תרומת הילדים לבניית המשכן
ב"ה.
שולחן-השבת
מבט מיוחד ומרתק לפרשת-השבוע,
לפי מדרשי חז"ל, הקבלה והחסידות
לאור תורת חב"ד
מאת
הרב יוסף קרסיק
שליח הרבי
ורב אזורי בת חפר - עמק חפר
גם ילדים
תרמו לבניית המשכן
כל בני-ישראל ממש, אנשים, נשים וגם ילדים, תרמו מכספם ורכושם למען הקמת המשכן, עליו מסופר בפרשתנו. למרות שלא הוטלה חובה על הילדים, שכן אין חיובים ומצוות מהתורה על ילדים, אלא רק על מבוגרים, בכל זאת כל ילד וילדה יהודיים הרגישו זכות להוציא כסף מקופת החסכונות שלהם ולתרום אותו לבניית הבית הקדוש ביותר לעם ישראל, המשכן. הילדים השתוקקו ליטול חלק במצווה החשובה והנשגבת.
בכספי התרומות בנו את המשכן וכלי הקודש שלו - ארון הקודש, השולחן, המזבחות, המנורה, בגדי הכוהנים ושמונת בגדי הזהב של הכהן הגדול.
דבר אחד מבנין המשכן לא נלקח מהתרומות הכלליות, אלא ממגבית מיוחדת שבוצעה עבורו, מדובר ב"אדני הכסף והנחושת" – הלא הם יסודות המשכן, שעליהם עמדו הקרשים של קירות המשכן, את הכסף והנחושת עבורם לקחו ממגבית מיוחדת של ״מחצית השקל״, לה תרמו רק המבוגרים, בני עשרים ומעלה ולצעירים יותר לא הייתה אפשרות להשתתף בתרומות לאדנים אלו.
ויש להבין מדוע באמת דווקא לאדנים, שמהם נעשה יסוד המשכן, לא היה לילדים חלק? וכי אין לילדים חלק ביסודות המשכן? ולכאורה אדרבה, הילדים שהם יסודות העם היהודי, צריכים ליטול חלק בתרומה ליסודות המשכן?
חתונת בת המלך
בתורת החסידות מוסבר שה' ציווה לבנות לו משכן לא רק כדי שה' ישכון במשכן עצמו, אלא שדרכו תעבור השכינה לכל איש ואישה מישראל, ככתוב "ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם", בתוכם לשון רבים, "בתוך כל אחד ואחד מישראל", בגופו ובביתו הפרטי של יהודי ויהודי צריכים להשכין את בורא העולם. לא הסתפק בכך שיש לה' בית ב
המדרש מביא על כך משל מרתק, על מלך שהיתה לו בת יחידה והוא חיפש לה חתן מתאים, ומצא בחור מיוחד, חכם וטוב לב, שגם הוא היה מלך (במדינה אחרת). החתונה היתה שמחה ומיוחדת וימים ספורים אחריה ביקש החתן-המלך לחזור לארצו עם אשתו המלכה הטריה, אבל המלך-האב פנה לחתנו הצעיר בבקשה נרגשת: "כלתך היא בתי היחידה ואני לא מסוגל להתנתק ממנה, אכן אני לא יכול לצוות עליך שלא לקחת אותה אתך, אבל אנא עשה לי טובה, קח גם אותי איתך למדינתך, ותבנה עבורי חדר צמוד לארמון שלך ואני אדור בו, כך אהיה קרוב לבתי האהובה״.
הנמשל: המלך הגדול זה הקב"ה. החתן-המלך הם בני ישראל. הכלה היא התורה הקדושה. ה' חיתן את ישראל עם התורה וישראל לקחו את התורה מן השמים אל הארץ, לעולם הזה; וה' מבקש ומפציר בהם שיבנו חדר בבתים שלהם ויארחו אותו בחדר, כי קשה לו להתנתק מהתורה - ״לפרוש מהתורה איני יכול, כי היא בתי. לומר לכם אל תקחו אותה ממני איני יכול, כי התחברתם אליה כבעל לאשה. אלא לכל מקום שאתם הולכים, בית עשו לי שאדור בתוכו״.
מ'שקר' ל'קרש'
איך בדיוק עושים מהבית שלנו משכן לה'? לומדים זאת מהמשכן והכלים שהיו בו, כל כלי במשכן מייצג צורה מיוחדת להכניס את ה' לבית של כל יהודי. כלי המשכן מייצגים את השראת השכינה ברבדים השונים של נפש האדם ואת סוג העבודה הרוחנית הנדרשת ממנו, כדי שיהיה 'משכן' לה'. במאמר הנוכחי לא נתמקד בכל כלי המשכן אלא רק באדנים, ובקרשים שניצבו מעל ובתוך האדנים.
קרשי המשכן הם החומה החוצצת בין המשכן לעולם החיצוני. בכוחה מתקדש המשכן בקדושה האלוקית. ההפרדה הברורה בין הקודש לחול, בין מחוץ למשכן למשכן, היא העבודה הקשה של כפיית היצר הרע והכנעתו בפני היצר הטוב. וזה נעשה בכוח הקרשים: המילים "קרש" ו"שקר" הן אותן אותיות ממש, רק סדר האותיות שונה, ב׳קרש׳ הפכו את סדר האותיות מב׳שקר׳. שקר זה היצר הרע, הבונה את השקר הגדול ביותר שכאילו אין ה' רואה את מעשי האדם בחטאיו. היהודי צריך להפוך את השקר לקרש, את הרע לבית קדוש לה'. משקר לאמת. משקר לקרש.
