"וישמע יתרו כהן מדין חותן משה את כל אשר עשה אלוקים (יח,א)

מה שמע יתרו? קריעת ים סוף ומלחמת עמלק. שמע, נטש את משפחתו ואת כל סוגי העבודה זרה שעבד, המיר את דתו ובא לחסות תחת כנפי השכינה, ועל זה נאמר : "האוזן שומעת דברי תורה וכל הגוף מקבל חיים שנאמר : "שמעו ותחי נפשכם", בשמיעת דברי תורה תחיה כל הנפש כולה" (שמות רבה, כז, ט)

"ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (יט,ט)

אהרון הכהן קיבל כהונת עולם. דוד המלך קיבל מלכות עולם. ואנחנו , עם ישראל, קיבלנו קדושת עולם.

קדושת עם ישראל היא נצחית. קדושת עם ישראל היא הדבקות שלנו בה'. זה העונג הכי גדול שיכול להיות ליהודי, העונג הרוחני של הנשמה הדבקה בבוראה. אנחנו מרבים לבקש מה' חיים טובים. מה זה חיים טובים? חיים של קדושה וטהרה.

מוכרחים להתקדש. אחרת נופלים לעגל ח"ו. כל אחד והעגל שלו. קשה לך? תתחיל! תרצה! תתפלל על זה בלי סוף! קדושה זה עבודה לכל החיים. צריך סבלנות , צריכים להאריך אף עם הילדים, עם הבן /בת זוג, עם השכנים, עם עצמנו, עם כל מה שלא הולך לנו, עם הכשלונות שלנו, עם הלב שנהיה פתאום אבן ולא מרגיש כלום. אם רוצים שלקב"ה תהיה סבלנות אלינו, אז צריך שתהיה לנו סבלנות לעצמנו ולסובב אותנו. אי אפשר להשיג הכל ברגע אחד, אבל גם אי אפשר לפטור את עצמנו. אדם אומר, הקב"ה יודע איזה תיקון קשה אני עובר בחיים, איזה מסלול קשה הוא נתן לי, אז הוא לא דורש ממני יותר מדי. זה לא אמת. הקב"ה נטע בנו את הכוח להילחם ביצר הרע ולנצח אותו וכמו שאומר רבנו הקדוש (ליקו"ת ז) "כי באמת בכל אחד מישראל יש נשמה יקרה שיש לה כוח גדול לעמוד כנגד היצר הרע וחילותיו, רק העיקר שיזכה לידע מכוחו".

קדושים תהיו כי קדוש אני. אם אני קדוש, אני רוצה שגם אתם תהיו קדושים. הקב"ה לא מוותר לנו. הוא לא מתפשר. אתם השתלשתם ממני, אז אם אני קדוש, גם אתם צריכים להיות קדושים.

העולם הזה תופס את מבט העין שלנו ומפריע לנו להביט אל התכלית. מתעניינים בהבלי העולם ושוכחים את העיקר, את מה שבאמת יכול  לשמח אותנו ולמלא את נפשותינו. זה או חיים או מוות.

התורה הקדושה אומרת לנו בפרשת השבוע: "אלוהי כסף ואלוהי זהב לא תעשו לכם " (כ, יט). והרי כבר נאמר במתן תורה, "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני". אז למה עוד פעם? כי הקב"ה יודע שלקחת בן אדם שעשוי מחומר ולרצות שהוא יהיה מחובר לאלוקים שהוא עליון כזה, זה קשה מאד מאד. זה לא דבר קל. מאד קשה. כי יש בעולם כל מיני דברים אחרים. יש דבר כזה שנקרא לעשות כיף. מה זה לעשות כיף? זה אלוהי זהב ואלוהי כסף. זה כל מיני דברים נוספים שלא קשורים לחבור שלנו עם ה' ומרחיקים אותנו מהאמת, מהחיים הטובים באמת.

לפעמים צריך להתאוורר. אנחנו עוד לא מאלה שזכו להיות פרושים מהעולם. אבל שהכל יהיה בהתחברות, כל הזמן לחפש את החיבור, כל הזמן לדבר עם ה', כל הזמן להסתכל למעלה, אל ה'.

הקב"ה ברא יש מאין. לא היה כלום והוא ברא עולם. אנחנו צריכים לברוא אין מהיש. לזכור שאין כלום, רק ה'.

אדם צריך להתפלל כל על דבר שבקדושה, כל על דבר שמרחיק אותו מה'. ויותר מכל על שמירת העיניים. כי כאן יש את היצר הרע הכי גדול. אי אפשר להרגיש את טעם הקדושה כשהעיניים משוטטות והמחשבה נטמאת. עצם פתיחת העינים גורמת לאדם להסיח דעתו מה'. לכן צריך ללכת עם מה שאמר דוד המלך ע"ה : "עיני תמיד אל ה' ". שהאדם יהיה תמיד בדבקות בה' ואז ממילא הוא ניצל מקנאה, מחמדה, משנאה, מתחרות, מלשון הרע ועוד ועוד. כי הוא לא רואה אף אחד. עיניו תמיד אל ה'. לכן צדיקים לא הרימו את עיניהם מארבע אמותיהם אפילו בחדר סגור. כי שמירת העיניים שלהם לא היתה רק בשביל לא לראות מראות אסורים, אלא בשביל לא להפסיק לרגע מהדבקות שלהם בה'. כי כשפותחים את העיניים, אז רואים משהו, והמחשבה מתחילה להימשך אחר הסחות הדעת הרבות שיש סביב האדם, כי כל מה שהוא רואה, מיד מתחילה שרשרת של מחשבות ומי יודע לאן הוא יכול  להגיע.

נבראנו כאן בעולם הזה להתענג על ה', להידבק בה'. התחליף לתענוגות השקריים שהעולם הזה מציע לנו הוא לחיות חיים של קדושה. אין עונש יותר גדול מזה שאדם אין לו חשק להתפלל, אין לו חשק לתורה, הלב שלנו נהיה קר לכל דבר שבקדושה. כי הוא נתן את כל חום לבו לצד האחר. אין תענוג יותר גדול מאשר להתענג על השם. להתענג בלימוד, להתענג בתפילה, להתענג בהתבודדות , כל קירבת השם, כל דבקות בה', כל חיבור עם השם, זה התענוג היחידי שיש בעולם.

אדם, אפילו שהוא רואה שהוא לא משתנה, שהוא נשאר עם כל התאוות והמדות הרעות שלו, כל דקה שהוא מואס בעולם הזה, זה הנצחון שלו, כל דקה שהוא בוכה לה': ה' תציל אותי מזה, זה השנוי. זה שלו לנצח. כל תנועה קטנה שלנו אל הקודש לא נאבדת לעולם. העיקר שלא מתייאשים. העיקר שמתעקשים. העיקר שמתחילים כל פעם מחדש.

כשאדם מתקדש, הוא פחות מרוכז בעצמו וגם פחות מרוכז בעניינים הגשמיים. הוא מבין שהחלק הרוחני זה החלק העיקרי, שהוא השורש של כל הדברים, ואם הוא יהיה בסדר בחלק הרוחני, אז ממילא יהיה לו גם טוב בגשמיות.

קדושה זה רק עם שפלות וענווה, עם הכנעה והרכנת ראש. משה שקיבל את התורה מפי הגבורה, ויתרו שבא ממקום כל כך רחוק וטמא, נקראים איש ורעהו. "וישאלו איש לרעהו לשלום " (יח, ז). האיש זה משה, שנאמר "והאיש משה ענו מאד" ורעהו זה יתרו, כאילו הם שווים. "כי כך דרכו של הצדיק הגבוה מאד שהוא בחינת משה, שהוא מוריד את עצמו ומקרב את עצמו כל כך למי שיש לו איזה רצון להתקרב אל האמת. הוא מקרב את עצמו אליו כל כך כאילו היה חברו ממש, כאילו הם איש ורעהו " (ליקו"ה בכור בהמה טהורה ד, כב).

כל העבודה של האדם זה להיות אין. זה להיות בטוח שכולם יותר צדיקים ממנו, יותר קדושים ממנו, יותר חכמים ממנו. זה כל הסיפור של האדם בעולם הזה. לגלות את הכבוד של השם. לא של עצמו. כשהאדם לוקח את הכבוד לעצמו, אז ה' ירחם. זה בעצם הנסיון שלנו דקה דקה, רגע רגע, לקבל מחמאה, להתרגש מאיזה מילה טובה שאומרים לנו, לשמוח שמה שעשינו עלה יפה, ורגע אחרי כן להחליף את המחשבה הזו במחשבה אחרת, שבעצם הכבוד הוא של ה'. מי שיודע להעלות את כל הכבוד להקב"ה , אותו צריך לכבד, לא את מי שלוקח את כל הכבוד לעצמו.

הנסיון הכי גדול של האדם זה לדעת שבלי הקב"ה הוא כלום. כשאדם, כל החיות שלו היא רק מהדמיון והציפיה שהוא יהיה משהו, אז המציאות שוב ושוב טופחת לו על הפנים ומוכיחה לו שהוא כלום, והאדם לא מבין למה הכל מתהפך לו והוא שוב נוחל אכזבה, וגם כשהוא מצליח, זה אף פעם לא כמו שהוא דמיין וכל שכן כשלא הול לו בכלל, אז הוא לגמרי מדוכא. כל זה כי הוא מחפש חיות מהגאווה, מהדמיון שהוא משהו. אך מי שחי לכתחילה את המציאות שהוא אפס, ושאין עוד מלבדו יתברך, אז הוא תמיד מלא חיות, ושמחה, כי הוא מחובר עם בורא עולם.

אדם שזוכר כל הזמן את החסרונות שלו, הוא לא מתגאה, כי הוא זוכר תמיד שהוא עלול לחטוא, החטא רובץ לפתחו מבוקר עד ערב, ואז הוא תמיד מדבר עם ה' וה' עוזר לו.

ענוותן, הוא לא מפסיק להודות לה'. מסופר על החפץ חיים שהיה רגיל על משכבו בלילות להודות לה' על כל הטובות שגמל איתו, וכך היה הולך ומונה את כל חסדי ה' שהיטיב עמו באותו יום ובכל יום מימי חייו, שעזר לו ביתמותו לשאת את השכול והיתמות, וסייע בידו ללמוד תורה ולחבר ספרים, וכן שנתן לו חתנים טובים מופלגים בתורה ויראת שמים ועוד ועוד.

הענווה היא מקור והשורש של כל דבר שבקדושה, שורש כל המידות  הטובות. ענוותן, כל יהודי בעיניו הוא הכי נפלא, כל יהודי הכי צדיק. אדם שחי בענווה ושפלות, אדם שלא מחזיק מעצמו יותר מדי, יכול להתייחס אל השני בעדינות, בנועם, הוא אוהב את הבריות.

כל גאווה מביאה לבסוף את ה "מגיע לי". אדם מתגאה, הוא מרגיש שהוא חשוב, התוצאה זה "מגיע לי". וכשהוא לא מקבל מה ש"מגיע לו" , אז הוא נפגע, אז הוא קצת ברוגז. מה זה שפלות? אדם לא חושב שמגיע לו משהו. לא חשוב שמגיע לו כזה יחס, כזה כבוד, אדם צריך להגיד כל הזמן לא מגיע לי כלום, אני לא יותר טוב מאחרים. הוא צריך לדבר לעצמו: מה אתה מחשיב את עצמך, מה אתה בכלל מתגאה על אחרים, מי יודע איזה מן קשיים יש להם שהם מתגברים עליהם. אדם כל הזמן צריך לעצור ולהתבונן, לזהות את המחשבות של הגדלות, להודות בהם, להילחם בהם. אין דבר שמסתיר את אור ה' יותר מגאווה. "אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת" נאמר על הגאווה. וכשאדם חי בענווה, כשהוא מרכין ראש בהכנעה, ה' איתו.

פרשת השבוע מפגישה אותנו שוב ושוב עם המדות היפות של ההכנעה, הענווה והביטול. יתרו נותן למשה עצה טובה, למנות אנשי חיל, אנשי אמת, שיעזרו לו לשפוט את העם. ומשה? עניו מכל אדם, מקבל את העצה בהכנעה. "וישמע משה לקול חותנו".

זה עם ישראל. עם ישראל, הצדיקים הכי גדולים שלו, הגדלות שלהם זה הביטול, הענווה וההכנעה.

הרבה פעמים צריך לשתוק. לא לענות. שתיקה שווה זהב. כל מילה מיותרת רק מקלקלת. רוב הצער שלנו בחיים זה בגלל דברים שאמרנו והצטערנו עליהם.

אדם מרגיש שהוא חייב, שיש דברים שהוא חייב להגיד לשני, הוא לא יוותר, הוא יענה לו, הוא יגיד לו, זה לא יכול להיות שהוא לא יגיד לו.

תוותר. תשתוק. תראה איך הכל בא על פתרונו הרבה יותר מהר והרבה יותר טוב.

"כשמשה רבינו עלה למרום וראה מה שראה, שאל את הקב"ה מדוע לא תינתן תורה על ידי רבי עקיבא שהוא ראוי יותר ממנו, מה ענה לו ה'? שתוק! כך עלה במחשבה לפני. כשביקש משה לראות את שכרו של רבי עקיבא, אז ה' הראה לו איך סורקים את בשרו במסרקות של ברזל. זו תורה וזה שכרה, שואל משה? שתוק, כך עלה במחשבה לפני. זו היתה התשובה. שתוק. זה נראה שבעצם אומרים לו אל תשאל שאלות, תשתוק. אבל לא! השתוק הזה פרושו – פה זה שתיקה. פה זה לא דבור. שתיקה עליונה. שתיקה שהיא בעצם שתיקה מתוקה, נפלאה, אתה לא צריך לדבר, אתה כאילו מרגיש דברים. אתה מאמין". (באור פני מלך).

מגיע אדם מהנקודה הכי מרוחקת של העולם הרוחני, כומר לכל סוג של עבודה זרה, ומתקבל בכזה כבוד, בכזו לבביות, ויש לו גם הצעות, והן מתקבלות תיכף ומיד, ואם זה לא מספיק, אז הפרשה כולה נקראת על שמו, ולא סתם פרשה, פרשה שנקבע בה מעמד הר סיני ומתן תורה, איך אפשר להבין את זה כל זה? הסוד הוא ההכנעה.

"וישמע יתרו את כל אשר עשה אלוקים למשה ולישראל עמו". שמע, נטש את משפחתו ואת כל סוגי עבודה זרה שעבד, המיר את דתו ובא לחסות תחת כנפי השכינה. מה ששמע יתרו שמעו כולם כפי שמביא הזוהר הקדוש "שמעו עמים ירגזון, חיל אחז יושבי פלשת" אלא שכל העולם שמע ולא נכנע וזה שמע ונכנע. הם שמעו ונשארו ברשעותם ובטיפשותם, הוא שמע ובא.

כשאדם חי בענוה והכנעה יהיה לו זמן לאחרים. וצריך להתחיל בבית. להשקיע הרבה בבית. איש ואישה זה קשר שכל הזמן לחבר אותו מחדש, לא כמו קשר בין אבא לבן ששם זה משהו טבעי. כל הזמן לתת, להשפיע, להאיר. בעל שזוכה ככה להאיר באשתו היא מקבלת הרבה כוחות  להתמודד עם המשימות שלה בחיים. ובשביל זה צריך להתמלא בתורה וקדושה. כשהוא קדוש, הוא מאיר באשתו. יש לה חיות עצומה ממנו. רבי עקיבא לא היה בבית 24 שנים ואשתו כל הזמן קיבלה חיות ממנו.

עיקר המלחמה שלנו בחיים זה להקטין את היישות, זה לעשות עבודה של ביטול, ועוד ביטול. כמו משה רבינו. שעיקר המעלה שלו היתה "והאיש משה ענו מכל אדם". זה הדבר הכי חשוב שהוא הנחיל לעם ישראל. זה הדבר הכי חשוב בחיים. כמו בסיפור הבא:

הטרקטוריסט

כשהחסיד אציל המידות ברוך יעקב קירשמיסט החליט לדבוק באדמו"ר כמו כשחסידים דבקים באמת באדמו"רים, הוא החליט לעשות צעד. תוך שבועיים הוא מכר את דירתו הקטנה בדרום תל אביב, והצפין לכיוון עיירת האדמו"ר.

