מרדכי דב, אחיינו של הרב ישראל מאיר, 'החפץ חיים', ראה את דודו פונה בערבו של יום לעליית בית הכנסת בראדין. הוא תמה על כך, ועלה בעקבותיו. האחיין הסתתר במקום מחבוא, ושמע להפתעתו כי דודו מדבר אל עצמו ועורך מעין הצגת יחיד עם כמה דמויות, והוא בתוכן.

'החפץ חיים' החל לתאר כיצד הוא מטייל ברחוב ופוגש ביהודי אחד שהכיר. המכר שואל בחביבות: "מה שלומך, ר' ישראל מאיר?!
ה'חפץ חיים' משיב: "ברוך ה', די טוב, כמו שאומרים".

היהודי טופח על שכמו ואומר: "איתן אתה, ר' ישראל מאיר, יהודי איתן, בלי עין הרע!..."

המכר ממשיך בדרכו. למחרת פוגש בו יהודי אחר ושואל: "נו, ר' ישראל מאיר, מה חדש היום?"

ה'חפץ חיים' משתעל, ועונה חלושות: "ככה-ככה... לא כל-כך טוב, לא עצמתי עין כל הלילה".

היהודי אומר בדאגה: "אכן, אתה נראה חיוור במקצת, אולי כדאי שתנוח מעט?"

ה'חפץ חיים' שומע לעצתו, חוזר לביתו ושוכב לנוח, אבל חולשתו הולכת וגוברת, הוא מאבד את תיאבונו. בלית ברירה, מזמינים רופא עיירה. הרופא מגיע במהירות, בודק היטב את החולה ולא מוצא מאומה, אבל לנוכח חולשתו הניכרת, אומר בדאגה לבני ביתו: "אין ביכולתי לעזור לו, צריך רק להתפלל!"

כוחותיו של ה'חפץ חיים' אוזלים, הוא נושם בקושי רב. מזעיקים את כל קרובי המשפחה וגם את אנשי ה'חברה קדישא', שיסייעו לגוסס לומר וידוי.

האחיין המסתתר נרעש לשמוע את דודו קורא את הווידוי הארוך באטיות, מילה במילה, פסקה אחר פסקה, ובאותה עת מחזק את עצמו: "אסור לאבד את הביטחון! ה' יכול לעזור... אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים..."

אבל אבוי, הוא חדל לנשום!

כל הנוכחים סביב קוראים "שמע ישראל" ומורידים את הנפטר לארץ, מחפשים את התכריכים. "הנה הטלית", קורא מישהו. "יש להדליק נרות", אומר השני.

נושאים את ה'חפץ חיים' לטהרה. איש ה'חברה קדישא' טופח על גבו: "היה יהודי איתן! מי היה מאמין שיסתלק כה מהר, נעבעך..."

עורכים את הטהרה, מלבישים את התכריכים ונושאים את הגופה לבית העלמין. השמש מקרקש בקופסת הפח הכמעט ריקה וקורא "צדקה תציל ממוות". מורידים אותו לקבר, מכסים בחול ובחצץ. בנו, אריה לייב, אומר קדיש. זהו, המלווים עוזבים את המקום. ה'חפץ חיים' נשאר לבדו בבור תחתיות. החיים הגיעו לתכליתם. שקט מוחלט מסביב...

לפתע נוקשים על קברו. מי זה? מי שם?... ואז נשמע קול רם: "ישראל מאיר, בוא לבית דין של מעלה כדי למסור דין וחשבון!"

שני מלאכים תופסים בו משני צדיו, מרחפים באוויר וטסים עמו לבית דין של מעלה. שם מתחילים לחקור אותו על כל מעשה שעשה, והוא חושב לעצמו: מה אענה על כל דקה של בטלה? מה יהיה בפי על תפילה שלא בכוונה? אין לי מה לומר...
ואז הוא שומע כרוז שמימי: "מי שיש לו ללמד זכות על ישראל מאיר, יבוא וילמד!"

מגיעים מלאכים, מחנות מחנות של מלאכים, כל אחד נושא מצווה, מלמד זכות, כל תיבה של תורה שלמד בראה מלאך, כל מצווה שקיים הפכה לזכות, והחיבורים שחיבר וזיכוי הרבים, הישיבה שייסד והדרשות שדרש. ברוך ה'! זכויות כה רבות!
ואז נשמע קול נגדי: "מי שיודע ללמד חובה על ישראל מאיר, שיבוא ויקטרג!"

אוי לעיניים שכך רואות. מחנות מחנות של מלאכי חובה מגיעים לבית הדין, מצווה פלונית נעשתה כלאחר יד, במצווה אחרת לא שמח כראוי, בתפילה זו לא כיוון כדבעי. וכך מגיע מלאך ועוד מלאך. מספר התביעות משתווה למספר הזכויות, עד שהוא עומד מחצה על מחצה בדיוק!

מחצה על מחצה?! אם כן, לא אבדה תקווה! הן חסיד הוא "ורב חסד מטה כלפי חסד", וכבר אמרו רבותינו שאם היו מחצה זכויות כנגד מחצה עוונות, יכריעו הזכויות. אך מיד נשמע קול ברמה: "ישראל מאיר מה הוא עתה, חי או מת?!" ומשיבים: "עדיין חי הוא!"

"אם כן", משיב הקול הרם, "אין כאן מחצה על מחצה, שכן עוון נוסף בידו, שאינו שב בתשובה!"

האחיין הצעיר המסתתר נדהם לראות בסיומה של 'הצגת היחיד' את דודו מתמרמר בבכי ומכה על לבו באגרופו: "עדיין חי אתה, ובידך לזכות בחיי עולם! מדוע אינך שב?!..."