רבי נחמן - שתיקה
כותב ר' נחמן: "כִּי צָרִיךְ כָּל אָדָם לְמַעֵט בִּכְבוֹד עַצְמוֹ וּלְהַרְבּוֹת בִּכְבוֹד הַמָּקוֹם, כִּי מִי שֶׁרוֹדֵף אַחַר הַכָּבוֹד אֵינוֹ זוֹכֶה לִכְבוֹד אלוקים, אֶלָּא לְכָבוֹד שֶׁל מְלָכִים... וְהַכּל חוֹקְרִים אַחֲרָיו וְשׁוֹאֲלִים: מִי הוּא זֶה וְאֵיזֶהוּ, שֶׁחוֹלְקִים לוֹ כָּבוֹד הַזֶּה. וְחוֹלְקִים עָלָיו, שֶׁאוֹמְרִים שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לַכָּבוֹד הַזֶּה. אֲבָל מִי שֶׁבּוֹרֵחַ מִן הַכָּבוֹד, שֶׁמְּמַעֵט בִּכְבוֹד עַצְמוֹ וּמַרְבֶּה בִּכְבוֹד הַמָּקוֹם, אֲזַי הוּא זוֹכֶה לִכְבוֹד אלוקים, וְאָז אֵין בְּנֵי-אָדָם חוֹקְרִים עַל כְּבוֹדוֹ אִם הוּא רָאוּי אִם לָאו... וְאִי אֶפְשָׁר לִזְכּוֹת לַכָּבוֹד הַזֶּה, אֶלָּא עַל-יְדֵי תְּשׁוּבָה וְעִקַּר הַתְּשׁוּבָה - כְּשֶׁיִּשְׁמַע בִּזְיוֹנוֹ יִדּם וְיִשְׁתּק... שֶׁיִּהְיֶה מִן הַשּׁוֹמְעִים חֶרְפָּתָם וְאֵינָם מְשִׁיבִים וְלא יְדַקְדֵּק עַל בִּזְיוֹן כְּבוֹדוֹ... וְעַל-יְדֵי-זֶה זוֹכֶה לְכָבוֹד אלוקי". (ליקוטי מוהר"ן קמא ו, א-ב).
ר' נחמן פותח את התורה בקביעה כי צריך למעט בכבוד עצמו ולהרבות בכבודו של מקום, ועל ידי כך יזכה לכבודו של מקום, שזהו כבוד שאין חולקים עליו ואין מערערים עליו, בניגוד לכבוד מלכים הנתון לביקורת ולמחלוקת. הוא אף מלמדנו מהי הדרך לזכות בכבוד זה – ע"י שתיקה נוכח שמיעת בזיונו. ר' נחמן פותח בקביעה שכאשר אדם זוכה לכבוד מלכים, הרי שכבוד זה יותקף במוקדם ובמאוחר על ידי הסביבה.
הביזיונות והעלבונות שסופג האדם, מאיר את עינינו ר' נחמן, אינם אלא אינדיקציה, 'נורת אזהרה' עבור האדם להבין באיזה מישור חייו מתנהלים. החרפות והגידופים מזכירים לו לאדם "כי לא במותו יקח הכל, לא ירד אחריו כבודו" (תהלים מט, יח). כשהאדם מלא בכבוד עצמו, בכבוד מלכים, הרי שאין מקום פנוי בקרבו לקבל ולינוק מן האינסוף האלוקי הגנוז ונחבא בתוככי נשמתו. כשמישהו מבקש להעליב אדם אחר, מלמדת עובדה זו כי המישור שבו חי הנעלב הוא מישור שבו כבוד האדם תופס מקום, ולכן רלוונטי להעליבו. כששומע חרפתו ואינו משיב, ברגע אחד, מתעלה האדם מן המישור שבו חי לפני רגע - אותו מישור שאיפשר לעולבים לשפוך את דמו, ואף עודד אותם לכך - אל עבר מישור אחר לגמרי. ברגע אחד וויתר האדם על כבוד המלכים שלו. השתיקה כאן אינה רק 'חוסר תגובה' - היא וויתור ושינוי תודעה. האדם על ידי שתיקתו מתחבר לקדושה. לאחר שתיקתו, פינה מקום לכבוד אחר הממלא אותו - כבוד אלוקים.