עם כסף לא גדול בכיס, רעייה נאמנה וחמישה זאטוטים נמרצים הוא ירד מהמיניבוס ונכנס לבית האדמו"ר. "באתי לגור כאן, הרב יעזור לי אולי בעצה, אני צריך בית... בית כזה שיכיל גם משפחה בתהליך התרחבות.. האדמו"ר חייך. הוא הצביע בידו אל עבר הכביש הדרומי המתעקל לו בינות בוסתנים וכמה עצי תאנה. "תחפש שם, שמעתי שיש מי שמוכר. קירשמיסט לא חשב פעמיים. הוא ניווט את המיניבוס דרומה והחל לשאול. "קליינמן מוכר" עידכן אותו ירחמיאל ויימן בעל המכולת. קליינמן, איכר מבוגר וכבד גוף החליט לעזוב את העיירה וסיבותיו עימו. אחת מהן היתה שהחרדים התחילו להיכנס בד' אמותיו. הבית מצא חן בעיני החסיד קרישמיסט הוא ניצב על גבעה רעננה, די גדול, ומסביבו כמה עצי פרי. "150,000 בירוק", אינפף קליינמן. "יש לי 80,000 ירוקים עלי" עידכן החסיד, "תן לי שבוע שבועיים אני לוקח משכנתא והבית שלי... אוקי? "קיבלת" השב האיכר. חתמו על זיכרון דברים והחליפו כמה ירוקים מיד ליד , ושתו כוס מים או שתיים מתחת לעץ התאנה.

חודש ימים אחר כך משפחת קרישמיסט על זאטוטאיה, כבר תקעה יתד נאמן בעיירה המתפתחת ונכנסה למחזור היום של החסידות עם הטישים, והתפילות. אושר יוצא מן הכלל.

"הציבור גדל... זקוקים לעוד מקווה" לחשו בסביבתו של האדמו"ר. ברוך יעקב שמע זאת בחצי אוזן אך זה הספיק לו. הוא הביט על ביתו המתוק הניצב על הגבעה, ובחושים הנדסיים נסתרים הוא הבין שיסודות הבית עמוקים הם... טמונים היטב עד ללב הגבעה... טמון כאן פיתרון מבריק. "כאן ייבנה מקווה הודיע החסיד הנאמן. הוא קיבל את הסכמת רעייתו, וחיפש טרקטוריסט מיומן שיוציא את העפר מתחת לביתו, ויכין את החלל לבנייה.

לנחמן אפללו בעל התשובה הוותיק, היה טרקטור עם כף גדולה, ואפילו עוד טרקטורון עם כף קטנה יותר. "הוא איש מקצוע פנטסטי" עדכן את קירשמיסט אותו ירחמיאל ויימן מהמכולת, ששימש כאיש מודיעין מיומן לחסיד הנמרץ "תקבל ממנו עבודה גוט גוט" המליץ המכולתניק... אפללו הטרקטוריסט תקע מבט חד על הפרויקט, זימזם איזו נעימה מזרחית וקבע "זו עבודה ששווה 1500 ₪ וזה כמובן אחרי הנחה בעין יפה. אשמח שתעשה אותי גם שותף למקווה". "אתה גם שותף יקירי. המחיר סביר, צא לדרך", סיכם ברוך יעקב.

"דיברנו על פתיחת חלל שזה פינוי העפר", רטן אפללו, "עכשיו אתה רוצה שאוסיף  חול להגביה את החצר, זה עוד 300 ₪, ותאמין לי שזה מתנה ממני, הדלק עולה יותר". "עוד 300 שקל?" לחש קרישמיסט "כרגע אין לי... יש לי רק 1500 מזומן, אבל אם אתה סומך עלי, ברגע שנכנס לי כסף, אני משלים לך את ה300 ₪, אוקי?" "סומך עליך" חייך הטרקטוריסט והתחיל לפזר את ערימות העפר. האדריכל שיבולי נכנס לתאוצת תכניות. ברוך יעקב רץ להביא להביא תרומות, הקבלת ששון מיכאלי וכנופיית פועליו התחיל לבנות, ואחרי ארבעה חודשים נחנך מקווה מהודר באישור כל הגורמים ההלכתיים לרווחת העיירה.

