץ ובטוח שלא יכשל במרוצתו, הצדיק יהיה פעיל במצוות ה' יומם ולילה ולא יתעייף כי נפשו השכלית  תספק לו כוח כמו שאמר הנביא ישעיהו: "וקווי ה' יחליפו כוח יעלו אבר כנשרים ירוצו ולא ייגעו ילכו ולא ייעפו" [ישעיהו מ']

במידות אלה התאפיין  פנחס- היה ירא את ה' ובטח בו במטרה  לקדשו ברבים.

על כן זכה להתעלות למדרגה גבוהה.

התשובה לשאלה ג]

רבינו בחיי אומר: כי אומנם מתו מישראל עשרים וארבעה אלף איש , אך הם היו רק משבט שמעון ולא משאר השבטים וזוהי הכוונה במילים:

"השיב את חמתי מעל בני ישראל"- שלא חלה מידת הדין מחוץ לשבט זה ויתר השבטים לא נפגעו, מכאן שהשבת החימה גרמה לישראל אורך ימים ושנות חיים מאותו זמן –לעד, כנגד זה זכה פנחס לחיות  לנצח-מידה כנגד  מידה, כי פינחס זה אליהו הנביא, כפי שאמר: מלאכי: "בריתי הייתה אתו החיים והשלום" [מלאכי  ב] ונאמר כאן את בריתי שלום.

ולפי המדרש: שתי קנאות עשה  אליהו: האחת בימי משה ושנייה בימי אחאב.

לכן שכרו של פנחס: ברית כהונת עולם-לו ולכל השושלת שלו  לעד.

הכלי יקר מפרש: כי עצם העובדה שפנחס  הרג את החוטאים בעזרת רומח- מרמז כי  שם את כל רמ"ח אבריו בידו ופעל מתוך מסירות נפש ממש והיה מקנא שתי קנאות: אחד כנגד עבודה זרה

והשנייה: כנגד הזנות.

או קנאה אחת לכבוד ה' והשנייה לכבוד משה.

התשובה לשאלה ד]

על כך עונה- " בעל העקדה": אין התורה משבחת את מידת הקנאות, אלא את פנחס עצמו שפעל מתוך קנאת ה' בכוח הארה עליונה, ואילו משה לא היה נוהג במידת הקנאות, כי הבין שאין הדבר מחייב  בבית דין של מטה, על כך נאמרה  תוכחה לאליהו הנביא- שלא היה נוהג כמו משה והרג את נביאי הבעל.

כפי שמסופר: "ויורידם אליהו אל נחל קישון, וישחטם שם"[מלאכים-א, י"ח] ושם הכתוב מתאר: שאליהו נתמלא צער בבריחתו מפני אחאב ושאל נפשו למות, היות והיה רעב וצמא במדבר, אך המלאך נשלח להצילו והביא לו עוגת  רצפים [עוגה שהוכנה על גחלים]וצפחת מים. ומשם הוא נצטווה ללכת למשוח את חזאל -למלך ארם, את יהוא בן נמשי -למלך על ישראל ואת אלישע -לנביא ממשיך דרכו. ומדוע  נבואה זו לא  נמסרה לו בארץ ישראל, אלא במדבר? התשובה לכך: הקב"ה רצה בכוונה להביאו למדבר- מקום שניתנה תורה לעם ישראל לידי משה.

וזאת כדי להדריכו ללכת בדרכי  משה, ומדוע הייתה רוח  חזקה במדבר- מפרקת הרים? להורות לו :כי שיטת הקנאות היא קשה לפני ה', "לא ברעש ה' ולא  באש ה'"  ולכן אחרי זה  נשמע קול דממה  דקה-כדי להוכיח כי אצל ה' הדברים צריכים להתבצע  מתוך נחת וישוב הדעת.

ולמעשה זה הקשר בין הפרשה להפטרה : עניין הקנאות של פנחס מזכיר את קנאותו של אליהו הנביא.

לסיכום, לאור האמור לעיל: ניתן ללמוד כי פנחס מצטייר בפנינו -כאיש מעשים ולא דיבורים, פעל נכון   ברגע המתאים -מתוך מסירות נפש,

אך הקנאות ,לא הייתה דרכו של משה  ובדרך כלל אינה רצויה לפני ה', אלא במקרים של סכנת נפש.

פנחס השתמש במידה זו אך ורק לצורך השעה.

לכן זכה לכהונה  נצחית.

משום כך, גם אליהו הנביא שהיה ידוע במעשה קנאותו, הובא למדבר כדי שיקבל מסר מאת: ה'- כיצד לנהוג בישוב הדעת ושלווה.