הימים היו ימי אופוריה. חיילינו שבו משדה הקרב, לאחר שבשישה ימים ניצחו את כל צבאות ערב וכבשו מחדש חלקים נרחבים מאדמות הארץ. הציבור הישראלי נהר לירושלים המשוחררת ולשריד בית-המקדש, כמו גם לממלכת יהודה וקברי האבות שבחברון ולממלכת דוד שבסבסטיה שבשומרון.
 
אולם הרחק מקולות השמחה ותרועות הניצחון, היו מי שעסקו בדברים אחרים. מספר קטן של מדינאים ישראלים עסקו בשאלה הגורלית מכול: כיצד נשיב את השטחים ששוחררו לידי אויבינו? הם שיגרו שליח מיוחד לארצות-הברית והודיעו כי רק בטעות כבשנו את השטחים, אולם אין לנו כל כוונה להישאר בהם. את מפתחות הר-הבית הם דאגו להעביר מיד לוואקף, כדי שאיש לא יחשוב ברצינות שהר-הבית אכן בידינו.
 
לימים גולמה חבורה זו בקריקטורה "סליחה שניצחנו". אלה שבמקום להודות להשם על הניסים הגלויים שחולל לעמו ועל שהשיב אותנו אל מרחבי ארצנו, העדיפו להתחפר בתבוסתנות חסרת פשר.
 
*
 
אותה תפיסה שגויה המשיכה לחלחל לציבוריות הישראלית במשך השנים. גם לאחר שהתברר כי הישיבה בשטחים ששוחררו הכרחית להמשך ביטחון יושבי ארץ הקודש וגם לאחר שהתברר שכל שטח עליו וויתרנו הפך למעוז טרור, עדיין ישנם קולות שמתעקשים לוותר על שטחים אלו ולמסור אותם לראשי ארגוני הטרור.
 
מלבד השאלה המוסרית של מסירת שטחים ששוחררו במלחמה צודקת לידי ראשי טרור שידיהם מוכתמות בדם יהודי, נשאלת השאלה מה עומד מאחורי אותה תפיסה מתרפסת. מדוע חושבים אותם מדינאים כי אין לנו זכות לשבת בארצנו – ארץ האבות אותה הבטיח לנו השם בברית בית הבתרים.
 
ערעור האמונה בזכותנו על הארץ נובעת מכך שמנסים לתלות את שיבתנו ארצה באירועי השואה, או בצורך בבית-לאומי בלבד. במקום לעמוד מול העולם בגאון ולומר כי יש לנו את הזכות לחיות בארצנו כי זוהי הארץ שנתן לנו הקדוש-ברוך-הוא במתנת עולם וכך נכתב בספר הספרים של האנושות, בו מאמינים גם הגויים – מסתפקים המדינאים בהצהרות על זכויות אלמנטאריות ובטענות נדל"ן.
 
*
 
הרבי מליובאוויטש מלך המשיח, שראה ברוח קודשו כבר לפני עשרות שנים את המציאות לאשורה, התריע כי הגמגום בזכותנו על הארץ מוליד כרסום בכושר העמידה הישראלי מול העולם וכי הוא זה שמביא עלינו את הלחץ מאומות העולם. הרבי הסביר כי הדרך היחידה לבלום את לחצי העולם היא לעמוד בגאון ולומר בקול צלול כי אין הבדל בין תל-אביב לאלון-מורה – אין הבדל בין זכותנו על החלקים ששוחררו ב-48 לאלו ששוחררו ב-67. על אלה כאלה יש לנו זכות לשבת מכוח ההבטחה האלוקית. העולם – ובייחוד האמריקאים – מתרשמים דווקא ממי שבטוח בצדקת דרכו ולא ממי שניתלה בתירוצים משניים.
 
כיום, כשמצבנו הדיפלומטי הבינלאומי בכי-רע וכל כניעה ללחץ מזמינה לחץ נוסף, אי-אפשר שלא לחשוב עד כמה צדק הרבי. כבר בעת בה איש לא חלם על המצב האבסורדי בו אנו נמצאים כיום, התריע הרבי שכל ערעור על זכותנו בארץ ימיט עלינו אסון. הרבי הזהיר כי תאוותם של אויבינו תגדל וכי בסוף הם יבקשו גם לשלוט בירושלים עיר הקודש. ואכן זה בדיוק מה שאירע.
 
הפיתרון למצב אינו רחוק מהישג. יש לדרוש מראשי הממשלה שיפסיקו לגמגם מול העולם ויודיעו כי עם ישראל שב לארצו מתוקף ההבטחה של "לך אתננה ולזרעך עד עולם". ינסו – וייווכחו בעצמם כי דיבורים אלו ישפיעו הן על אויבינו והן על ידידינו, שיכבדו אותנו יותר ויחדלו מלדרוש מאיתנו לסגת משטחי ארץ הקודש.