לחיות את הימים

נכתב על ידי אביעד חזני, 27/6/2010

 

השבת אנחנו קוראים את פרשת "אמור". בפרשת השבוע אנו קוראים על המועדים והחגים החלים עלינו במשך השנה. בהמשך הפרשה, פוגשים אנו מצווה מיוחדת במינה – מצוות ספירת העומר. שונה היא מצוות הספירה מכל המצוות שבתורה בכך שעניינה ספירת ימים. סופרים אנו יום ועוד יום בדרך אל חג השבועות, מתקדמים אנו צעד ועוד צעד בדרכנו אל מתן תורה. כאשר אדם סופר ימים ולילות עד שיגיע ליום מסוים, ההיגיון אומר שיתחיל ממספר הימים שנשארו לו, ובכל יום יפחית יום אחד: 49, 48, 47 וכן על זה הדרך. אולם, אם נתבונן על מצוות הספירה, נשים לב לדבר מיוחד במינו. אנחנו מתחילים לספור בכיוון ההפוך: 3,2,1 וכו'.

מצוות ספירת העומר מדגישה את ערכו של כל יום יום ויום בפני עצמו. חייו של האדם הינם מסגרת מעגלית, זריחה ושקיעה, יום ולילה, קיץ וחורף. ישנם אנשים החיים ללא תכלית: הם עובדים כדי לנוח, ונחים כדי לעבוד. חייהם חסרי משמעות ואין להם קץ ומטרה. בני אדם החיים ללא חזון, ללא ראית העתיד. ספירת העומר מחנכת אותנו למבט על משמעותו של כל יום ויום. כרגע נמצאים אנו ביום הראשון לספירה. מצד אחד, אנו מרוכזים ביום זה ולא מביטים קדימה. מתמקדים אנו במה שמוטל עלינו לעשות היום. מצד שני, סופרים אנו את הימים ומצרפים אותם לשבועות, יש לנו מטרה ותכלית. מתקדמים אנו לכיוון מסוים, חותרים אנו לקראת קבלת תורה. כל יום ויום חשוב ונספר. למחרת, היום השני לספירה, יום בעל מטרה מיוחדת משל עצמו, אולם כחלק ממערכת התקדמות, המובילה ליום השלישי, וכן הלאה.
בפרשת השבוע אנו נפגשים עם קדושת הזמן - המועדים החלים במשך השנה. "אלה מועדי ה', אשר תקראו אותם במועדם". מפסוק זה לומדים חכמנו זכרונם לברכה כי ישראל הם המקדשים את הזמן. אנו מברכים "מקדש ישראל והזמנים" קדושת הזמן נובעת מכך שישראל מקדשים אותו, קובעים מתי יחול ראש השנה ומתי יום הכיפורים, מתי פסח ומתי שבועות. אנו המקדשים את הזמן, אנו הנותנים לו משמעות ומעניקים לו משקל ויחס. לזמן אין שום משמעות בפני עצמו. כל משמעותו של הזמן הוא ביחס שאנו מתייחסים אליו.

ספירה מקבילה אנחנו מכירים בנוגע לשנת השמיטה והיובל. סופרים אנו שבע שנים שבע פעמים, ושנת החמישים היא שנת היובל. המספר שבע מסמל את מסגרת הטבע, ומה שמעבר לו שייך למדרגה הרוחנית הנבדלת. כך בשנים וכך גם בימים – ימי הספירה, המובילים אל חג השבועות – התורה השייכת למדרגה הרוחנית הנבדלת והנעלה.

"למנות ימינו כן הודע – ונביא לבב חכמה" אומר דוד המלך בתהילים. רוב בני האדם מתעוררים רק לעת זקנה ושיבה, שמים לב לכך שעוד לא עשו משהו משמעותי בחייהם, וחיו חיים מעגליים ללא תכלית. לפתע הם מצטערים ומגלים שכילו לריק לילותיהם וימיהם. החכמים והנבונים – סופרים ימים. "על כן יאמרו המושלים – בואו חשבון" – המושלים ביצרם עושים "חשבון", סופרים הם את הימים ואת השעות, את הדקות ואת השניות, ומעניקים להם משמעות ומשקל. הם אינם מתייאשים באומרם כי המטרה הרוחנית רחוקה מהישג ידם, ואין טעם להתאמץ, אלא יודעים כי כל מסע מתחיל בצעד אמיץ ונבון.

כאשר לאדם ישנה משימה גדולה העומדת בפניו ניצבות בפניו שתי אפשרויות. יכול הוא להתייאש מראש, ולומר כי אין סיכוי ואפשרות. אולם החכם האמיתי, האדם היודע כיצד חיים באמת, וכיצד מעניקים לחיים משמעות – מחלק את חייו לזמנים מוגדרים ומוקצבים. מעניק הוא לכל רגע את המשמעות המתאימה, ואינו מפחד מדרך ארוכה ומפותלת.

מסר חשוב מאין כמותו למדים אנו מתורת המועדים. קדושת הזמן ומשמעותו ניתנת על ידנו, בידנו הכוח להעניק חיים לרגע מסוים, ובידנו האפשרות להפוך אותו לריק וחסר. נהיה חכמים בכך שנספור את הימים. נדע לנצל את ימינו אחד לאחד, ובסופו של דבר נעמוד בפסגת ההר נדהמים, ונגלה כמה השגנו והצלחנו במהלך חיינו. על אברהם אבינו, האדם הראשון הקורא בשם ה' נאמר: "ואברהם זקן בא בימים", אברהם היה אדם מבוגר, אולם הוא "בא בימים" - הוא עצמו היה בכל יום ויום מחייו. חייו ועצמותו היו דבר אחד ובלתי נפרד. לכל רגע ורגע בחיי אברהם הייתה משמעות, בכל דקה מחייו אברהם עצמו היה נמצא. אברהם עמד בסוף ימיו וימיו בידיו, התורה מעידה עליו שניצל את ימיו אחד לאחד.

ספירת העומר מכינה אותנו יום אחרי יום לקבלתה של תורה. אין התורה נקנית אלא בצורה זו – של מניית הימים, יום אחרי יום. "שבע שבתות תמימות תהיינה" – בלי חיסור יום אחד. רק מתוך השקידה והשקעה, אך ורק ע"י עבודה המתמדת ומתמשכת, זוכים להיות מוכנים למתן תורה. ספירת העומר מחנכת אותנו לתת משמעות לרגע, ולזכור לכלכל את צעדנו בתבונה, ולראות אותם כחותרים לעבר מטרה מסוימת.

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן

חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה
ציורים לפרשת שבוע