chiddush logo

פרשת השבוע וישב

נכתב על ידי אלון, 27/11/2018

 "וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען " (לז, א)

 

בארץ מגורי אביו – שהיה מגייר גרים, מקרב הנפשות הרחוקות. כי עיקר החוכמה אותה הוריש יעקב לבנו יוסף, הוא להכניס השגות אלוקות בעולם,להודיע לבני אדם גבורותיו. "אלה תולדות יעקב יוסף" , היינו שיוסף הלך בדרך אביו והיה עוסק  גם כן לגייר גרים ולקרב הנפשות הרחוקות" (ליקו"ה השכמת הבוקר ד,טז).

איש מצליח

מהו הסוד של יוסף הצדיק שהתורה מאריכה ומדברת בו במשך חמש פרשות תמימות?! מה הסוד של מי שזכה למלוך במצרים 80 שנה שלטון ללא עוררין שזה דבר שאין לו תקדים?! מה הסוד של מי שאחיו כל כך שנאו אותו, שלא נחה דעתם עד שהשליכו אותו לבור, ולא סתם בור, בור מלא נחשים ועקרבים, ונמסר מיד ליד כמו עבד גמור, ועבר כל כך הרבה תלאות וסבל ובסוף עולה לגדולה ומכונה "איש מצליח", שכל מה שהוא עושה, הוא מצליח, מה הסוד? – "שם שמים שגור פניו " (רש"י הקדוש). זה הסוד. כל הזמן זוכר את ה', כל הזמן מזכיר את ה'.

 

מעולם לא זקף את ההצלחה שלו לזכותו. הכל בכוח של ה', אני אישית כלום. אפילו כשמכתירים אותו למלך, מה הוא אומר? "את האלוקים אני ירא". היתה לו ליוסף הצדיק אותה הרגשה פנימית ועמוקה שהכל זה מתנת חינם. בלי שום זכות מצידו. הכל זה חסד ורחמים של בורא עולם. הוא בלי הקב"ה לא יכול להצליח. לא יכול לעשות כלום.

 

קשה לתאר את גודל הנסיון שהיה ליוסף הצדיק עם אשת פוטיפר ואיזה כוחות נפש הוא מגלה אז בעצמו. וכל השנים שהוא בתוך בור האסורים, 12 שנים בתוך כזה חושך ומספר המדרש שהיה מפזז שר ורוקד כל העת, לרגע לא איבד את הקשר שלו עם הבורא יתברך. כל אדם עובר במהלך החיים הרבה יסורים. כל אחד יש לו את המסלול שלו, עם הרבה תיקונים, עם הרבה דברים קשים. אבל דבר אחד חייבים לזכור: ה' אף פעם לא עוזב אותך. היסורים נועדו לקרב את האדם, "את אשר יאהב ה' יוכיח". יבוא יום ונראה כי בעומק הדין היה מונח ועומק של חסד ורחמים.

 

כל עבודת התשובה היא לבנות קשר אישי עם השם. אדם צריך לדעת שכל הרהור שיש לו, זה האוצר שלו, את זה הוא יכול לשים בכספת שלו. זה משהו נפלא. כי עוד שעה שעתיים יהיה לו עוד הפעם איזה הרהור טוב, רק הרהור, כבר לא מדברים על דיבורים ותפילות, לא מדברים על מעשים, רק הרהור טוב. כמובן שאדם רוצה שיהיה קיום להרהור שלו הוא מתחיל למלמל את זה בשפתיים. ה' אני אוהב אותך, אני רוצה לעשות את רצונך, אני יודע שאני בשליחות פה, אני מבקש שתעזור לי לשבור את הדברים הבטלים שלי, את הדמיונות שלי, את האנוכיות שלי, את התאוות שלי, תעזור לי . ככה נחקק משהו חדש בלב. נכנס אור פנימה. אחרי כמה שנים אדם יראה פתאום שהוא בן אדם אחר.

 

הקשר עם ה' זה התענוג הכי גדול שיש  ליהודי. כשיהודי יכול להרים את הראש למעלה ולהגיד- ה' אני אוהב אותך, כשהאהבה הזו לה' ממלאת את כל ישותו, זה התענוג הכי גדול. איך בונים את הקשר הזה? עם הרבה תמימות, עם הרבה ענוה ושפלות.

תם זה בעצם דבקות מושלמת בתכלית. תם זה דבר שלם. והשלמות של האדם זה רק עם הקב"ה . אדם לא יכול להיות שלם עם עצמו, אם הוא שלם עם עצמו אז הוא אגו. השלמות שלו כשהוא דבוק בה'. ככה הוא נישלם. האלוקות משלימה אותו.

 

תמימות זה להאמין שכל מה שהתורה אומרת לנו, זה אמת וככה צריך לחיות ושלא נתחיל לחפש כל מיני תירוצים למה זה אומנם אמת אבל במקרה שלנו זה שונה.