אחרי חנוכת המקווה, ביקש החסיד קירשמיסט ש"הרב יחתים אותי כאן על התחייבות, שאת הבית שלי אמכור בלעדית לך ורק לך, מיד שתבקש". "מדוע" שאל האדמו"ר. "מי יודע, אולי ארצה למכור פעם את הבית, וקונה לא ירצה כאן מקווה. אני מעדיף שהרב יכבול אותי אליו. כדי שהפנינה הטהורה הזו תישאר לעד". כך נחתם ההסכם בין החסיד לרב.

אפללו הטרקטוריסט עמד נפעם לנוכח מסירותו של החסיד, ועל אף שעברו כמה חודשים, לא דיבר על החוב שעוד נותר על סך שלוש מאות ₪.

חלפה שנה ועוד שנה, צלצול טלפון מהאדמו"ר שנמצא בחו"ל: "ברוך יעקב יקירי, אני קונה את הבית. הקומה העליונה תהיה מעון לילדים. זכויותיך רבות. תזמין שמאי, יש לי תורם לבניין, ולשיפוצו". האדמו"ר אמר, החסיד עושה. "אבל הרב, היכן אקנה בית... מה הרב מציע?". "הפעם תפנה צפונה. בגבעה החדשה בונים וילות איכותיות, תתעניין". השמאי פסק 160,000 דולר לבית הישן ואילו בעלי הווילה הנאה והחדשה שמצא ברוך יעקב, דרשו רק 140,000. ברוך יעקב קרישמיסט נותר עם עוד  20,000 דולר בכיסו, לקח עוד משכנתא חביבה ובנה קומה נוספת לצימרים... כשהילדים יתחתנו יהיה להם היכן לגור. יפה. חשבון מציאותי.

הזמן חולף בעצלתיים, אך חולף. משפחת קירשמיסט כבר חיתנה כמה ילדים, התמלא הבית בנכדים ואורחים, המקווה והמעון היו ספינת הדגל של מסירות הנפש של החסיד היקר, שאף שימש כאיש האחזקה שלהם. כמו כן, פעל גדולות ונצורות גם בענייני חסד יפים וטובים, ואף הפך לאיש סודו של האדמו"ר, שהעריך מאד את תמימותו, יושרו, ושאיפותיו לזכות רבים.

10 שנים חלפו מאז נוסד המקווה, הקהילה גדלה, והמוסדות המו מתינוקות. הפלא ופלא. פה ושם במכולת, או בבית הכנסת נפגשו מבטיהם של אפללו הטרקטוריסט, ושל החסיד היקר. אלא שהזיכרון בגד בקירשמיסט עקב צוק העיתים, או אולי אפילו עקב חסרון כיס מסוים, לך תדע. והטרקטוריסט מעולם, אבל מעולם, לא פנה לבקש את ליטרת השקלים שעוד נותרה תלוייה בחלל האוויר, מימי פינוי העפר.

בוקר ערב שבת. חננאל, הבן הרביעי של קירשמיסט נישא השבוע. שבת חתן ברוב עם. אביו תחב לו 2000 ₪ לכיס חולצתו ושלחו למרכול. "קנה בעין יפה לאורחים ולחסידים, מכל טוב הארץ", ואל תשכח להחזיר את העודף. חננאל יצא למסע הקניות, בעוד החסיד גיבור סיפורנו, צועד על הכביש המוביל דרומה עם חומש בידו, מחפש פינה שקטה של טבע (שלא כהרגלו) לקרוא שניים מקרא ואחד תרגום. הוא נכנס לחורשת האורן הסמוכה לכביש, מתיישב על הספסל, מתחיל לדפדף לקרוא. אחרי חצי שעה... בוקר טוב ר' קירשמיסט", פניו החביבות של הטרקטוריסט נחמן אפללו מנצנצות מבין ענפי האורן. "גם אני נוהג לפעמים לקרוא כאן שניים מקרא...". אל תשאלו איך למה וכמה, אבל החסיד שלנו, מבחין בעננה של דאגה מרחפת על פניו של הטרקטוריסט.. ואז פולח את ריאותיו ליבו וגרונו זיכרון  החוב. "רגע, נחמן, עד כמה שאני זוכר... אני חייב לך 300 ₪, הלוא כן?,. נחמן אפללו מתיישב ומהנהן  בעדינות בראשו. "אתה יודע מה, תעשו לי הנחה קטנה, ונסגור עכשיו עניין.." מתחייך החסיד. "10 שנים של חוב... ואתה מבקש ממני הנחה... מעניין". רטן קלות הטרקטוריסט אפללו. צפצוף מכונית. החתן חננאל קרישמיסט יורד מן המכונית, "כל הכבוד אבא שאתה יודע ליהנות מיפי הבריאה, הנה העודף . אני רץ הביתה... שבת שלום ר' נחמן.. קרישמיסט אחז בידיו שלושה שטרות בני מאה ₪ ותחבם לכיסו של הטרקטוריסט "סליחה  נחמן, סלח לי על האיחור".

