פרשת השבוע תצוה

נכתב על ידי אלון, 12/2/2019

 

"ואתה תצווה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור "(כז,כ)

אחר שכבר הודיע ה' למשה כל מעשה המשכן וכליו, אמר לו: "ואתה תצוה את בני ישראל" שעיקר הוא שתחבר את ישראל ביניהם באהבה וברעות, שיהיה שלום ביניהם ובזה תושלם תכלית המשכן. כי בעת מחלוקת השכינה מסתלקת ח"ו. (ארון העדות).

"ואתה תצוה"

תצווה לשון צוותא. חיבור. כל משאת נפשנו היא להתחבר אל ה'. לחיות בדבקות. כמו הצדיקים שהם לא מסיחים דעת, כל הזמן מתגעגעים, כל הזמן כוספים, הלב שלהם בוער לה', אין להם שום עניין בהנאות של העולם הזה, הטעם היחידי שהם מכירים זה הטעם של הדביקות.

ה' אוהב אותנו, ה' רוצה אותנו, ה' מחכה לנו, גם אם התרחקנו ח"ו, ה' לא מוותר עלינו. כמו הבת מלך שהריחה ציקי קדרה וכל כך התחשק לה לטעום מזה אך היא לא יכלה ללכת ולקחת את זה כי זה בושה שהיא תיקח מציקי קדרה. ציקי קדרה זה השרוף של האוכל, בתחתית הסיר, שזה לא מכובד לאכול. אבל היא ביקשה מהמשרתים שיביאו לה קצת מציקי הקדרה כי זה כזה טעים השרוף הזה של האוכל. ומהו השרוף הזה? זה הרחוקים האלה, שה' כל כך אוהב אותם, כל כך רוצה גם אותם.

 

אף פעם לא מאוחר מדי. נכון, יש ימים שאז חותמים אותנו. ראש השנה, יום כיפור, הושענא רבה, זאת חנוכה, אומרים לנו שהיום זה חיתום הדין. אבל בעצם, האור הזה של הסליחה והכפרה, לא ניגמר לעולם. השערים הפתוחים האלה ממשיכים בעצם כל החיים. כי ה' תמיד מוכן לקבל אותנו. כל רגע ורגע, בכל חיתום וחיתום יש פתח לעוד ולעוד דרך, ה' תמיד מקבל אותנו ואף פעם אין עבר, תמיד אפשר להתחיל מחדש, כל יום הכל מתחיל מחדש. זה החידוש הנפלא של החסידות, שהחדירה את האמת הזו לכל הנשמות, לכל האנשים הפשוטים, לכל שדרות העם, בכל מקום ומקום. החדירה לנו שהאור הזה ממשיך וממשיך עד אין סוף. אור שהופך את כל החושך בעולם לאור.

 

זה כזה דבר נפלא, זה כזה דבר עצום לדבוק בה', שזה מה שהנשמה רוצה, אדם לא צריך כלום, מה הוא צריך, הוא לא צריך שום דבר. אדם שדבוק בה', שמחובר לה', הוא אף פעם לא בגלות. איפה שהוא יהיה בעולם, הוא יהיה מחובר לה', יש לו את ה'. כמו אותם צדיקים בשואה ובתוך כל הפוגרומים ובכל הצרות שעברו על העם היהודי שלא הרגישו בכלל שהם בגלות, הם היו בתוך המרתפים, לומדים תורה, הם היו בכאלה דבקויות, בכזו עבודת ה', שלא היה להם בכלל קשר עם הגלות. הם כל הזמן בידיים של ה'.

ככל שאדם מגדיל את דעתו שאין שום דבר חוץ מה', זה מאיר לו שזה החיים האמיתיים, אז האכילה, והשתיה, והשינה, זה נהיה צדדי, זה כבר לא העיקר בחיים. הכסף והכבוד זה כבר לא כל החיים.

