פרשת פרשת אמור -  הקשר בין הנפת העומר - לספירת העומר והתכלית.

מאת: אהובה קליין .  

אחד  מנושאי הפרשה: הבאת העומר ממחרת החג הראשון    הפסח - אל הכהן בבית המקדש- כפי שהכתוב מתאר: "דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם, כִּי- תָבֹואוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם, וּקְצַרְתֶּם אֶת-קְצִירָהּ--וַהֲבֵאתֶם אֶת-עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם, אֶל-הַכֹּהֵן.  וְהֵנִיף אֶת- הָעֹומֶר לִפְנֵי יְהוָה, לִרְצֹונְכֶם; מִמָּחֳרַת, הַשַּׁבָּת, יְנִיפֶנּוּ, הַכֹּהֵן"  [ויקרא  כ"ג, י'- י"א]

בהמשך נאמר: "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם, מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם, אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה:  שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת, תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה". [שם כ"ג, ט"ו]

השאלות הן:

א] מה  משמעות הנפת העומר בידי הכהן?

ב] מה גנוז בספירת העומר?

ג] תלמידיו של רבי עקיבא מתו בימי ספירת העומר- מדוע?

תשובות.

הנפת העומר בידי הכהן במקדש.

רש"י מסביר: הכהן מניף את התבואה החדשה - מוליך ומביא לצדדים - לעצור רוחות רעות, מעלה כלפי מעלה ומוריד כלפי מטה - כדי לעצור טללים רעים [טללים- טל- בלשון רבים] – הכהן מניף לארבע רוחות השמים.

נאמר בגמרא:"א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן: מוליך ומביא - לפי שהרוחות - שלו מעלה ומוריד למי שהשמים והארץ שלו.."

על דברי הגמרא אומר רש"י:  שעל ידי התנופה של העומר- יש משום בקשה ותפילה על התבואה שלא תינזק. בדומה להסבר זה, ישנה דעה האומרת:

כי הנפת העומר על ידי הכהן לארבע רוחות השמים ,למעלה ולמטה -  מסמלת לנו: כי הקב"ה שולט על כל העולם.

בזוהר הקדוש נאמר: [בשלח ס"ב] על האדם מוטל להתפלל לה' יום, יום לפרנסתו וגם מי שיש לו מזון, יתפלל לה' , בכך הוא גורם שה' ישפיע שפע רב בכל העולמות וגם על עצמו.

במסכת סוטה [מ"ה] נאמר: "רבי אליעזר  הגדול אומר: כל מי שיש לו פת בסלו ואומר: מה אוכל למחר ? אינו אלא מקטני אמונה"

רש"ר [הרב שמשון רפאל הירש] מבהיר: שלא התחייבו להביא את העומר טרם הכניסה לארץ ישראל ,אלא רק כאשר  נכנסו לארץ וזכו לעצמאות לאומית ולחירות - ביושבם על אדמתם ,אז מתוך הקציר הראשון היו מצווים להביא את העומר לכהן במקדש - כמות  שיש בה די מזון לאדם ליום אחד.

מנחת הביכורים של ראשית הקציר אינה קרבה שיבולים, היא מוקרבת משעורה הבשלה ראשונה כפי שמוכח מהשם: "אביב" המציין את הבשלת גבעול השעורה, את השעורה שנקצרה בשדה לא הניחו להתייבש בשדה, אלא הביאו אותה כשהיא עדיין לחה בגבעולים אל המקדש ושם חבטו בה עד שיצאו הגרעינים מהשיבולים, קלו אותם באש ואז שטחו אותם  בעֲזָרָה , הרוח הייתה מנשבת  בהם ,היו בוללים קמח שעורה בשמן עד שנוצרת עיסה – היא כללה - סולת שמן ולבונה.

תנועות התנופה מתייחסת למזון החומרי - סולת, שמן ולהנאת החושים - לבונה אשר הם מופיעים בעומר מטרתם לטהר תופעות גשמיות מכל אנוכיות  ארציות - ומקדישות אותן לה' ולציבור.

"העלאה וההורדה - מבטאים את התחייבות האדם להקדיש את החפץ ואת כל המטרות הארציות לשמים"

הדבר מסמל שראוי שהאדם ייהנה מן האושר -  בתנאי שהוא נקי מאהבה אנוכית ורק אם הוא שמור לה' ולציבור- אליהם הוא מכוון את חושיו, מחשבותיו ,רצונו, כוחו ושאיפותיו ,במילים אחרות  יש לאדם זכות להיות שמח בתנאי  שה' והציבור מצטרפים גם הם  לשמוח בו.

