פרשת השבוע, פרשת "קורח" כמו הפרשיות שקדמו לה משזיפה עיני הלומדים והמעיינים במספר סיפורים מביכים (וזאת בלשון המעטה) ולאחר "התאוששות" קמעה מן הרשעות, הסכלות, עזות המצח ומדפוסי ההתנהגות הירודים והפסולים של: המתאוננים, המתאווים לבשר [תרתי משמע, תאווה ממש לאכילת ליטרת בשר בנוסף למה שכבר קיים ו"תאווה" כסימבול וכסמל למה שאינו בנמצא ובכל זאת רוצים] ועשרת המרגלים שהוציאו עצמם מן הכלל והכפישו והוציאו דיבת הארץ רעה "ומאסו בארץ חמדה" באה פרשתנו ומספרת שקבוצת אנשים אשר בראשה עמד איש רע, דמגוג תאב שלטון והון, הלוא הוא קורח בן יצהר הרימה את "נס המרד" כנגד משה ואהרון וממילא כנגד בחירתו של האל בהם כנציגיו עלי אדמות. יש לשער שבגין "פיקחותו" של קורח היה הוא הראשון בהיסטוריה שניסה ליישם "הלכה למעשה את הכלל הקלוקל והמשחית: "עם שלטון והון השמיים הם הגבול".

וגם אומנה, קורח [בן דוד למשה ואהרון] "באון ובגאון" יחד עם "250 ראשי סנהדראות" ונציגי שבט נוסף [ראובן] הוביל את "נס המרד" כעדותה של תורתנו: "ויקח קורח". אין "ויקח" אלא "לקיחה בדברים", כלומר: בדיבורים. ומאיזה סוג? – מן הסוג הנקלה והבזוי המכונה "דברי ליצנות", דברי בלע והסתה כנגד משה ואהרון ששימשו כמנהיגים אצילים וראויים לעם ישראל ואשר נבחרו ישירות ע"י האל. התנהגות שכזו אינה מוצדקת שהרי [עפ"י מדרשי חז"ל]: "קורח, פיקח היה, עשיר היה ומטועני הארון היה...". לקורח היה "הכל בכל מכל". אולם משום ש"נתן עינו במה שאין לו" ונתקנא בהם ניצל לרעה את כריזמיותו ואת הכוח שבפיו ובאופן הדמגוגי והנאלח ביותר הצליח להמריד רבים מעם ישראל כנגד. קורח ועדתו בהתנהגותם הנלוזה גרמו לאנדרלמוסיה ולכאוס בקרב עם ישראל שלא רק שעדיין עובר "תהליכי גיבוש" קשים מנשוא אלא, בעיקר, עדיין עם ישראל בגדר "מיעוט מושפל ונדכה המלקק את פצעיו שלא הגלידו" [עפ"י מדרש גם]. וזאת, בגין העונשים הקשים שהוטלו עליהם. קורח ועדתו חתרו תחת אושיות מנהיגותם הציבורית של משה ואהרון. מנהיגות היכולה לשמש מודל לחיקוי גם לימינו ובימינו אנו. ודו"ק.

כפי שצויין לעיל התנהגותם היא התנהגות נלוזה, שלילית מיסודה ומחפירה ואשר הובילה את קורח ואת הנוהים אחריו לאובדן פיזי כמו גם לאבדון מטפיזי/רוחני. האובדן הפיזי היה טוטאלי כעדותה של תורתנו: "ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם...ואת כל הרכוש...וירדו חיים שאולה...ויאבדו מתוך הקהל". והאבדון המטפיזי/הרוחני גם הוא היה טוטאלי כעדותם של חז"ל בכמה דוכתי, כגון: "קורח ועדתו אין להם חלק לעולם הבא" והטיב לבטא זאת בעל המדרש [מדרש גם]: "קורח ועדתו הסיעו עצמם על רכבת הדוהרת והשועטת אל האובדן והאבדון במנהרת חושך אשר סופה מי ישורנה". ברם, לא כולם אבדו משום שאחד מן המורדים, און בן פלת ניצל מ"גיא ההריגה" בזכות אשתו, רעייתו ונוות ביתו הצדקת שהייתה [עפ"י מדרש גם]: "מעין האור הקטן שבקע בקצה מנהרת האובדן והאבדון החשוכה ובליטתו ונצנוצו האירו את אפילת המציאות". ומעשה שהיה כך היה [סנהדרין ק"ט ע"ב ומדרש הגדול לפרשת קורח, פרק ט"ז פסוק ל"ב ד"ה: "ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם"]: אמרה לו: מה יצא לך ממחלוקת זו. שהרי אם משה הרב – אתה התלמיד! ואם קורח הרב – אתה התלמיד!. ענה לה: "ומה אעשה. כבר נשבעתי אמונים לקורח שאהיה עימו בעיצה אחת". השיבתו: "אתה – שב! ואני – אצילך". השקתו יין ונשתכר. החביאתו והשכיבתו על המיטה. נתיישבה בפתח האוהל ופרעה שיער ראשה וכל מי שבא לקרוא (לו) ראה שערה (הגלוי) וברח. ובינתיים, נבלעו קורח ועדתו. כשראה און מה עלה בגורלם של "חבריו" לשעבר ביקש מאשתו עיצה כיצד יבוא לפני משה ויבקש סליחתו באומרו: "מתבייש אני ממשה רבנו". אמרה לו: "אתה – שב!. ואני – אלך במקומך". יצאה היא והלכה למשה וסיפרה לו "כך וכך היה המעשה". הלך משה עימה ועמד על פתח האוהל וקרא (לו) ואמר: המקום [=הקב"ה] ימחול ויסלח לך".

באדיבות ד"ר מוטי גולן, לימודי יהדות ואקטואליה, פ"ת