 

אנחנו עוד לא שם, אבל אנחנו רוצים להגיע לשם. אני מבקש מה' שיתן לי עוד השגה ועוד השגה באין עוד מלבדו. כי ככל שאדם מבין יותר את האין עוד מלבדו, ככה יותר טוב לו. כל הזמן לבדוק אם אני נמצא במסלול הזה,  אז קצת טעיתי, אז קצת התבלבלתי, ה' יודע את זה שאני רק בשר ודם ויכול להתבלבל, העיקר שאני רוצה, העיקר שאני שמח, העיקר שאני לא מסתכל אחורה, העיקר שאני ממשיך ומתחיל כל פעם מחדש. אלף התחלות מחדש. רבנו הקדוש אמר שהיו לו לפחות 20 התחלות כל יום.

 

להתחבר אל ה' זה כל הזמן לראות את החסדים של ה' ולהודות.

"העולם הוא מלא חסד, מלא אהבה, ה' אוהב את כולם, את כל בני האדם בעולם, את כל האנושות הוא אוהב, והוא הוריד מן האור האלוקי שלו כדי לברוא כזה עולם יפה, איזה נהרות, איזה אגמים, איזה פרחים, איזה ציפורים, איזה שלל גוונים, איזה דברים עצומים יש בבריאה. אי אפשר לתאר את יופיה ואת הדרה. ומה שיש לאדם בעצמו, המשפחה שהוא בונה, והתכונות שה' נתן לו, והאפשרויות, והשכלים, הכל הכל זה מתנת אלוקים כזו שלא תתואר. זה חסד בלתי יתואר. ה' הוריד מאורו ונתן אותו פה למטה ומזה נברא העולם... אנחנו חיים בחסד ה'. צריך לראות את זה ולהודות.

יש שני סוגים של הודאה. מודה על האמת ומודה לה'. ובעצם זה אותו דבר. למה אנחנו לא מודים לה'? כי אנחנו לא מודים על האמת. אם אדם יודה על האמת שהוא כלום, שהכל זה ה', אז הוא כל בוקר יודה לה'. שום דבר לא מובן מאליו. כמעט החלקתי ובסוף ניצלתי. כמעט שכחתי וברגע האחרון נזכרתי. כל הדברים האלה הם ניסים, כל דקה זה ניסים שמחברים אותנו אל ה' "(באור פני מלך)

 

להתחבר אל ה' זה כל הזמן ללכת אל עצמנו, כל הזמן לנסות ולגלות את הנקודה הפנימית הזאת, את החלק אלוק ממעל שנמצא בתוך כל אחד מאתנו. ה' כביכול אומר – הרי אתה רוצה להגיע אלי, אז איפה אני נמצא? אני נמצא אצלך בפנים. תגיע אל עצמך, תלך אל עצמך, אז תגלה את הנקודה הזו, אז תגלה אותי.

כל יהודי הוא "בן יחיד" אצל הקב"ה. יש לקב"ה בן מיוחד שכזה רק אחד, אין מושג כזה להיות "עוד איזה יהודי", וכך הקב"ה רוצה אותו בדיוק, עם ההצלחות שלו, עם הנסיונות שלו, עם הקשיים שלו. כל אדם יש לו תיקון אחר בעולם, עבודה אחרת, ולכן אי אפשר להשוות בין אדם לחברו, אסור להשוות את עצמו לאף אדם, רק לעשות את שלו ולשמוח בחלקו.

השקר הוא יש, האמת היא אין. אין כאן כלום, אין עוד מלבדו. כל הזכויות של האדם בעולם הבא, כל הגן עדן שלו זה מה שהוא עושה כאן כדי לבטל את היש, לעשות מהיש אין.