לעניות דעתי, יש כאן  התרחקות ממידת הגאווה שהיא מידה רעה , מנגד- התקרבות למידת הענווה וההכנעה שהיא מידה טובה כשמופיעה במינון הרצוי והנכון.

הגנוז בספירת העומר.

הרב אביגדור הלוי  נבנצל מסביר בספרו ["שיחות לספר ויקרא"]: מיד עם תחילת ספירת העומר ממחרת יום ראשון של חג הפסח- ספירה זו מביאה זיכוך לעם ישראל לקראת יום החמישים- חג  מתן תורה.

עם ישראל שיצאו ממצרים עדיין היו שקועים במ"ט שערי טומאה ושואפים לתקן את מידותיהם ,לכן התורה מצווה לספור את העומר על מנת שבמשך ימי הספירה - ירכשו לעצמם כלים לקבל את התורה.

"וספרתם לכם...." -

"משורש ספיר ויהלום, נקו ולטשו עצמכם – עד שתהיו מזוככים כספירים - כי רק כך תוכלו  לזכות בתורה "  בתקופת הקמת המקדש, אמר ה' למשה: "....וּבְלֵ֥ב כׇּל־ חֲכַם־ לֵ֖ב - נָתַ֣תִּי חׇכְמָ֑ה..." [ שמות, ל"א, ו']  וכן נאמר: "יָהֵב חָכְמְתָא לְחַכִּימִין, וּמַנְדְּעָא לְיָדְעֵי בִינָה" [ דניאל  ב, כ"א] הפירוש: ה' נותן חכמה לחכמים ובינה לנבונים,

מכאן הסיקו חכמים: שאין הקב"ה נותן חכמה, אלא  למי שיש בו חכמה [מסכת ברכות, נ"ה.] משמעות הדבר- הקב"ה מעניק חכמה רק לאדם שיש לו כלים  מתאימים - על מנת לשמר את החכמה.

 כמו שנאמר: "..וּבְלֵב כָּל חֲכַם לֵב נָתַתִּי חָכְמָה.." [שמות  לא, ו']- הכוונה- בלב מי שברשותו כלים להכיל חכמה, רק לו – "נָתַתִּי חָכְמָה" שאם אין לו כלים לכך- מה יעשה עם החכמה? אדם  כסיל - הוא אינו דווקא  אחד שמנת המשכל שלא נעדרת,  או שהוא  חסר  ידע מסוים- אלא הכוונה שחסרים לו כלים לשימור וניצול נכון לחכמתו .

נשאלת השאלה, אילו כלים דרושים לקבל את התורה  ולשימורה?

התשובה : תיקון הנפש וזיכוכה, יש לצייד את הנפש  במידות המתאימות, משום כך היוצאים ממצרים צריכים  להקריב את העומר - שסגולתו גורמת לאדם  לרומם את רוחו   - להעלות אותו מהדרגה הנמוכה  שהוא מצוי בה – במשך  ארבעים ותשעה ימים  להמשיך  ולהוסיף  מ"ט קבין של טהרה ובאופן זה במשך ימי הספירה עד יום החמישים - יגיעו לזיכוך הראוי לקבלת התורה.

המקובל  רבי חיים ויטל - תלמידו של האר"י הקדוש  שואל: מדוע אין בתורה ציווי לגבי מידותיו  של האדם?

הטעם לכך: צריכים לדעת מתי יש להשתמש  במידה מסוימת ומתי יש להימנע ממנה , חוץ  ממידת הגאווה ומידת הכעס  שהרמב"ם מרחיק אותן עד הקצה הסופי [הליכות דעות ב', ג'] יתר המידות  צריך האדם לדעת איך ומתי ובאיזו מידה להשתמש בהן. חייב אדם לדעת באיזה לשון יפנה אל רעהו.

למשל לגבי היחס אל האויב נכון לנגיד: מתי להישמר  מהאויב ומנגד מתי יש ליטול סיכון.

תלמידו של האר"י: מסביר מדוע אין התורה מצווה  על מידות הנפש: והוא עונה: כי המידות קודמות לתורה. כמו שנאמר: "דרך- ארץ קדמה לתורה" [ויק"ר ט,, ג]

לכן אדם הרוצה ללמוד תורה, ראשית ירכוש לעצמו  מידות טובות - ללא מידות אלה - אין יכולת להכיל את התורה.

על כן נוהגים בימי ספירת העומר ללמוד גם את מסכת אבות - מידי שבת פרק אחד.

הגאון רבי חיים ליב שמואלביץ זצ"ל בספרו: "שיחות מוסר" טוען שברוב המידות אין בעצמותן - טוב או רע,  כל מידה במקומה יכולה להיות טובה וכאשר אינה במקומה היא רעה!

