פרשת השבוע קורח

נכתב על ידי אלון, 25/6/2019

 "ויקח קורח בן יצהר בן קהת בן לוי" (יח, א)


מה לקח קורח? לקח את הכבוד לעצמו. "ועיקר היהדות הוא רק לילך  בתמימות ובפשיטות בלי שום חכמות, ולהסתכל בכל דבר שעושה, שיהיה שם השי"ת ולבלי להשגיח על כבוד עצמו, רק אם יש בזה כבוד השם יתברך יעשה, ואם לאו- לאו" (ליקו"ת יב)

הכל מתחיל ונגמר באמונה

מה שהיה למשה רבנו והיה חסר לקורח זה ענווה ושפלות. זה לדעת שאנחנו כלום. אבל כלום מצד עצמנו, לא מצד הנשמה שקיבלנו. אסור לנו לאבד את הבטחון ולהרגיש שאנחנו נחותים, שאנחנו לא שווים, שכל אחד יכול לזלזל בנו, אתה חייב לזכור שאתה בן של מלך. קיבלת ירושה של מילארדים מאבא שלך. רק תזכור שהכל מאבא, הכל מהמלך.

כל מה שעשה קורח מאד תמוה, הוא יצא להרפתקה שאין לה כל סיכוי להצליח. למרוד במשה? שהוא שליח ה'?! איך אפשר להבין אותו את קורח? אלא שהקינאה העבירה אותו על דעתו. כשאדם אכול ברגשי קנאה, הוא מוכן להפסיד הכל, להתמוטט לגמרי ובלבד שיזיק לזולתו. הקנאה מוציאה את האדם מן העולם. "וירדו חיים שאולה" נאמר על קורח ועדתו. כי מי שרודף אחר הכבוד, כל פעם שמשהו לא מצליח לו, כל פעם שהוא רואה שהשני יותר טוב ממנו, הוא נשבר לגמרי, הוא גומר עם כל החיות שלו.

 

מה זה קנאה? אדם סובל כשלשני טוב. רבנו אומר בתורה רנ' שכל סוגי הצער והיסורים שאדם עובר בחיים זה מגיע מקנאה ושנאה. אדם שמקנא הוא כל הזמן סובל, הוא סובל כשפלוני מצליח, הוא סובל כשלפלוני יש פרנסה, שפלוני קיבל תפקיד חשוב, יש לו כל הזמן יסורים מהקינאה. הוא רואה  שהשני לומד טוב, הוא נשבר מזה. לא אכפת לו שהוא עצמו לא לומד טוב, זה לא כואב לו, זה שהשני לומד טוב, זה מה שאכפת לו. אם כולם לא היו לומדים טוב, זה היה בסדר מצדו, הוא היה מרגיש טוב, הוא היה רגוע. האר"י הקדוש אומר בשער הגלגולים (שער כ"ג) שעל הכל ה' יסלח! רק לא על הקנאה! בגלל שאין לזה שום סיבה! מה אתה מקנא! לקחו ממך משהו? מה זה נוגע לך מה קורה עם השני?!

למה אדם נכשל בלשון הרע? כי הוא מלא קנאה ושנאה!  הוא מלא מחשבות רעות מהקנאה, הוא מגיע ללשון הרע מהקנאה.

 

לפני כמה שנים נערך ראיון עם יהודי שנחשב אז לתושב המבוגר ביותר בישראל הוא היה אז בן 112 וכששאלו אותו את השאלה המתבקשת, מה הסוד של אריכות הימים שלך, הוא ענה: טוב ליהודי, טוב לי, ככה הלב נשאר רגוע.

אם אדם מקנא פרושו שאין לו שום אמונה, אם הוא נמצא כבר בקנאה זה אומר שאין לו שום אמונה בה'! אדם צריך אמונה, צריך לדעת שיש פה בעולם השגחת ה'! יש ה'! ה' מנהיג את העולם! לכל אחד יגיע מה שהוא צריך לקבל! הקנאה היא גאווה אחת גדולה, שהאדם למעשה חולק על ההשגחה של בורא עולם ורוצה לנהל את העולם באופן אחר. מה אתה מתערב בהשגחה? יש לעולם מנהיג ואם ה' מנהיג את העולם כך – תקבל את זה ותהיה שמח, תהיה מרוצה.

הכל מתחיל ונגמר באמונה. אדם שיש לו אמונה לא מקנא באף אחד כי הוא יודע שמה שיש לשני זה מה שהשם החליט לתת לו לפי התיקון שלו ואין לזה שום שייכות אליו. כשאדם יש לו אמונה אז הוא שמח בחלקו. הוא לא הולך עם ההרגשה של "מגיע לי". הוא לא חושב שהוא ראוי לקבל יותר מכולם. קורח אומנם היה גדול במעלה, בעל השגה ובעל מדרגה, אך לא זכה להכניע את הגאווה שלו, לא זכה להבין שזה היה רצון ה' יתברך, שבחר באהרון ובמשה ולא בו, הוא לא זכה להכניע את עצמו ולהתבטל באמת לצדיק האמת. ברגע שאדם חושב שהוא משה רבינו, שהוא הגיע לדרגת משה, הוא מייד נהפך לקורח. קורח חשב שהוא משה רבינו! ומשה רבינו חשב שהוא קורח! כי משה רבינו היה אומר: מי אני? אני לא ראוי לכלום.

 

כשאדם יש לו אמונה בבורא עולם, הוא לא מקנא במה שיש לחברו, הוא לא נשבר כשהוא רואה את ההצלחה של השני, מי שיש לו אמונה מבין שלכל אחד ואחד יש את השליחות שלו פה בעולם. כל אחד עובר את הנסיונות שהוא צריך לעבור בעולם הזה כדי להתקרב אל ה' ולהשלים את התיקון שלו.

אדם חושב, אם יהיה לשני, אז יחסר לו, אז הסכוי שלו לקבל נהיה יותר קטן, אתה "מקטין" ככה את ה' ח"ו , ה' יש לו די והותר לכ-ו-ל-ם. יש אין סוף דברים במה לקנא ואם מזהים שאנחנו מקנאים, הולכים ובוכים על זה. אנא ה', תעזור לי לזכור שאני אגיע אליך לפי הדרך שלי והקצב שאתה קובע לי. שאסור לי ליפול ברוחי גם אם אחרים כבר התקדמו הרבה יותר, אם בגשמיות אם ברוחניות. אדם צריך לעשות את שלו בלי קשר לאחרים, לעשות את שלו כלפי שמיא. אין לו מה להסתכל על אחרים גם אם נראה לו שהם מצליחים יותר ממנו. במסלול שלהם, גם הם נתבעים על מה שהם נתבעים, גם הם, במסלול שלהם, יש להם עבודה קשה גם אם הם כבר דורי דורות עובדים את ה'. לכל אחד יש עבודה פנימית לעשות, לכל אחד יש את השביל שלו.

 

כל מה שקורה בעולם זה כדי שיתגלה כבוד ה'. מהדברים היותר קטנים והיותר נמוכים עד לדברים הכי גבוהים. כל מה שנברא פה, נברא לכבודו יתברך. אז בא בן אדם והופך את היוצרות, לוקח את הכבוד לעצמו. וזה נסיון הכי קשה שלנו פה, לדעת שכל מה שיש לי, זה מה' וכל כבוד שנותנים לי, אני צריך להחזיר למעלה, אל ה'. כשאתה עושה את המצוות לכבוד ה', באמת לכבוד ה', אז אתה שמח בהצלחה של השני, אתה לא מקנא בו, כי כל המטרה שלך היא לעשות נחת רוח לבורא ומה זה חשוב אם זה בא ממך או מיהודי אחר? העיקר שיש נחת רוח לה'. אם אתה מקנא בשני, אם אתה סובל כשהוא מצליח, זה כאילו אתה רוצה למנוע תענוג מה' וזה מראה שבעצם אתה עושה את המצוות לכבוד עצמך לא לכבוד ה'.

 

בוא לא נשקר את עצמנו, לכולנו יש עדיין עין רעה. קשה לנו לראות שהשני מצליח, שהוא מתקדם הרבה יותר מאתנו. כמה צריך לבכות לה'. ה' מה אני עושה עם העין הרעה שלי, אני כבר לא יכול לקנא יותר. תציל אותי, כבר אין לי כוח לקנאה הזאת, תעזור לי לזכור שאני אגיע אליך לפי הדרך שלי והקצב שאתה קובע לי בלי קשר לשני.

ה' רוצה שנחליף מבט. שכל התמונה שלנו על החיים תהיה אחרת. רוצה שנגיד לו: "ה, אני יודע שהכל זה אתה, אני יודע שהכל זה איך שאתה רוצה, לא איך שאני. אני יודע שאני כל הזמן צריך לראות את החבילה היפה שקיבלתי ממך ולשמוח בה בלי קשר למה שיש לשכן. אני יודע שיש לי מספיק סיבות להתהלך בעולם שמח וטוב לב, לשמוח גם במה שלא הולך לי, שלא מסתדר לי, גם בכל מה שחסר לי כי מה שקיבלתי ומה שלא קיבלתי זה בדיוק מה שאני צריך כדי להשלים את התיקון שלי כאן.  ואני גם יודע שהשמחה הכי גדולה שלי זה שיש לי קשר איתך אבא, קשר אישי, קשר חם, קשר כזה שממלא לי את הנשמה.

 

עין רעה לא יכולה לסבול שמישהו אחר מצליח, שלמישהו אחר טוב. ישר פוסלים. אבל שוכחים שהפוסל במומו פוסל. אם אתה אומר: את זה אני לא יכול לסבול, סימן שלך יש את התכונה הגרועה הזו. אם אתה אומר על מישהו משהו לא טוב, סימן שזה נמצא בך.

אך אם אתה מסתכל על החבר שלך בחיוך, באהבה, ומעודד אותו, ומשבח אותו, על המקום , אפילו שהוא כזה קצת רע, הרע פתאום מסתלק ממנו פתאום הוא מחייך אליך, וזאת בעצם עיקר העבודה שלנו פה.

 

קודם כל תלמד כף זכות על עצמך ואחרי זה יהיה לך את הכוח ללמד זכות על השני. כי אם אתה לא קיים, אז מי ילמד כף זכות? אם אתה לא שווה, אז בוודאי אתה רואה רק רע אצל השני, כדי להרגיע את עצמך, אבל אם אתה רואה שאתה גם שווה, אם אתה מרומם את עצמך ורואה את הנקודה הנפלאה בך, מזה תילמד לראות נקודות נפלאות שיש אצל השני ולא תהיה לך עין רעה עליו כי לא ראית בעין רעה את עצמך. אפילו שתפסו אותי בכל מיני מידות רעות, ואנשים אומרים עלי דברים לא טובים, ואני רואה אחרים טובים ומוצלחים ממני, אני לא חושב שאני לא שווה, אם אני מבזה את עצמי אני מבזה את צלם אלוקים, את הנשמה האלוקית שה' נתן בי, אין לי שום רשות לבזות אותה. זכיתי להיות כלי, אפילו בטיפה, במשהו קטן ביותר לאור האלוקי שמשתקף בי, זה כלום? זה דבר אדיר.