 

כל אחד מאתנו הוא אחד משישים רבוא. כל אחד מאתנו יש לו חלק בבריאה, חלק אחד משישים רבוא. וכל אחד, בחלק שלו, צריך לגלות את ה', לבטל את היש בתוך החלק שלו, להפוך אותו לאין, לגלות שבעצם, אין עוד מלבדו. איך זכה אהרון לכהונה גדולה? ה' אומר למשה "הקרב אליך את אהרון אחיך מתוך בני ישראל", דווקא משום שהתערב עם ישראל, בא "מתוך בני ישראל", לא התנשא עליהם אלא היה בתוכם, לכן זכה להיות כהן גדול. בזכות הענוה הזאת.

פעם בא בעל ה"בית לוי" לבקר את אחד האדמו"רים בביתו ונוכח לראות כי הוא גר בדירה קטנה ועלובה. שאל אותו ה"בית לוי": "האם הדירה איננה קטנה מדי עבורו?" השיב לו הרבי: "כאשר האדם מקטין עצמו, אז הדירה מספיק גדולה..."

כשהיה בית המקדש קיים, אדם הקריב עולה, קיבל שכר על העולה, מנחה, קיבל שכר על המנחה אך מי שדעתו שפלה, מי שחי בשפלות וענווה מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב את כל הקורבנות כולם שנאמר "זבחי אלוקים רוח נשברה" (סוטה ה).

 

"ואתה תצווה את בני ישראל", תחבר אותם אחד אל השני. אם אין אהבה ושלום ביניהם, אי אפשר לו לקב"ה להשרות שכינתו בתוכם. בעת מחלוקת השכינה מייד מסתלקת. לצוותא הזה יש כוח עצום. ה' רוצה אותנו ביחד, אוהבים זה את זה, מכבדים זה את זה, מסתכלים זה על זה בעיניים הכי טובות.

התורה מספרת בפרשה שלנו על המעיל של הכהן הגדול שהיה "כליל תכלת", כולו תכלת. למה תכלת? כי התכלת דומה לים וים דומה לרקיע המשתרע מאופק לאופק. כך צריך להביט על השני. שהמבט יהיה רחב. כמו הרקיע. צריך לראות את האדם בכללותו, הרי לכל אדם יש חלקים טובים ויפים. כשהמבט רחב, אתה לא מתמקד בחסרון, בפגם, אתה רואה את האדם בשלמותו, אתה יכול להבחין בתכלת, בטוב שבו.

 

כל העבודה של האדם זה אהבת ישראל, זה אהבת חברים, להיות איש אחד! כל אחד צריך להרגיש את הצער של השני, מה כואב לשני, לא לעשות דבר שיכול לצער אותו, לא לעשות שום צער לשום אדם בעולם, צריך לאהוב כל יהודי בלב ונפש, לא לדבר על שום יהודי! אפילו שהיהודי הזה פגע בך, אפילו שהוא מאד פגע בך. הכלי לקבל את התורה זה רק אהבת חברים, אהבת חינם. מי שמקושר לרבינו באמת, דבר ראשון אצלו זה אהבת חברים.

 

חיבור זה קודם כל דיבור. אין לך דבר שמקשר ומייחד את האדם עם בוראו כמו הדיבור. הדיבור מסוגל לברוא מציאות חדשה לגמרי, מציאות של קירבת ה'. תיכף ומייד כשאדם פותח פיו לדבר עם ה', נדלק אצלו ניצוץ אור נשמתו והוא מקבל חיות חדשה.

אין לך הרבה זמן, תרים את הראש, תתפלל, תתחנן, כמה שאתה יכול. גם אם יש לך דקה. כל תפילה חשובה, אפילו בתפילה קצרה אתה יכול לפעול ישועות. העצה היחידה לעבור את החיים בשלום זה לחיות עם בורא עולם. זה כל הזמן לפנות אליו. פגעת באדם יקר לך ואתה לא יודע איך לפייס אותו, רבונו של עולם תעזור לי לתקן מה שקילקלתי, שים לי את המילים הנכונות בפה, תעזור שזה יחדור ללב של השני. אתה צריך לומר דברי תורה ואין לך מושג על מה אתה הולך לדבר, רבונו של עולם תעזור לי, תראה לי על מה אני צריך לדבר, על מה אתה רוצה שאני אדבר. פתאום חולפת מחשבה בראש, פתאום יש כיוון, וככה עם כל עניין ועניין והרי יש לנו אלף ואחד עניינים ביום אחד, אז איך אפשר לחיות בלי ה'? עיקר התביעה עלינו אחרי 120 שנה לא תהיה למה לא הצלחנו אלא למה לא ביקשנו עזרה. צריך כביכול לקחת את הקב"ה ולהכניס אותו לתוך החיים שלנו, להתפלל אליו עשרות פעמים ביממה. אבא תעזור לי, חסרה לי אהבת תורה, חשק לתורה, תעשה שאלמד עם חשק, עם ברען, שאני אנצל כל רגע פנוי. אם אדם יתמיד בתפילות כאלה, אין לשער ואין לתאר מה שהשי"ת יכול לעשות ממנו.

 

כל היהדות זה אהבה. זה הכוח הכי גדול בעולם. זה הכוח של הקשר שלנו עם הקב"ה. יש לנו מצווה לאהוב את ה' "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". זה לא איזה מדרגה בעבודת ה', זה משפט שכל ילד אומר.

צריך להוריד מהמוח אל הלב. ולהוריד ללב אפשר גם עם דברים קטנים, עם איזו מחשבה אחת טובה, עם איזה לימוד כף זכות, עם איזה כעס שמנסים לבטל אותו, עם איזה מילה טובה שאומרים לחבר, עם איזה ויתור שהצלחנו לוותר.

כל הזכויות של האדם בעולם הבא, כל הגן עדן שלו, זה מה שהוא עושה כאן כדי להפוך את כל תאוות העולם הזה, שהן מרות, שאין בהם כלום, שבסוף נשאר תמיד טעם מר בפה, להפוך את זה למתוק, להמתיק את זה, להרגיש את את הטעם הנפלא של הדבקות, את הטעם של התפילה, את הטעם של הברכה, להרגיש את ה', לראות את כל הגדלות של ה', להתחבר אליו יתברך. כמו בסיפור הבא:

יחף מכעס

לר' אלכסנדר פרויליך נולדו עשר בנות, אך לא היה חסיד מאושר ממנו בכל רחבי החסידות המעטירה. מאושר? הכי מאושר? עשר בנות? ואפילו לא בן אחד לרפואה? איך יכול להיות? קורה. גם תשעת חתניו שיחיו, הם התפארת שבתפארת מגדולי ההוד וההדר של החסידות, ואין חתן שלא עבר את עינו הבוחנת של האדמו"ר, אשר אישר כל שידוך במילים "במזל וברכה, עם הרבה תורה ושמחה". כל תשע החתנים היו אברכי משי אחד אחד, וגם רשימת הנכדים הנכבדה העידה, כי מדובר פה בהצלחות מופלאות של זיווגים משובבי נפש. נדוניות? נו טוב, ר' אלכסנדר חביבנו היה סוחר אופניים נכבד בעירו אשר פירנס בכבוד את משפחתו, אך בהגיע עת דודים של כל בת בעתה ובזמנה, הוא שלף מן הבוידם ומן המרצפות כל שטר ירוק שחסך, ומימן בעין יפה ובנפש חפצה את מה ששדכנים הטילו עליו לשלם. עד שהזמן עשה את שלו, והזיקנה על שלל לחץ דמיה וחולשותיה ואף מתיקות הסכרת המפעמת בה, קפצה גם על ר' אלסכנדר. הלה התעורר בדיוק בבוקר היום האחרון של השבע ברכות של בתו התשיעית רוחמקה, והרגיש ש'זה זה'. לפתע גבו כואב עליו, ידיו בקושי נעו ורגליו במאמצים מרובים בקושי נשאו את גופו. רופא המשפחה ביצע בו בדיקה זריזה, ומדי הבהילו לבית החולים. במחלקה הקרדיאולוגית גילו איזה שסתום או שניים במצב רעוע וכמה סתימות לא סימפטיות בעורקים, ומיד הובהל לחדר ניתוח, וצונטר כמעט בכל כיוון אפשרי.

 

"אני אוסר עליך לעבוד, בטח לא להרים אופניים. זה פשע להעמיס על לבך החלש משאות כבדים" הבהיר לו ד"ר מנצ'בסקי מנתח הלב. "הרופא צודק אלכנסדר, אתה כבר בן 70, אופניים זה עסק לא רע, אבל לא בשבילך, תציע את החנות לאחד החתנים או הנכדים, ושב בבית מדרש ללמוד" הציעו חבריו האוהבים. לא בן ולא נכד, אף לא אחד מצאצאיו קפץ על המציאה.  אלכסנדר הודיע לבעלי החנות על סיום השכירות שנמשכה כ 40 שנים. הוא נעל את דלת הברזל בפעם האחרונה ושלש דמעות קטנות ביקשו לברוח מעיניו. "כבוד הרב, ומה עם נדוניה של רחלי בתי העשירית, מאיפה אגרד את הסכום? כל מה שהרווחתי כיהודי עמל כפיים נתתי לבנותי, אין לי חסכונות ולא רכוש. עם קיצבת ביטוח לאומי, זה מבצע בלתי אפשרי לממן את נישואיה...". האדמו"ר הביט בחסיד היקר הזה והרהר. אחרי חמש דקות אמר: "אלכסנדר סע לאמריקה, אתן לך כמה כתובות, ותחזור עם נדוניה". אמריקה?!? מה לי ולארץ העמים? "סע אלכסנדר, בשביל לסייע בהקמת בית יהודי, מותר. שיהיה במזל וברכה עם הרבה תורה ושמחה".

 

ר' אלכסנדר קנה חליפה חדשה, נעלים חדשות, וגם כרטיסי טיסה הלוך ושוב. פניו מועדות לשדה התעופה. בכיסו רשימה נכבדה של נדיבי עם. "הוי, הוי רבונו של עולם" מילמל החסיד העניו, "ברכני שזו תהיה נסיעה קצרה ביותר, שאזכה להצלחה בחו"ל למען הקמת ביתה של רחלי..". ועכשיו ידידי הביטו במשקפות, אלכסנדר  מיודענו ניצב בראש התור של הבדיקה הבטחונית בטרמינל, ומה מתרחש שם בדיוק? "תוריד בבקשה את הכובע" מצווה הבודק הבטחוני, בקול קשוח. "תוריד בבקשה את החליפה". כמעט באותה נשימה. צוות הבודקים ממשמש לו בכיסים, בביטנה, בתיק יד של ר' אלכסנדר. אצבעותיהם ממשמשות את הכובע מכל צדדיו. הם פותחים את התיק שלו ומוציאים משם תפילין, טלית וכמה ספרים. אלכסנדר נעלב כשאחד הבודקים, פוקד עליו לפתע "אדוני, נא להוריד נעלים". הוא חלץ נעליו, והללו נישאות בידי אחד הבודקים, לאן? לא ברור. "הם כנראה חושדים שיש לי יהלומים בסוליות? ממתי בודקים בביטנה? בנעלים? איזו בושה?". שימו לב צופים חביבים כיצד עשרות נוסעים מביטים בחסיד המבוגר, מתלחשים... "הוא כנראה מבריח משהו... החרדים... כמו תמיד", אש ההסתה בתקשורת מעלה גם כאן אש.