שתיקה ארוכה. הטרקטוריסט התכווץ לתוך עצמו, שיקע את ראשו בין כתפיו ופרץ בבכי מהדהד. אחרי שנרגע לחץ את ידו של החסיד וסיפר לו "עשר שנים שהחוב הזה תלוי ועומד לו. לא פניתי אליך מעולם. דנתי אותך לכף זכות... ידעתי שאתה צדיק ורב חסד... הסכמת שאני אהיה שותף שלך למקווה... בשנה האחרונה נפלתי מנכסיי ונקלעתי לצרות. הטרקטורים שלי עוקלו. הגעתי עד פת לחם. היום בבוקר קמתי, אחרי התפילה בנץ חזרתי הביתה, דלפון, בלי פרוטה בכיס. מתבייש ללוות. כמעט מיואש. אשתי שמכירה את המצב אמרה לי "נחמן, טוב פת חרבה ושלווה בה, אבל לשקוט על השמרים זו אינה דרכו של יהודי, צא לרחוב, תעשה השתדלות.. שיראו אותך זה יספיק". נכנסתי לחורשה עם ביטחון שתגיע ישועה.. עשר שנים שנדמה היה לי ששכחת מהחוב, והנה אתה נזכר, ומיד מגיע בנך עם שלוש מאות ₪ במזומן... בשלושה שטרות. האמן לי ברוך יעקב, היה שווה להמתין 10 שנים, ובלבד שאזכה להשגחה מופלאה שכזו... ולהרגשה מרוממת שאני בנו של המלך, בבחינת 'ולא ראית צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם'.

וכך ישבו להם השניים החסיד והטרקטוריסט בצל האורן, על ספסל עץ חום כהה, וקראו שניים מקרא ואחד תרגום. ורק חדי שמיעה שמעו את אותה בת קול שמימית אומרת: "חזו, חזו בניי בניי חביביי..".

(מתוך סדרת ספריו של הרב יעקב (קובי) לוי.)

תפילה

רבונו של עולם

רוצה לרצות רק אותך אבא. לא שום דבר  אחר.  שכל השמחה שלי וכל החיות שלי וכל הטעם שיש לי בחיים, זה הכל יהיה ממך. מהקדושה. שכל הרצונות והגעגועים יהיו אך ורק אליך.

כי זאת האמת, כי כל השאר זה דמיונות, שקרים של היצר הרע.

כי כל השאר זה רגע ואיננו ואילו האהבה אליך, הדבקות בך, הנועם והמתיקות שלך זה אף פעם לא ניגמר.

רבונו של עולם, איך עושים את זה?

איך מקבלים כוח להתגבר על הכל ולדעת שכל מה שמחפשים בחיים, אושר, שמחה, מתיקות, אהבה, זה הכל אצלך.

רבונו של עולם, איך מכניעים את היצר הרע הזה שמנסה למכור לנו את הסחורה שלא בידו הקמוצה ואנחנו רצים אחריו כל החיים ובסופם, הוא יפתח את היד ויראה לנו שלא היה שם כלום, שרצנו בחינם, כמו שאומר רבנו הקדוש.

איך נשארים איתך אבא ולא נותנים לדבקות המתוקה הזו לברוח ולפנות מקום לסחורה הדמיונית הזו שהיצר הרע מנסה למכור לנו. אנחנו הרי יודעים את האמת, אז למה אנחנו ממשיכים להתבלבל? למה אין לנו כוח להשליך הכל ולברוח אליך? להישאר אצלך לנצח?

רבונו של עולם תושיע אותנו.

שבת שלום