 

אם אדם מסתכל לצדדים אז תמיד תיהיה לו עין רעה. כי אם יש לו את זה אז אין לו את זה, ואם יש לו את זה אז אין לו משהו אחר. ואז תמיד יש במי לקנא. כי תמיד חסר לו משהו שיש לאחרים. אבל אם אדם מסתכל אל ה', לא לצדדים, אז שום דבר לא חסר לו ואת כל השפע שהוא מקבל הוא יכול להרעיף על אחרים. כשאדם מסתכל כל הזמן אל ה', אז הוא יסתכל בעין טובה על כל אדם, כי כולם ילדים של ה'. זה הכוח של העין הטובה, שמחפשת את הנקודה הטובה, הגנוזה בפנים, בעומק הנשמה של הבן אדם, שאפילו לא רואים את זה, ויכולים לחשוב שהוא לא כל כך חיובי, לא כל כך מוצלח, לא כל כך טוב, אבל אצל הקב"ה הוא טוב, ואצל הצדיקים הוא טוב, וגם אנחנו צריכים ללמוד את הדרך הזאת איך ללמד זכות על כולם, איך לאהוב את כולם, איך להכיר טובה על כל דבר שעושים למעננו.

 

המחלוקת היא המידה שמזיקה לאדם יותר מכל דבר בעולם. כשהמחלוקת בוערת בלב, אז לא רואים ולא שומעים כלום. גודל העונשים שבאים על מי שאוחז בדרכי המחלוקת זה דבר מזעזע ממש. בבית הדין של מעלה לא מענישים אדם שהוא פחות מבן 20 שנה, ובמחלוקת זו של קורח נענשו גם יונקי שדים, שנולדו באותו יום. עד היום, בכל דור ודור, בכל מקום שיש מחלוקת, יש שם ניצוצות של קורח ועדתו. צריך להתרחק ממדת המחלוקת בכל ענין, אסור שיהיה איזה דבר בעולם בשבילו נהיה מוכנים להיות מעורבים במחלוקת. אסור להאמין לשום דבר רע שאנחנו שומעים על יהודי אחר וכל שכן על צדיקים.

כשאדם  הולך עם החוכמות שלו, עם הליצנות שלו, אז אין לו חיות ואין לו התחברות. ליצנות זה הגרוע מכל. זה כל מה שיש לי לעשות בחיים זה לעשות ממך צחוק. לפעמים רואים יהודים ששואפים להיות צדיקים, ומקבלים על עצמם הנהגות גבוהות, ובמקום לפרגן ולעודד אותם, מתלוצצים עליהם. שופכים את דמם. גם אם ההנהגות של אותו אדם הן חיצוניות  בעיקר, עדיין לא הופנמו, גם אז צריך לפרגן, כי אחר המעשים נמשכים הלבבות.

רבנו יונה מכנה את מי שבז ליהודי ששואף לגדולה, שרוצה להתעלות, שונא ה', כי לא נוח לו שיש כאלה שאוהבים את בורא עולם ומתאמצים לעשות לו נחת רוח מרומם יותר. אם הוא היה אוהב ה' אמיתי, אזי גם אם לו עצמו אין שאיפות דומות, הרי שכל משאת חייו היתה צריכה להחזיק ולעודד ולהמריץ את אותם מתי מעט שכן שואפים להרבות כבוד שמים בהנהגותם.