תמימות זה פשוט להשליך את השכל ולהאמין בהשם יתברך, שכל מה שהוא עושה איתי, הכל לטובה. כל מה שעבר על יוסף הצדיק זה לא יתואר ולא ישוער. אחיו כל כך שנאו אותו, שלא נחה דעתם עד שהשליכו אותו לבור, וכל השנים בתוך בור האסורים, 12 שנים בתוך כזה חושך והוא לרגע לא מאבד את האמונה שיש לו בבורא יתברך.

 

אדם לא יכול בשום אופן להרגיש שה' איתו אם הוא בתוך הגאווה שלו. אלה שני דברים סותרים. יהודי צריך לזכור כל הזמן שהוא בן של מלך, יש לו מלוכה, והוא צריך לנצל את המלוכה הזאת, את הכוח הזה, לדברים טובים, לא להפוך את זה לגאווה. אדם חי מזה שהוא טוב מהשני. כל היום חושב שהשני ככה והשני ככה, ואילו הוא יותר טוב מכולם. לא בשביל זה קיבלת מלוכה, קיבלת מלוכה כדי לרומם את השני, לנשא אותו, לא להתנשא עליו. אתה חייב לצאת קצת מעצמך. אתה לא יותר חכם מאחרים. זה שטות. השני הוא חייל כמוני, גם אותו צריכים, גם הוא עושה דברים נפלאים.

 

אדם צריך כבוד, מי שאומר שהוא יכול לחיות בלי כבוד הוא משקר. אבל מינימום. לא יותר ממה שמוכרחים. אדם מקבל כבוד, ישר שיצא מהתמונה. נניח שמסר שיעור או עשה חסד וקיבל כבוד. שיתחבר לזה שמכבדים את המעשה, את החסד, את האלוקות שבדבר, את האמת. הבלבול שלו שהוא חשוב שהוא בעצמו האמת. כל העבודה של האדם. שיוציא את עצמו מהסיפור. הכל זה כבוד ה', הרי ה' ברא את כל העולם לכבודו. הכבוד חשוב, האני הזה חושב  כדי שהאדם יתעורר, בשביל הדחיפה הראשונה, אבל אחר כך לבטל את זה. צריך את זה רק בהתחלה. אדם חייב לתת לעצמו טפיחה על השכם. בלי זה הוא לא יחיה. בלי "אני" אדם לא יקום מהמיטה. אבל מהר מאד שיוציא את עצמו מהסיפור.

 

אדם צריך להגיע לביטול. אם הוא מקיים חיי תורה ומצוות, יש לו כבר ביטול. הרי הוא עושה מה שהתורה מצווה לעשות. אך זה ביטול מאד נמוך. כי האני שלו עדיין במרכז. הוא עושה את זה לכבודו. הוא לא עשה את זה לכבוד ה'.

אדם עשה משהו והצליח לו, חצי שניה זחה דעתו ואז, אם הוא עובד נכון, הוא פונה אל ה', תודה ה' שעזרת לי, אני יודע שבלעדיך לא הייתי יכול להצליח, תודה רבה לך ה', אני יודע שזה ממך, שהכל ממך.

 

ביטול וענווה זו הרגשה פנימית, אמיתית ועמוקה, שהכל זה מתנת חינם, בלי שום זכות מצידנו, הכל זה חסד ורחמים של בורא עולם. אני לבד לא יכול, אני צריך את הקב"ה. אני לא יכול לעשות כלום בלי הקב"ה.

 

אין דבר שמסתיר את אור ה' יותר מהגאווה, גאווה זה שיא הריחוק מה'. "אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת" נאמר על גאווה. אדם חי בשפלות וענווה הוא כל הזמן שמח. הוא מרגיש כזה תענוג, כזה אור אלוקי מאיר עליו. הוא עושה הרבה והוא לא חושב שהוא בכלל עושה משהו. הוא בטוח שכולם יותר צדיקים ממנו, יותר קדושים, יותר נבונים. את מי שנותן את הכבוד לה', אותו צריך לכבד. לא את מי שלוקח את הכבוד לעצמו. על יוסף אומרת התורה הקדושה בפרשת השבוע "והוא נער את בני בלהה ואת בני זילפה" (לז,ב). מי הם בני זילפה? בני המשפחות הירודות בישראל, יוסף היה מוריד את עצמו אליהם כדי לקרב אותם. הכל בשפלות וענווה.

 

האור הגנוז

כשהקב"ה ברא את העולם, הוא האיר אותו באור מאד חזק ואחרי 36 שעות הקב"ה גנז את האור הזה. וכתוב בספרים הקדושים שבחנוכה מתגלה האור הגנוז, אותו אור שהיה בבראשית, וכנגד אותן 36 שעות שהאור הגנוז האיר את העולם, מדליקים בחנוכה 36 נרות. ובגלל שהאור הזה הוא כל כך חשוב, כל כך מיוחד, אומרים הצדיקים שיש עניין גדול מאד לראות את הנרות, להתבונן בהם, לשבת ולהסתכל עליהם. ככה האור חודר לתוכנו, הוא מתקן את כל מה שפגמנו בימי חיינו בהסתכלויות רעות, הוא מחדיר שמחה בלבבות, הוא ממשיך רפואה, פרנסה וכדברי ר' לוי יצחק מברדי'צוב – שפע של אורות וחסדים.

