כמובן שכל אותו היום לא הספיק לנוח עקב מצוות היום, והגיע לליל הסדר כשהוא עייף ורצוץ, וחשב לעצמו ׳מי יודע איזה ׳פנים׳ יהיה לסדר׳... אולם הרגיש שאור גדול ממלא את כל כולו, טעם חדש וערב פעפע בו, ובכל תיבה ותיבה הרגיש טעם מתוק שעוד לא היה לו כמותו, עד שחש קרבת אלוקים ממש והתרוממות גדולה. כשנגמר הסדר לאחר ׳חצות׳ לא היה מסוגל לילך לעלות על יצועו מרוב המתיקות וגודל ההארה, ועסק ביציאת מצרים כל אותו הלילה, והמשיך לתאר כיצד עבר עליו היו״ט וחול המועד בהרגשות נעלות עד שלא היה מסוגל להתנתק מהגמרא, ומאז החלה כל עלייתו. וסיים ואמר בענוותנותו ׳אם יש בי משהו היום, הרי שהכל מכוחה של מצוה אחת דרבנן של בדיקת חמץ שנאחזתי בה וקיימתיה במסירות נפש׳.

והנה ראה זה פלא, הגר״ש פינקוס נהרג בתאונת דרכים ביחד עם הרבנית ובתו ע״ה ביום חמישי י״ב ניסן תשס״א, והלוויתם נערכה בליל שישי, אור לי״ג בו, ליל בדיקת חמץ באותה שנה (שחל בה ליל הסדר במוצ״ש), לקיים מה שאמרו חז״ל ׳הקב״ה ממלא שנותיהם של צדיקים מיום אל יום׳ (הובא באריכות בהקדמה להגדת תפארת שמשון).

ומלבד מה שיש ללמוד מכאן על מעלתה של מצוה אחת מדרבנן כאשר מקיימים אותה במסירות נפש, גם נלמד ׳כי אין אדם שומע לי ומפסיד׳, כי לכאורה ׳בדיקת חמץ׳ זו תגרום לו ׳להפסיד׳ כמה מצוות מדאורייתא, סיפור יציאת מצרים ואכילת מצה, אך האמת שאדרבה, היגיעה והטורח בערבי פסחים הם ׳מכשירים׳ את האדם לקבל הארות החג.