עיקר היהדות אומר רבינו הקדוש הוא רק לילך בתמימות ובפשיטות, בלי שום חוכמות. קורח הולך עם חוכמות. הוא מתחכם. טלית שכולה תכלת, חייבת בציצית? בית מלא ספרים חייב במזוזה? וכשמשה רבינו עונה לו בחיוב, כן, חייבים, הוא לועג לו כי זה לא הגיוני. קורח מפרש את המציאות על פי הבנתו, הוא לא מוכן לקבל באמונה שלימה את מה שאומר לו החכם האמיתי, צדיק האמת. הוא לא מקבל את זה שהצדיק חכם ממנו, יודע טוב ממנו. הוא הולך עם מה שהלב שלו מדמיין וזה מוביל אותו לאבדון. עיקר הפגם של קורח, אף שהיה גדול במעלה מאד היה שסמך על דעתו והיה חכם בעיני עצמו. אצלו הכל בסדר. הוא כבר הגיע לשלמות. אך יש אנשים שהכל כל כך לא בסדר אצלהם, שהם לא יכולים להתבלבל שהכל בסדר, כי הם רואים שפה זה לא מצליח להם ופה זה לא מצליח להם והם חושבים שהם המסכנים, אבל הם בעצם נמצאים במקום של צמיחה, כי אם זה לא בסדר וזה לא בסדר ועדיין זה לא שווה וזה לא שווה ויש כל כך הרבה לעשות, אז יש לנו צמיחה, ויש לנו תקוה, ויש לנו חיבור להקב"ה ויש לנו תפילה ויש לנו דמעה.

 

האחדות יקרה מפז היא, גדולה מכל עניין ומכל דבר, היא שורש כל הברכה של ישראל. אסור לעורר מחלוקת בישראל משום סיבה ועניין. צריך להרבות אהבה וסליחה וסבלנות איש לאחיו ואיש לקרובו ואיש לאשתו וילדיו ושכניו ומכריו ולכל איש ישראל. צריך לדעת שכל שורש הברכה בעסקיו ובמדרגתו הרוחנית והחומרית של האדם תלוי ממש באהבת ישראל ובאחדות שהוא מבקש.

צריך לצאת מהנקודה של האנוכיות וההסתכלות העצמית אל ההסתכלות הרחבה יותר. יוצאים מהקטנות מוחין, מהקנאה שלנו, מהשנאה, מההקפדות, מצרות העין, מכל מיני דברים קטנוניים למשהו יותר גדול, מתייחסים לכולם, נותנים להם חיוכים ואהבה, מתפללים עליהם, חושבים עליהם, לא חושבים שאנחנו יותר חשובים, והכל כדי להגדיל את כבוד השם בעולם.

סופו המר של קורח צריך לשמש לנו תמרור אזהרה, לברוח מכל ריב ומחלוקת גם כשאנו בטוחים שכוונתנו לשם שמים. לאחוז רק בדרכי שלום. להילחם בגאוה, בקנאה ובליצנות מלחמת חורמה, ולאחוז בדרך האמונה והתמימות

כמו בסיפור הבא: ההלואה... והטיפ

 

אז ככה, כשצביקה קוגלמן המכונה הרשל יצא עם שני בניו הקטנים שמואל 16, ומאיר 18, לארץ הקודש, למין סוג של חוויות מולדת, בשילוב ביקור סולידי של נכדיו הירושלמים, הוא הותיר מאחור למשך שבוע את רעייתו הנכבדה הינדא חיה שושנה (המכונה בז'רגון המשפחתי דודה שושה) ואת בנו הגדול יוסי, 24. למי שמתעניין ומתעקש לדעת מדוע נשאר יוסי מאחור, בעוד אחיו הקטנים מטיילים עם אבא ב"בין הזמנים", אז התשובה קשורה בשידוכין. באותה עת אמור היה יוסי להיפגש עם המיועדת הלוא היא רחל, בתו הקטנה של בעל חברת ההובלות "סיטמוביל", הלוא הוא היורד הירושלמי הידוע מנחם בקלוואה, המכונה מני. הרשל לא היה גדוש במזומנים כמו מני שעסקיו חבקו את ניו יורק וגרורותיה, כך שהשידוך מבחינה ממונית מאד מצא חן בעיניו. הרשל ידע שאם זה ניסגר, הזוג מקבל וילה במונסי, והוא רק צריך לדאוג לרהיטים שזה כסף קטן. עמוק עמוק במוצאי שבת קודש בשעות הקטנות מטרטר פלאפונו של צביקה הרשל קוגלמן. מנומנם הוא לוחץ   SEND ונותן לרעייתו לגלוש לתוך קצה חלומו. "הרשל תתעורר" היא מבקשת,  השידוך של יוסף שלנו עם רחל בקלוואה נסגר, תגיד מזל טוב. "מזל טוב" אינפף הרשל. "אז זהו , אתה יוצא עכשיו לנמל התעופה וטס לאמריקה על הבוקר, אסור לך לאחר לוורט, אתה יודע שמני בקלוואה צריך את הכבוד המגיע לו, אתה מנהל טכני של ישיבה בבורו פארק, צריך להגיע, בלי הכבוד הזה של נוכחותך יהיו בזיונות. אתה מגיע הרשל, ולא מאחר, פשוט לא מאחר!!!" כך שושה. הרשל מעיר בזריזות את מאיר ושמואל, מעדכן אותם שהוא דוהר כרגע לנמל התעופה, בנסיון להקדים את הטיסה כבר על הבוקר "ואתם מתוקים שלי תגיעו מחר בלילה, יום א', לטיסה הרגילה לארה"ב. הכרטיסים בתיק שלך מאיר". השניים מילמלו "מזל טוב" ושבו לנימנומם. הרשל אחרי נטילת ידיים וברכות השחר הזמין מונית, אחז בשני תיקיו וירד בזריזות בגרם המדרגות המוביל לרחוב המלך ג'ורג'. באפלולית הלילה נמסכו קומץ קרניים טרום זריחה.

 

חמש לפנות בוקר. "סע בזריזות" הורה לנהג. והלה לחץ על דוושת הגאז וניווט את מוניתו תוך פחות מ- 25 דקות לנמל. הרשל שילם, הוסיף טיפ קטן של 20 שקלים ורץ לעבר הדלפק. כל הדרך נשא בליבו תפילה שיהיה עם מי לדבר, שיהיה מי שיבין אותו, שיגיע לפקיד נעים סבר שיתחשב בו, כדי שיוכל להקדים את הטיסה לניו יורק, מבלי לחטוף איזה קנס עסיסי.

תפילותיו כך נדמה, עלו בתוהו. פקיד חברת 'אל על' אברמי שטנדלר היה אנטיתזה מובהקת לתפילותיו של הרשל. סבר פניו היה חמצמץ ומשדר אי שקט. שלא לדבר על שמץ נחמדות, שלא זלגה מלחייו או ממצחו המקריח. "אדוני הנכבד מיסטר הרשל קוגלמן, בלתי אפשרי לבטל טיסה מבלי שתשלם על כך, ביטול טיסה זה כמו  ביטול חוזה, ויחד עם זאת אם ברצונך לטוס בטיסת הבוקר בעוד שעה, עליך להוסיף לנו עוד 400 דולר" . אברמי תקע בהרשל שתי עיניים יוקדות, נוטפות מעין שמחה לאיד, ולגם באיטיות מכוס הקפה השחור שהספיק כבר להצטנן. "בקיצור אתה אומר לי שהביטול זה  200 דולר, והתוספת לטיסה הקרובה עוד 400 דולר, כלומר עלי להיפרד בצער רב מ600 דולר כדי להגיע בזמן לוורט של הבן שלי". "נכון",  חייך הפקיד הותיק שטנדלר, שדי התענג לנוכח יסורי הממון של הלקוח. "תן לחשוב" מלמל הרשל וניגש למכונת השתיה, שלשל מטבע והזמין פחית קולה דיאט. שומכלום, המטבע נבלע ולחיצותיו הטורדניות לא עוררו שום נקיפת מצפון במכונת הברזל, שלא שעתה לתחינותיו לקבל טיפת נוזל בגרון. הוא התיישב על ספסל וחכך בדעתו.

.

600 דולר? סכום עתק. על מה ולמה! אולי יבקש מאשתו שתדחה את הוורט לעוד יום. שומכלום. היא קיבלה איתות מאדון מנחם בקלואווה, שאצלו שעה זו שעה, מילה זו מילה. אבל שש מאות דולר?! זה לא כסף קטן. בעודו מנענע את תאי שיכלו לכמה צדדים ומנסה לדרג החלטה, ניגש אליו בחור חסידי כבן 16 וביקש "תסלח לי אדוני אולי תוכל לעזור לי, אני גר בניו יורק. אבל עלי לעלות עכשיו על מטוס לקופנהגן, לצורך ענין משפחתי בהול, ואין עלי חצי דולר, אולי תוכל להלוות לי 400 דולר". הרשל התעשת. 400 דולר! מאיפה נחת עליו הבחורצ'יק הזה... ברור נוסף העלה, שהחסיד הצעיר גר באותו איזור בו מתגורר הרשל. הם החליפו כתובות "אל תדאג" הבטיח הבחור "תוך כמה ימים אחזיר לך את הכסף". הרשל הוציא מכיס חולצתו את כרטיס האשראי שלו והושיט לבחור "לך תשלם וסע לשלום". החסיד מיהר לשלם והשיב את כרטיס האשראי להרשל, לחץ ידו בחמימות והודה לו. הרשל עקב אחריו צועד בזריזות לעבר המסדרון המוביל לאזור ההמראה ולפתע ניתר ממקומו "רבונו של עולם, אני מלווה בעיניים עצומות 400 דולר לצעיר יהודי חביב, שאינני מכירו. מצווה גדולה אין ספק, אז איך עולה בדעתי להסתפק אם לשלם עוד 600 דולר כדי לשמח את בני הבכור בוורט שלו שאוטוטו ייערך, ואשתי? הו, הו, איך היא תגיב..."

 

הרשל הצמיד את תיקיו לגופו, וצעד במהירות לעברו של הפקיד. אברמי פנה אליו בקשיחות "כן, מה החלטת?" "גרד 600 דולר, בטל את הטיסה המקורית , ותן לי כרטיס לטיסה של הבוקר...". אברמי נטל את הכרטיס, הכניסו למכונה, ואמר מופתע "רגע, רגע אדוני, הכרטיס הזה מוכר לי, הוא היה כאן לפני כמה דקות, איך הוא הגיע לכאן בשנית? הנה אני רואה שנרכש כאן כרטיס טיסה לקופנהאגן". נו,טוב", לחש הרשל "נתתי אותו לבחורצ'יק החסידי". "זה שנסע לקופנהאגן?" תמה אברהמי. "כן,כן" "ואתה מכיר אותו?"לא".