 

אדם מבוגר גבה קומה לבוש חליפה צבעונית לגופו, עם כובע  קש לראשו ומשקפים על עיניו הביט במחזה משועשע וסקרן. "עמוד בצד ותן מעבר לבאים אחריך", קיבל אלכסנדר פקודה נוספת. סומק של בושה עטה את פניו, כאשר כולם חלפו לפניו, מציצים בגרביים האפורות שעל רגליו. ואיה הנעלים? נמוגו בבדיקה בבטחונית. הגבוה עם כובע הקש  איפשר אף הוא לנוסעים שמאחוריו לחלוף, בעוד הוא נשען על עמוד שיש סמוך. עשר דקות, רבע שעה, חצי שעה, ר' אלכסנדר פרויליך ניצב יחף בגרביו, והופך לבדיחה של נמל התעופה.  ילדים מצביעים לעברו. "נא לעלות למטוס טיסה TWA מספר 704 לניו יורק... ברציף 7". "אדוני אתה משוחרר", מצחקק הבודק. "אבל  תחזירו  לי את הנעליים...". "מצטער הנעלים שלך עדיין נבדקות, אבל לך יש אישור לעלות...". "מה פירוש?" תמה אלכנסדר. "זה הפירוש! מה לא ברור!? אתה משוחרר והנעליים עדיין לא!". פרצי הצחוק מסביב עטפו את ר' אלכסנדר במעטה של קלון מרסק נפש. הוא שתק, בלע עלבונו לבש חליפתו אסף תפיליו וספריו לתיק היד, ורץ יחף לרציף, ומשם לכבש המטוס. למטוס הוא כבר נכנס עם חיוך קטנטן על שפתיו. הבדיחה על החסיד היחף הדהדה ברחבי הנמל. הוא התיישב בשורה השלישית כסא מספר 17, הדף את רגליו אל מתחת לכסא, והוציא ספר תהילים קטן. "תסלח לי אדוני, אני יכול לשאול אותך משהו?" השאלה באנגלית. האיש המבוגר הגבוה עם כובע הקש והחליפה הצבעונית הציג עצמו במאור פנים "שמי ריצ'רד קולינס מניו יורק". אלכסנדר חייך לעברו בעינים טובות. "כן, מה תשאל ידידי, אגב שמי אלכסנדר פרויליך".

 

"תסביר לי מיסטר אלכסנדר, איך לא רתחת מכעס מן ההשפלה שעשו לך הבודקים הבטחוניים? הם פשוט ביזו אותך! אחרי שעלית למטוס עוד נותרתי שם ונזפתי בהם. חצופים שכאלה, ואתה שותק?! תסביר לי לאן נעלם לך הכעס...?" אלכסנדר גייס את כל הידע שלו באנגלית, והצליח לומר עם שינים כמעט שבורות: "אנחנו יהודים, ורבותינו חינכונו כי כעס הוא עבודה זרה. הכעסן הוא גאוותן ואפילו אפיקורס. מדוע? כי מי שכועס על בני אדם חושב שהם אלה שמרעים לו ומשפילים אותו, ואינו מכניס בלבו את העובדה שבורא העולם הוא זה ששלחם למשימה זו. הם רק המקלות להכותני אבל ההשפלה באה משמים והיא בודאי מגיעה לי. אתה מבין מיסטר קולינס. אני מעדיף להישאר יחף ושמח, מאשר כועס עם נעלים". הגבוה הנהן בראשו אף הוא נבוך משהו. "ומה כבודו מחפש בארה"ב?" שאל. "נדוניה לבת הצעירה שלי, שמה רחלי. הצלחתי להשיא תשע בנות בעזרת ה'. היתה לי חנות אופניים דרכה הקב"ה הזרים לי פרנסה ונדוניות, אבל מה לעשות שחליתי וסגרתי את העסק והאדמו"ר הורני לנסוע לאמריקה לנדיבים ללקט שם נדוניה. אני איש תמים, האדמור אומר, אני עושה". "כמה כסף מיסטר פרויליך צריך לאסוף לנדוניה של הבת?". "200,000 ₪ , פחות הסכום של מחיר הנעלים שאקנה בניו יורק" והשניים פרצו בצחוק מתגלגל. ועכשיו הביטו היטב קוראים נאמנים איך מיסטר קולינס שולף מכיסו פנקס צ'קים ורושם המחאה על סך 50,000 דולר ". למותר לציין שר' אלכסנדר פרויליך קנה נעליים בנמל התעופה בניו יורק ומיד עלה המטוס, בחזרה לישראל. מוסיף ומסיים המחבר: "העלבון הזה שהותיר יהודי יחף ומגוחך לעיני מאות נוסעים, היה מוביל אותנו לעשות 'חגיגה' בנמל התעופה, עד לתביעת פיצויים נכבדה. לא היינו שותקים, לא היינו מוותרים. אין ספק כי מדובר פה בדרגה של נקיון הנפש והדעת של יהודי פשוט, שמכר כל חייו אופניים, ולימדנו, כי גם בין הצמיגים והכידונים, ניתן לתקן מידות ברמה שראוי להתקנא בה".