סוג הקרשים שממנו נבנה המשכן היה "עצי שיטים", שיטים זה מלשון שטות, יש להפוך את ה'שטות' של שקר תאוות ותענוגות העולם הזה ל'שטות דקדושה', היינו, להתעלות מעל גדרי העולם, להתחבר בקשר עמוק ועל-שכלי לעולמות הקדושה הרוחנית. לתורה ומצוותיה.
יסודות המשכן
החלק התחתון של המשכן, היסודות, הלא הם האדנים שעליהם כל המשכן היה ניצב, מסמל את דרך העובדה הבסיסית של היהודי לה', קבלת עול מלכות שמים. לא רק עבודת ה' מתוך הבנה ולא רק עבודה מתוך רגשות של אהבה ויראה לה׳, אלא נדרש מהיהודי לעבוד את ה' כעבד, לקבל עליו את עולו של הקב"ה ולשעבד אליו את כל רצונותיו האישיים. זה היסוד שעליו עומד המשכן וכל מרכיביו. להתבטל בפני ה׳ כאדנים עליהם מונחים כל הקרשים של המשכן.
עתה נבין מדוע האדנים נעשו מתרומת אנשים מבוגרים בלבד, כי קבלת-עול שייכת אך ורק לבוגרים, שיש להם רצונות אישיים משל עצמם, או אז הם מצטווים לבטל ולכפוף אותם לה'; אבל לילדים אין כל-כך רצונות אישיים, שכן הם כפופים להוריהם וממלאים את הוראותיהם, וגם כאשר יש להם רצונות עליהם הם עומדים ומתעקשים, קשה להם לבטל ולשעבד אותם בפני האחר. דווקא אדם בוגר, שכבר יש לו רצונות ומאוויים משל עצמו, נדרש לעבודה זו של שעבוד הרצונות, ובהיותו אדם בוגר - יש לו הכוח לעשות זאת.
לכן הילדים היו יכולים להיות שותפים בכל תרומות המשכן, חוץ מתרומת האדנים, מכיוון שזו עבודה השייכת אך ורק לבוגרים. זו העבודה של קבלת-עול וביטול הרצונות האישיים אל מול רצונו של הקב"ה, והעבודה הזאת נעשית היסוד שעליו עומד המשכן הרוחני כולו.
תרומת הנשים
גם בדברים שישראל תרמו למשכן יש מסר לדרך כיצד מכניסים את ה' שישכון בעצמינו. מהם יש מסר ושיעור מאלף להורים כיצד עליהם לחנך את הילדים להתקרב לה'.
התרומות למשכן לא היו רק זהב, כסף, נחושת ומיני צמר ופשתן, אלא גם חפצים, אנו נתמקד בתרומה המיוחדת של הנשים, הן תרמו את תכשיטי הזהב שלהם, מדובר על ארבעה סוגי תכשיטים "חח, נזם, טבעת וכומז", הרבי הריי"ץ מסביר שכל אחד מהתכשיטים מייצג אבר אחד וכלי מיוחד שיש בו הוראה והדרכה מיוחדת כיצד להצליח בחינוך הילדים לדרך הישרה, בלי קשיים ומכשולים.
"חח" הוא תכשיט על האוזן והוא מסמל ההקשבה הן לחנך את הילד שיקשיב לציווי התורה והוראות גדולי התורה, מורי הדור. והן שההורים יקשיבו לילדיהם כדי להבין מה מצבם, כדי שיוכלו להשכיל מה הם זקוקים וכיצד יש לחנך אותם. על ההורים להקשיב לשיחות הסתמיות של הילדים עם חבריהם, אחיהם ואחיותיהם – מהם ללמוד ולהבין את המצב הרוחני והנפשי של הילדים ולהשקיע בחינוך בהתאם.
"נזם" הוא תכשיט התלוי באף, זה מלמד אותנו שצריכים לפתח חוש ריח נכון כדי שנבין מה המצב האמיתי של הילד. באיזה חברת ילדים הוא מסתובב? מה סגנון הדיבור והמשחקים שלו? ועוד ועוד.
"טבעת" אותה עונדים על האצבע, מלמד שאין להורים להיות פסיביים בחינוך הילדים, אלא עליהם להיות אקטיביים, על ההורים להצביע באצבע ולהראות לילדיהם את הדרך והכיוון העולה בית-אל. ראוי להדגיש שמדובר כאן על אצבע ולא על כל כף היד, בכף היד יכולים גם להכות, אך באצבע רק מורים את הדרך והכיוון, בעדינות ובנועם היא היא הדרך היעילה והמוצלחת יותר בחינוך.
"כומז" שהיה על הזרוע, מסמל את התוקף. צריך להציב גבולות ברורים וחד-משמעיים בפני הילדים, משמעת ותוקף הם ערובה שהילד יצמח וישגשג בסביבה בריאה ומוצלחת.
מקור: תורת מנחם חלק לו, עמוד 174. התודה לשיחת השבוע, גליון 1261.
לקבלת המייל ישירות ולתגובות והערות שיתקבלו בשמחה: [email protected]
