בסיום פרשת-השבוע מתארת התורה את השעבוד הקשה של עם-ישראל במצרים. משה רבנו זועק אל השם: "למה הרעותה לעם הזה?!", וכתשובה על כך, אומר הקדוש-ברוך-הוא: "וארא אל אברהם... ושמי השם לא נודעתי להם". משמעות התשובה, כפי שמסבירה תורת החסידות, היא שמצפה לבני ישראל התגלות אלוקית שלא הייתה כמותה, וכדי לזכות לה חייבים לעבור את שעבוד מצרים.

אף-על-פי שהקדוש-ברוך-הוא השיב, נותרת זעקתו של משה רבנו מין שאלה רטורית שמהדהדת לנצח. זעקה שמלמדת, כי גם כשיש הסבר על אריכות הגלות – זכותנו (וממילא גם חובתנו) לשאול-לתבוע "למה הרעותה?!".

אמנם מובן לנו כי כדי לזכות להתגלות האלוקית הגדולה המצפה לנו בגאולה השלמה יש צורך בתהליך של זיכוך, אבל זעקתנו היא – למה הזיכוך חייב להיות על-ידי גלות וצרות? הלוא הקדוש-ברוך-הוא כל-יכול, ובאפשרותו לזכך אותנו על-ידי "עבודה קשה" רוחנית:

על פי ספר הזוהר, משמעות השעבוד הרוחני היא בלימוד התורה. וכך מפורש בזוהר פסוק המתאר את השעבוד: "וימררו את חייהם" – זו התורה, כי היא חיינו; "בעבודה קשה" – זו קושיה (בתורה); "בחומר" – זה (לימוד בדרך של) קל-וחומר; "ובלבנים" – זה ליבון ההלכה.

במצרים, שבט לוי שקד ויגע בלימוד התורה ובכך חסך מעצמו את הצורך בעבודת פרך גשמית (בני לוי היו פטורים מהעבודה הקשה). וכך גם כיום, אם רק נאמץ לעצמנו יגיעת-אמת בתורה – הקדוש-ברוך-הוא בוודאי יקבל אותה כזיכוך שיחליף את קשיי הגלות ויכין אותנו בשלמות לקראת ההתגלות הגדולה של הגאולה.