ומוסיף המחבר – "ברגע האחרון נזכרתי כי רבי נחמן מברסלב כתב בליקוטי מוהר"ן כי מי שכועס, שידע שנגזר עליו להרויח ממון, ובכעסו הוא אובד ממונו. וההיפך". (מתוך סידרת ספריו של הרב יעקב (קובי) לוי)

 

 

תפילה

רבונו של עולם

תחזק אותי באמונה שכל מה שקורה לי זה הכל ממך, זה הכל אתה עושה לי וזה הכל לטובה.

ולכן, אם יש פתאום איזה בעיה, כמו למשל שנתתי הלואה ואני לא מקבל את התשלומים החודשיים כפי שסוכם בכתב, לדעת שבמקום להתעצבן, לנדנד, ללחוץ, לדבר על לב, מה שצריך זה להרים את הראש אליך ולהגיד תודה אבאלה שלי שהתשלומים לא מגיעים כפי שסוכם ויש פיגור גדול, כי מי עושה לי את זה? אבא שכל כך אוהב אותו והוא כל כך אוהב אותי, אז בודאי שזה לא רע, בודאי שזה טוב. ולכן, צריך להגיד תודה בלי סוף, מעומק הלב, בשמחה גדולה, ואם בכל זאת קשה לי לא לעשות כלום, אז  אפשר אחרי שאומרים תודה הרבה פעמים לבקש שהתשלומים כן יגיעו, ובזמן, להתפלל על זה.

 

הבעיה שלי אבאלה שאני מחליט רק תודה ורק תפילה ופתאום שוכח, ומתבלבל, וכל מיני מחשבות של  כפירה עולות לי: הפסקת לדרוש את מה שמגיע לך אז איך יחזירו לך? הרי הם מחכים לזה שתפסיק לדרוש, זה הכי נוח להם, ככה לעולם לא תקבל את מה שמגיע לך וכו' וכו'.

 

ושוב אני לוחץ, מנדנד, מזכיר, שוב כועס ומאשים ואני רואה שכמו בעבר  - זה פשוט לא עובד, ואני חוזר לתודה ולתפילה, וככה זה בזיגזגים כאלה, פעם אומר תודה ופעם שוכח את התודה וחוזר להשתדלויות המוכרות.

 

רבונו של עולם, זה כזה תענוג לזכור שהכל אתה עושה לי, זה חוסך כל כך הרבה כעס וצער ודאגות והאשמות, תעזור לי אבאלה אהוב שלעולם לא אשכח, ולא אפסיק להודות לך על ה-כ-ו-ל, גם מה שנראה טוב, וגם מה שנראה פחות טוב, וגם מה שלא מבינים איך זה שזה טוב.

תעזור לי לזכור שהכל ממך, שזה מהאהבה שלך אלי מה שקרה לי, שככה בדיוק אתה אוהב אותי, ואז החיים הם באמת גן עדן.

אוהב אותך אבאלה.

 

שבת שלום

הרב מנחם אזולאי

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן

חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה