קנאותו של פנחס והשלום כשכרו
"בקנאו את קנאתי" (במדבר כה, יא)
קנאותו של
פנחס והשלום כשכרו
רבים בעולם
הורגים "בשם האלקים", ורואים את עצמם כקנאים. אם כן, מדוע שבח זה נתייחד
לפינחס? מפני שפנחס לא פעל מתוך קנאתו שלו אלא מתוך קנאת ה', "בקנאו את
קנאתי" ולא "את קנאתו", כפי שהפסוק ממשיך: "תחת אשר קינא
לאלוקיו".
ייתכן שבעצם פנחס
היה איש של פעולה שקטה ומתונה, אלא שכמו שמשה רבינו נאלץ להתגבר על ענוותנותו כדי
למלא את מצוות ה' שינהיג את בני ישראל, כך גם פינחס נאלץ לגבור על אופיו הטבעי כדי
לעשות את מה שעשה.
זה מה שמיוחד
במעשה שלו, וזו הסיבה שה' נתן לו את "בריתי שלום".
וכשם שישראל מובטחים
שלא ייעשו לאכזרים כשמקיימים את מצוות ה' לגבי שבעת העממים ולגבי עיר הנידחת (אור
החיים, דברים יג, יח), כך נתברך גם פינחס בברכה שהוא יהיה איש שלום למרות מעשה
הקנאות שהוא עשה.
בהתחשב בעובדה
שהיו אז מתים במגיפה, ושהמגיפה נעצרה רק בזכות פעולתו של פנחס, משמעותו של
"ברית שלום אינו "שלום" במובן של "יתן למכהו לחי" אלא
במובן של "ה' עוז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום".
יש ששלום מצריך
לשקר, כפי שאהרן הכהן "רדף שלום" על ידי ששיקר לשני אנשים מסוכסכים כדי
להשלים ביניהם (אבות דרבי נתן יב, ג); וכך יש ששלום מצריך הריגה, לדאבוננו.