כמו שנאמר בגמרא [מסכת פסחים [נ"ב]: "יש זריז ונשכר ויש זריז ונפסד, הרי שמידת הזריזות פעמים שהיא למעליתא ופעמים לגריעותא, [לפעמים - מעלה ולפעמים - מגרעת] וכן במידת הקנאה, שהיא אחת מ- ג' דברים המוציאים את האדם מן העולם [מסכת אבות ד'] ומ"מ במקומה טובה היא, שהרי אמרו בגמרא [ב"ב כ"א, א]: "קִנְאַת סוֹפְרִים תַּרְבֶּה חָכְמָה"

מידת הענווה היא מאד חשובה, אך כאשר אינה במקומה – גורמת לנזק.

כך היה אצל שאול המלך, הענווה אפיינה אותו וזו מידה נעלה מאד, אך במלכותו לא  הוצרך להשתמש במידה זו , היות והיה עניו שלא במקום, למעשה איבד את המלוכה. שהרי היה צריך להרוג את אגג העמלקי, אלא שמרוב ענווה לא פגע בו לרעה  ולכן הפסיד את מלוכתו ,לפי שלא קיים את ציווי ה' טרם יצא נגדו למלחמה.

בנוגע להשגת החכמה אומר הרב  שמואלביץ: אדם השואף להיות חכם צריך שתהיה לו תשוקה רבה  לכך.

שלמה המלך  ביקש רק חכמה מה' כאשר הבין  כי נבחר להיות מלך. הוא וויתר על עושר ואריכות ימים ואכן האושר בחיים הוא חשוב גם כן, אבל שלמה המלך ידע - כי חיים ללא חכמה- חסרי ערך הם!

לכן ביקש שלמה המלך רק חכמה ואלוקים העניק לו זאת. היות ותשוקת החכמה - היא המזכה את בעליה בחכמה ולכן אדם שיבקש חכמה- נקרא: "חכם לב" ויזכה לכך - דוגמת אמני המשכן.

גם יהושע בן נון נבחר למלא את מקומו של משה משום שהיה מבקש חכמה כפי שכתוב: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו". [במדבר כ"ז, י"ח]

תלמידי רבי עקיבא מתו בימי ספירת העומר

הרב נבנצל מסביר:

ידוע היה רבי עקיבא ,כאדם גדול בתורה ,שהרי  שימש כבסיס לתורה שבעל פה, עד שאמרו שאילולא הוא- הייתה תורה משתכחת מישראל [ספרי ,שם, מ"ח] ויתכן שדווקא בגלל ייחודו של הרב- דקדקו עם תלמידיו שתפקידם היה להעביר את התורה שבע"פ לישראל, אך לא יתכן שתורה חשובה זו תועבר באמצעות כלים פגומים! ולכן מתו כ"ד אלף תלמידיו של רבי עקיבא, לפי שחסרו כלים מתאימים לרכוש תורה.

עד שרבי עקיבא שמידותיו קדמו לתורתו (היה "צנוע ומעולה" עוד בטרם למד) - מצא לו חמישה תלמידים הגונים שהם היו מסוגלים להעביר הלאה את התורה. יתכן שדווקא בגלל המידות  הפגומות של  תלמידיו פגעה בהם הגזרה.

נאמר במסכת יומא: "לא זכה - נעשה לו סם מיתה"

ובמה חטאו? לפי-"שלא נהגו כבוד זה לזה"- לא נהגו כבוד- זה בתורתו של זה!

מנהגי האבלות נוהגים בימים אלה:

לפי  הסבר הגמרא :

"שנים עשר אלף זוגות היו לרבי עקיבא וכולם מתו מפסח עד עצרת [הכוונה לחג השבועות]..מפני שלא נהגו כבוד זה בזה.[גמרא ,יבמות, ס"ב]

ומעניין  כי במשך ההיסטוריה  התרחשו עוד אירועים קשים לעם ישראל, דווקא בתקופה זו.  גם בימינו  אנו  נמצאים בתקופה של מגפה קשה.

לסיכום, לאור האמור לעיל ניתן להסיק: הקשר בין ספירת העומר להנפת העומר במקדש - הוא  להניס את הרוחות הרעות מארבע  רוחות השמים , לתקן את המידות ולהתכונן  בימי הספירה לחג מתן תורה - על מנת להיות ראויים להתכבד בה.

יהי רצון שעם  ישראל ירבה באהבת חינם וקיום התורה – כדברי הנביא ישעיהו: "...כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת יְהוָה כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים". [י"א, י"ט]