דבר תורה לפרשיות תזריע-מצורע

המושגים של עולם הטומאה רחוקים ממנו ומורכבים. אפשר להניח שאם היינו יכולים לחזור בזמן לתקופת הבית או לחילופין במהרה בימינו - גם אז היינו מסתבכים. ככלל אנו מכירים רמות שונות של טומאה - המת, שרץ, נבלה, נידה,מצורע ועוד.

בכולם אפשר למצוא מאפיינים דומים וגם הבדלים. מאפיין ייחודי בטומאת המצורע - שאותו איננו מוצאים בטומאה אחרת הוא עניין שילוח המצורע מחוץ לג' מחנות.

כאשר הכהן פוסק על אדם שהוא נגוע בנגע הצרעת אומרת התורה - "כל ימי אשר הנגע בו-יטמא, טמא הוא. בדד ישב-מחוץ למחנה מושבו". כבר רש"י מביא את הגמרא בערכין ואומר - "אמרו רבותינו - מה נשתנה משאר טמאים לישב בדד ? הואיל והוא הבדיל בלשון הרע בין איש לאשתו ובין איש לרעהו - אף הוא יבדל. מחוץ למחנה - מחוץ לג' מחנות". רש"י גם לומד מהמילים "בדד ישב" - "שלא יהיו שאר טמאים יושבין עמו".

כלומר על המצורע נגזרת בדידות חברתית וניתוק מוחלט מן הסובבים אותו. לכאורה - עונש על מעשיו. אך ניתן לומר שמטרת הבידוד הוא התהליך הנפשי שאותו אמור המצורע לעבור. המצורע צריך לעשות חשבון נפש אמיתי ועמוק בינו לבין עצמו על מעשיו, על סיבת המצאותו בניתוק חברתי וזאת בכדי שיוכל להתחיל בתהליך של טהרה ושיבה אל החברה.

גם בחינוך, כשמדברים על ענישה חשוב לזכור מהי המטרה וכיצד החניך/הילד המוענש ילמד מהעונש לגבי מעשיו ולגבי העתיד.

נדמה לי שמאפיין ייחודי זה של המצורע יכול להיות אב טיפוס למה שהתורה מצפה ודורשת מאיתנו בשבתות ובימים הטובים.ב זמנים אלו אנו נדרשים להתנתק מעולם המעשה והחולין ולהקדיש את הזמן ללימוד, לחשבון נפש פרטי וציבורי על מעשינו. גם ביום העצמאות ראוי שנקדיש את הזמן לבירור משמעותו של היום, משמעותה של המדינה ושל הציונות הדתית המודרנית.