(הרב איתמר אלדר)
ב"ה
הגותו של רבי נחמן מברסלב – עבודת ד' בחינת שתיקה: דוֹם לד'
בשיעור זה, שוב נתייצב מול המבקשים את רעתו של האדם, אך הפעם, לא בהם ענינו של ר' נחמן כי אם באדם עצמו ובשתיקה המאפשרת לו להתמודד עמם על ידי רכישת מדרגה חדשה הצומחת ממנה, וכך כותב ר' נחמן:
"כִּי צָרִיךְ כָּל אָדָם לְמַעֵט בִּכְבוֹד עַצְמוֹ וּלְהַרְבּוֹת בִּכְבוֹד הַמָּקוֹם, כִּי מִי שֶׁרוֹדֵף אַחַר הַכָּבוֹד אֵינוֹ זוֹכֶה לִכְבוֹד אלוקים, אֶלָּא לְכָבוֹד שֶׁל מְלָכִים, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (מִשְׁלֵי כ"ה): "כְּבוֹד מְלָכִים חֲקֹר דָּבָר", וְהַכּל חוֹקְרִים אַחֲרָיו וְשׁוֹאֲלִים: מִי הוּא זֶה וְאֵיזֶהוּ, שֶׁחוֹלְקִים לוֹ כָּבוֹד הַזֶּה. וְחוֹלְקִים עָלָיו, שֶׁאוֹמְרִים שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לַכָּבוֹד הַזֶּה. אֲבָל מִי שֶׁבּוֹרֵחַ מִן הַכָּבוֹד, שֶׁמְּמַעֵט בִּכְבוֹד עַצְמוֹ וּמַרְבֶּה בִּכְבוֹד הַמָּקוֹם, אֲזַי הוּא זוֹכֶה לִכְבוֹד אלוקים, וְאָז אֵין בְּנֵי-אָדָם חוֹקְרִים עַל כְּבוֹדוֹ אִם הוּא רָאוּי אִם לָאו... וְאִי אֶפְשָׁר לִזְכּוֹת לַכָּבוֹד הַזֶּה, אֶלָּא עַל-יְדֵי תְּשׁוּבָה וְעִקַּר הַתְּשׁוּבָה - כְּשֶׁיִּשְׁמַע בִּזְיוֹנוֹ יִדּם וְיִשְׁתּק... וְזֶה בְּחִינַת כֶּתֶר... וְתִקּוּן לָזֶה, שֶׁיַּהֲפךְ דָּם לְדום, שֶׁיִּהְיֶה מִן הַשּׁוֹמְעִים חֶרְפָּתָם וְאֵינָם מְשִׁיבִים וְלא יְדַקְדֵּק עַל בִּזְיוֹן כְּבוֹדוֹ... וְזֶה בְּחִינַת זבִיחַת הַיֵּצֶר הָרָע, וְעַל-יְדֵי-זֶה זוֹכֶה לְכָבוֹד אלוקי" (ליקוטי מוהר"ן קמא ו, א-ב).
ר' נחמן פותח את התורה בקביעה כי צריך למעט בכבוד עצמו ולהרבות בכבודו של מקום, ועל ידי כך יזכה לכבודו של מקום, שזהו כבוד שאין חולקים עליו ואין מערערים עליו, בניגוד לכבוד מלכים הנתון לביקורת ולמחלוקת. הוא אף מלמדנו מהי הדרך לזכות בכבוד זה, והיא על ידי תשובה שעיקרה שתיקה נוכח שמיעת בזיונו.
ספירת כתר
הכתר, היא הספירה העליונה בעשר הספירות כשהאחרונה שבהן היא המלכות. האדם המטפס במדרגות הרוחניות ומבקש להשיג השגות אלוקיות גבוהות, יכול להתעלות מספירה לספירה, מגילוי לגילוי ומשם אחד של אלוקים למשנהו. כל ספירה הינה שלב נוסף בסולם שרגליו בארץ - במלכות, וראשו בשמים. כל ספירה, מחוברת לקודמתה וזיקה זו מאפשרת למתעלה לסול לעצמו מסילה מן המלכות אל היסוד ומן היסוד אל ההוד ומן ההוד אל הנצח ומן הנצח אל התפארת ומן התפארת אל הגבורה ומן הגבורה אל החסד ומן החסד אל הבינה (נציין שהמשמעות של דבקות ומשיכת שפע מן התפארת ומעלה נחשבת כהשגה עליונה שמתי מעט, אנשי מעלה בודדים, יכלו ויוכלו להשיגה, אולם עקרונית מדובר במדרגה הניתנת להשגה) ומן הבינה אל החכמה.
מדרגה לדרגה, מניח האדם מאחוריו עוד מסך ועוד לבוש, הולך ומתערטל כשנשמתו הולכת ונחשפת וכל מה שמקיף אותה וחוצץ בינה לבין האינסוף הולך ונעלם. כל זה נכון וטוב עד החכמה אך מה הלאה?
הכתר אינו עוד שלב בסולם. הוא אינו עוד מדרגה יותר גבוהה, שהרי כיצד ניתן לקפוץ מן היש אל האין ומן הסופי אל האינסופי? וכך נותר לו הכתר בבחינת חלום עתיק יומין המביט למטה אל המלכות בבחינת 'כי מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא'.
רבים בעולם החסידות והקבלה התייחסו ליכולתו של האדם להיפגש עם הכתר. המשותף לכולם הוא, שהדרך היחידה לעשות זאת היא להפסיק 'להיות'. כל עוד האדם קיים, ולו במודעותו, הרי שישנו חיץ בלתי ניתן לחדירה בינו לבין האינסוף. כל עוד האדם הוא 'יש' הרי שה'אין' הוא בלתי מושג. לדעתם, על האדם הרוצה לפגוש בכתר - ללמוד כיצד 'לא להיות'. לעומתם בא ר' נחמן ומחדש שכדי לגעת בכתר דווקא צריך להיות. ועל כן הדרך אל הכתר מתחילה במקום הפשוט ביותר, בו ניצב האדם, לא מול אלוקים ומול חזיונות, כי אם דווקא מול הסביבה.
ר' נחמן פותח בקביעה שכאשר אדם זוכה לכבוד מלכים, הרי שכבוד זה יותקף במוקדם ובמאוחר על ידי הסביבה. התקפה זו יכולה לבוא לו לאדם בדמות 'ביזיונות ושפיכות דמים' (נדמה לי שהכוונה כאן בשפיכות דמים היא ל'כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים' (בבא מציעא נח) ).
הביזיונות והעלבונות שסופג האדם, מאיר את עינינו ר' נחמן, אינם אלא אינדיקציה, 'נורת אזהרה' עבור האדם להבין באיזה מישור חייו מתנהלים. החרפות והגידופים מזכירים לו לאדם 'כי לא במותו יקח הכל לא ירד אחריו כבודו' (תהלים מט, י"ח). כשהאדם מלא בכבוד עצמו, בכבוד מלכים, הרי שאין מקום פנוי בקרבו לקבל ולינוק מן האינסוף האלוקי הגנוז ונחבא בתוככי נשמתו. כשמישהו מבקש להעליב אדם אחר, מלמדת עובדה זו כי המישור שבו חי הנעלב הוא מישור שבו כבוד האדם תופס מקום, ולכן רלוונטי להעליבו.
כששומע חרפתו ואינו משיב, ברגע אחד, מתעלה האדם מן המישור שבו חי לפני רגע - אותו מישור שאיפשר לעולבים לשפוך את דמו, ואף עודד אותם לכך - אל עבר מישור אחר לגמרי. ברגע אחד וויתר האדם על כבוד המלכים שלו. השתיקה כאן אינה רק 'חוסר תגובה', היא וויתור ושינוי תודעה. בלשונו של ר' נחמן הוא הופך את הדם לדום, ולא סתם דום - דום לד'. בבת אחת מתרוקן האדם מכל הדם החם שהציפו נוכח העלבונות והחרפות, ונותר בקרבו חלל גדול. ומתוך תהומות נשמתו, מן האין, פורץ אל תוך החלל בשצף קצף האינסוף - הכתר האלוקי, כבוד אלוקים חיים.
מציע ר' נחמן את השתיקה כדרך התמודדות, היא איננה 'מתודה' בלבד, אלא שינוי תודעה, שינוי עמדה נפשית ושינוי מעמד. האדם על ידי שתיקתו מתחבר לקדושה. לאחר שתיקתו, פינה מקום לכבוד אחר הממלא אותו - כבוד אלוקים.
בתורה זו, מחדש ר' נחמן חידוש נוסף. השתיקה, כאמור, איננה מתודה, ובראש בראשונה מיועדת היא עבור השותק עצמו, ואמורה היא להעבירו תהליך פנימי עמוק, שבסופו יתייצב האדם מול אלוקים בעמדה אחרת לגמרי - דום לד'. על כן חייבת היא להיות מלווה בתחושת הוויתור. כשהאדם שותק כ'מתודה', על מנת להרגיז יותר, או אפילו מתוך רצון לסיים את הוויכוח בתחושת עליונות, יתכן כי הוויכוח יסתיים, אולם החיבור לקדושה לא ייעשה.
השתיקה מיועדת בראש וראשונה עבור האדם השותק, ופעולתה המרכזית היא בעמידתו מול אלוקים.
המחלוקת והקיטרוג, הבאים על האדם, מהווים מנוף אדיר להתרוממותו למדרגה נפשית של שתיקה פנימית, היוצרת שוויון נפש פנימי, המעיד על פשיטות, והתעלות מעל גבי המציאות המורכבת, שהחרפות והגידופים הנשמעים בה, חושפים את ערוותה. מציאות המלמדת מה רב המרחק בינה לבין האינסוף הנשגב, הכתר העליון, הנעלה מכל גשם ומרומם מכל חילוק.
מאת: הרב איתמר אלדר, מתוך האתר בית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון
