"וּמָשַׁחְתָּ אֹתָם כַּאֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ אֶת אֲבִיהֶם" (שמות מ, טו)

גדולי ישראל, מפרשי התורה, ראו בפסוקי בניית המשכן דרך ללמד אותנו כיצד לשפר את מידותינו ואישיותנו. נביא שלוש דוגמאות:

יראת ה'

"כָּל הַזָּהָב הֶעָשׂוּי לַמְּלָאכָה... תֵּשַׁע וְעֶשְׂרִים כִּכָּר וּשְׁבַע מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ" (שמות לח, כד)

מה בא הפסוק ללמדנו בחשבון זה, האם המטרה היא רק לעשות סיכום חשבוני של החומרים ששימשו למשכן?

כתב ה"ספורנו": “העיד על קצבת הזהב והכסף והנחושת שנכנסה במלאכת המשכן, שהיה דבר מועט מאוד בערך (=ביחס) אל העושר שהיה בבית ראשון כמבואר בספר מלכים, ויותר ממנו העושר שהיה בבניין הורדוס, ועם כל זה, יותר התמיד מראה כבוד ה’ במשכן של משה ממה שהתמיד במקדש ראשון, ולא נראה כלל במקדש שני, ובזה הורה שלא קצבת העושר וגודל הבניין יהיו סיבה להשרותה השכינה בישראל, אבל רוצה ה’ את יראיו ומעשיהם לשכנו בתוכם“.

ה"ספורנו" משיב, שכוונת הכתוב להדגיש את מיעוט הזהב, הכסף והנחושת במשכן, בהשוואה לבתי המקדש (הראשון והשני), שחיצונית היו מפוארים הרבה יותר מהמשכן והיה בהם הרבה יותר זהב, כסף ונחושת. ועל אף זאת, היה כבוד ה’ במשכן יותר מאשר בבתי המקדש - ללמדך, שלא כמות הזהב היא הקובעת את מידת השראת השכינה, אלא יראת ה’ הפנימית.

עין טובה

"וּמָשַׁחְתָּ אֹתָם כַּאֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ אֶת אֲבִיהֶם" (שמות מ, טו)

הקב”ה מצווה את משה רבינו למשוח את בניו של אהרן, “כַּאֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ אֶת אֲבִיהֶם” (כפי שמשח את אהרן).

המלים “כַּאֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ אֶת אֲבִיהֶם” לכאורה מיותרות, ומה באות ללמדנו?

מסביר ה"משך חכמה": כשמשה משח את אהרן לכהונה גדולה, בוודאי לא היה מקום שיקנא בו עקב גדולתו, שהרי משה עצמו היה גדול ומנהיג. אך כשמשח את בניו של אהרן, כאן כבר לכאורה היה מקום לקנאה, על כך שאהרן זכה שבניו יהיו ממשיכי דרכו, ומשה לא זכה לכך (שהרי יהושע הנהיג את העם אחריו, ולא בניו). משום כך, מדגיש ומורה לו הקב”ה שימשחם בעין טובה ללא קנאה - “כַּאֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ אֶת אֲבִיהֶם“ - כשם שאת אביהם משחת בעין טובה וללא קנאה כלל, כך גם ביחס לבניהם.

השתדלות

"וַיְהִי בַּחֹודֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן" (שמות מ, יז)

מהלשון “הוּקַם” דרשו חז”ל שהמשכן “הוקם מאליו”, כמובא ברש”י בפרק לט פסוק לג: “אמר משה לפני הקב”ה איך אפשר הקמתו ע”י אדם? אמר לו, עסוק אתה בידך. נראה כמקימו, והוא נזקף וקם מאליו. וזהו שנאמר, הוקם המשכן, הוקם מאליו”.

כלומר, באופן טבעי לא היה עולה בידי משה להקים את המשכן, אלא בדרך נס. אך בכל זאת, ציווה הקב”ה על משה רבינו לעשות את ההשתדלות, ולאחר שעשה את ההשתדלות, הוקם המשכן מאליו בדרך נס.

ה"כלי יקר" (פרק מ, פסוק ב) מביא דברים אלה וכותב שמכאן יש ללמוד גם לימוד כללי: “ויש בזה רמז לכל המעשים אשר האדם עושה, כי קצרה יד האדם להשלימם החל וגמור, אלא האדם הוא המתחיל וה’ יגמור על ידו".

מן האדם נדרשת ההשתדלות, ומשעה שהוא ממלא את חובת ההשתדלות כפי יכולתו, הקב”ה הוא שדואג לתוצאה.

מהאתר: לימוד יומי - https://limudyomi.com/