1943. מספר בעל משמעות צורבת מאוד. יש אנשים שבשנה זו (לפי הספירה הנוצרית) איבדו את יקיריהם אי שם, באחד ממחנות ההשמדה במלחמת העולם השנייה. אולם הפעם לא לשואה זו הכוונה, אלא לשואה בה איבד עמנו כמות גדולה שבעתיים מזו שאיבד בשואת אירופה. השואה של חורבן בית-המקדש, שארע בתשעה באב לפני 1943 שנים.
 
מאז, כמעט אלפיים שנה אנחנו בגלות, מחכים בקוצר-רוח לגאולה האמיתית והשלמה. הגאולה שתחולל שלום כולל אמיתי בכל העולם, תבטיח בריאות איתנה, שפע כלכלי ומעל לכול – תיצור איזון מושלם בין גשמיות לרוחניות. הכול כתוצאה ממצב שכיום הנו בלתי נתפס, בו נוכחותו של הקדוש-ברוך-הוא בעולמנו – גלויה ומוחשית.
 
בכל שנה צמים מיליוני יהודים בתשעה באב ומבטאים כאב, צימאון ואמונה. כאב על האובדן שהותיר בנשמות חלל פעור, צימאון לסגירת אותו חלל עמוק, ואמונה כי אכן נזכה לכך תכף ומיד ממש, בגאולה השלמה.
 
כך היה בכל הדורות מאז ומקדם. אך בדור האחרון לבשה האמונה עור וגידים הרבה יותר ממשיים, משום שקיבלנו סימנים על קרבתה הבטוחה של הגאולה המיוחלת.
 
*
 
חז"ל העניקו שורה של סימנים קשים שיעידו על קרבתנו לאחרית הימים, ובעת האחרונה התגשמו הסימנים הללו אחד לאחד: הריסה מופקרת של תאי משפחה, מוסריות ירודה, שחיקה דורסנית של מעמדות שבעבר היו מובנים מאליהם (הורים, מורים, קשישים), העדר מוחלט של מנהיגי-אמת, רעידות-אדמה כלכליות.
 
בתלמוד מסופר על טיול משותף של ארבעה מנהיגים דגולים שחיו לאחר חורבן בית שני – רבי אלעזר בן עזריה, רבי יהושע בן חנניה, רבן גמליאל הנשיא ורבי עקיבא. הארבעה הלכו למרגלות הר הבית ופתאום הגיח מולם שועל מהשטח שעליו עמד בעבר קודש-הקדשים. הביט רבי עקיבא וצחק משמחה. לחבריו התמהים הסביר, כי כל עוד לא ראה את החורבן בהתגלמותו לא היה בטוח כי הגאולה המובטחת תתגשם כפשוטה. אך כעת – לאחר שנוכח בהתגשמות מושלמת של נבואות החורבן, הוא בטוח כי גם נבואות הגאולה תתגשמנה בשלמות ולכן הוא מאושר.
 
זו אפוא הסיבה להתחזקות המיוחדת של האמונה והציפייה בדורנו. ההתגשמות הסדרתית של כל הסימנים המופיעים בחז"ל, מוכיחה כי ההתגשמות הבאה בתור היא של העת היפה והמיוחלת – עת הגאולה השלמה.
 
*
 
יותר מכך: אנו, בני הדור האחרון, זכינו לשמוע מפי הרבי מליובאוויטש שורה של חזונות נבואיים. חלקם טובים וחלקם לא טובים. הנבואה הטובה ביותר – הנבואה העיקרית, בלשונו של הרבי – היא שכבר הגיע זמן הגאולה והיא עומדת להתרחש תכף ומיד ממש.
 
נבואה של הרבי מהסוג האחר – התייחסה למצב הביטחון בישראל. לפני ארבעים שנה ויותר התריע הרבי על ההתנהלות התבוסתנית של הפוליטיקאים בישראל מול עמי העולם. הרבי הזהיר כי ההתרפסות הזו תעמוד בעוכרינו ותעמיד בסכנה את אזרחי ישראל. הרבי דיבר בכאב על הנכונות של רבי המדינה לחלק לאויבים אפילו את ירושלים.
 
בזמנו, בימים שלאחר מלחמת ששת הימים, נשמעו הדברים מוזרים. האומנם מנהיגים ישראלים מוכנים לוותר על ירושלים?! נקפו השנים והמציאות טפחה לכולנו על הפנים, ועדיין ממשיכה לטפוח.
 
אלא שכאמור, מעבר לכאב הגדול, מבחינתנו זו גם סיבה לשמוח – כמו רבי עקיבא. ההתגשמות המוחלטת של הנבואות הלא טובות מוכיחה כי גם הנבואות הטובות תתגשמנה בקרוב ממש, ותכף ומיד נזכה להתגלותו של הרבי לעין-כול כמלך המשיח, מחולל את הגאולה השלמה.