אברמי שטנדלר הפקיד כמעט בלע את לשונו מתדהמה. "תקשיב אדוני, לפני 20 דקות החסיד הצעיר ביקש ממני 400 דולר הלוואה. סירבתי, מי נותן 400 דולר לבן אדם שהוא לא מכיר?!! ואתה שיחררת לו את כרטיס האשראי שלך, מבלי לדעת מי הוא? אתה בטוח? הרי הוא יכול לברוח עם הכסף, מאיפה האמון הזה? מי נותן הלוואה בעצימת עיניים? ,יהודי במצוקה... מלמל הרשל "אז נותנים". הפקיד שטנדלר גרד את מצחו, סגר את הדלפק ואמר להרשל: "תמתין לי כאן כמה דקות, עליי לטפל בענין בהול, מיד אחזור". הרשל ממתין, דקה ועוד דקה, מחוגי השעון מתקדמים, בעוד חצי שעה המראה לניו יורק. רק אחרי 15 דקות מורטות עצבים הגיע הפקיד המעניין אברהמי שטנדלר לדלפק ופתח אותו: "אדון הרשל קוגלמן, אני שמח לבשר ל שאתה עולה עכשיו לטיסה 601 לניו יורק מבלי לשלם פרוטה. לא על ביטול הטיסה המקורית, ולא על תוספת לטיסה הנוכחית... חינם!!! סע לשלום, ותז-ד-ר-ז" פקד הפקיד. הרשל פער זוג עיניים ענקיות נדהמות "ביקשת לא מזמן 600 דולר? מה קרה? ממתי 'אל על' מתחשבים בוורט של הבן שלי". "אז ככה ידידי, הנה לך האישור המקורי של חברת 'אל על' טיסה נעימה..." סיכם אברמי. הרשל שלף מכיסו שטר של 30 דולר, ותחבו כ"טיפ" בידו של הפקיד שלפתע הפך מתוק מדבש ונעים סבר, ממש. שפתיים יישקו. אברהמי שטנדלר החזיר את השטר לידיו של הרשל ודיווח נרגשות: "מה שראיתי כרגע זה הטיפ הכי גדול של החיים שלי. אף פעם בחיים לא ראיתי שנותנים הלוואה ליהודי בגלל שהוא יהודי.. היש טיפ יותר גדול מזה לחיים? ותסתכל עלי, הרשל, אני כבר מקריח...". הרשל עלה לטיסת הבוקר  לניו יורק והגיע בזמן לוורט. הזוג המאושר אכן קיבלו וילה במונסי. (זה קטן על מיסטר בקלאווה) הרשל ואשתו מימנו את הריהוט (כסף קטן). נו! איך הסקרנות מכרסמת בכם, ממש אפשר לשמוע את אייוושת כירסומה. החסיד החזיר את הכסף? או לא החזיר? שבוע אחר כך, בצאתם למסיבת האירוסין של יוסף ורחל ניצב מול הדלת החסיד הצעיר עם ארבעה שטרות של מאה דולר, הוא חיבק את הרשל והודה לו בשנית. מקורבי המשפחה יודעים להעיד, שאותו חסיד צעיר כרכר ופיזז במסיבת האירוסין כגדי נמרץ וצעיר, וכולם היו בטוחים שהוא אחד מקורבי המשפחה.

ומוסיף המחבר: אין לכם מושג כמה אושר ממלא את ליבי, כשנשלח אלי מעת לעת מכתב מנוסח היטב ובו סיפור משובב נפש, מחוייך,  שיש בו כמובן לקח טוב ומוסרי לחיים. (מתוך סידרת ספריו של הרב יעקב(קובי) לוי)

 

 

 

תפילה

רבונו של עולם

אני נאלץ לחזור ולהתחנן על עיניים טובות, כי זה לא ניגמר הספור הזה.

מה שקצת עוזר לי, זה כשמישהו אחר מצליח במשהו, ואני, מהגאווה שלי ומהקינאה שלי מסתכל עליו בעיניים לא טובות, להזכיר לעצמי שהוא בן שלך אבא, שאתה אוהב אותו, שיש לך נחת רוח ממנו, שבאותה נקודה שאני מסתכל עליה  בעיניים לא טובות אתה אבא דוקא שמח בה, אז איך אני יכול להרגיש רע ממשהו שמשמח אותך אבי שבשמים?!

רבונו של עולם

תעזור לי בכל רגע שבו העיניים הלא טובות שלי נכנסות לפעולה, להזכיר לעצמי שהיהודי הזה עושה לך נחת רוח עכשיו ואני חייב לשנות מבט ולשמוח, כי אתה כל כך טוב אלי אבא, ואני כל כך אוהב אותך, אז בודאי שכל מה שמשמח אותך צריך לשמח גם אותי.

זה קשה לי אבל אני חייב.

כי קנאה וגאווה זה כזה סבל, זה כזה ניתוק ממך אבא ואילו אהבת הבריות והשמחה בהצלחתם זה כזה תענוג, זה כזה חבור אליך, שאני מוכרח. תעזור לי אבא כי בלעדיך אין לי סיכוי.

 

שבת שלום

הרב מנחם אזולאי

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן


חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה
ציורים לפרשת שבוע