 

את האור הזה אי אפשר לשמור רק לעצמנו. הטבע של האור הזה שהוא יורד למקומות הכי נמוכים, מתחת לעשרה טפחים, בחוץ, בשווקים, ומאיר  לאנשים שנמצאים שם, מאיר להם את הנשמה. וזה רמז לכל אחד מאיתנו, שהדבר הכי גדול זה להחזיר אנשים בתשובה. לקרב אנשים לאביהם שבשמים. את זה ה' רוצה יותר מכל דבר אחר. זה עיקר גדולתו, שהמרוחקים ביותר מתקרבים. אף אחד לא פטור  מהשליחות הזו לקרב בני אדם אל השם, לפרסם את האלוקות בעולם, להפיץ את האור . עיקר לימוד התורה זה ללמד אחרים. ותן בליבנו ללמוד וללמד. זה העיקר. ברגע שאדם יודע תורה, הוא חייב ללמד אותה לאחרים. איזה דבר גדול זה לקרב יהודי. זה החסד הכי גדול שאתה יכול לעשות אתו. אנשים מתקרבים אל ה', הם מתחילים לחיות, מתחילים לשמוח, הם כבר לא לבד.

 

אנחנו משפיעים על אחרים. כל אחד. בדברים ובאופנים הכי קטנים שאנחנו זוכים להם: בחיוך, במילה טובה, בשיחת חברים, בהתנהגות שלנו, אחרים רואים אותנו ואנחנו רואים אותם ומקבלים אחד מן השני.

"יוסף בן שבע עשרה שנה היה". שבע עשרה זה גימטריא "טוב" . שיוסף מצא בגרוע שבגרועים נקודות טובות ועל ידי זה קרב אותם לה' יתברך. אפילו להגיד שלום לאדם רחוק זה גורם לשבירת מחיצות שלצערנו קיימות ביננו ובגמרא מסופר שרבי יוחנן היה מקדים שלום אפילו לגוי. בורא עולם ריחם עליך וזיכה אותך להתקרב אליו, הרי רק מצד חיוב הכרת הטוב אתה צריך לנסות לעזור לעוד יהודי לגלות שגם הוא יכול להתקרב.

 

לקרב צריך להתחיל בבית. ילד שגדל בבית ששמחים בו ביהדות, ששמחים במצוות, בבית חם, בית אוהב, זה שומר עליו. כשילד רואה את אבא שלו שמח, מתלהב, חי, הוא רוצה להיות כמו אבא שלו. אבל אם אצל האבא הכל חיצוני, הילד לא רואה שום אור, כך שגם אם תרוץ אחריו כל היום "תלמד! " תתפלל! לא יעזור כלום. אתה רואה שלילד שלך אין רצון, על זה בדיוק תתפלל. "רבונו של עולם! תן לו רצון! מה אני יכול לעשות? הרי בכוח אני לא יכול להכניס בו רצון!" והכי חשוב לא לרדת לחייו. לא לכבות לו את היהדות. להאמין שיום אחד גם הוא יתעורר. רק לא לכבות לו את האור.

 

מדליקים את החנוכיה בחוץ, ברחוב, אתה לא יכול להשאיר את האור אצלך! אתה צריך להאיר לאחרים! לאלה שנמצאים בחושך, הכי רחוקים, גם הם ילדים של ה', וה' לא מוותר על אף ילד שלו.

מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך, זה האר של חנוכה, אור זך וטהור, אור שמגיע ממקום עליון, אור שלא יכבה גם לעתיד לבוא, אור שמזמין את ההולכים ברחובות ובשווקים להיכנס פנימה, לראות את היופי של היהדות הפשוטה, את היופי של הבית היהודי. אין כמו הנרות כדי להאיר את הלבבות. כמו בסיפור הבא:

אור היהדות במערה

בני הזוג נאור הם אנשים עדינים ובעלי מעמד מכובד וככאלה לא התאים לאופיים לעורר מהומות. לפיכך נתנו לפעילוֹת השבת במרכז הקניות שבו ערכו את קניותיהם להניח את הנרות בעגלת הקניות ללא שהביעו בגלוי את מורת רוחם אבל, נימוסים וסבלנות זה עניין אחד, ואימוץ הרגלים שלא לרצונם זה כבר משהו אחר.

 

גברת נאור לא הדליקה נרות שבת מעולם ולא התכוונה להתחיל להדליק את הנרות גם עכשיו. היא לא הורגלה בכך, לא קיבלה חינוך וערכים בעלי אופי דתי או מסורתי ולפיכך לא נתנה לנרות השבת לחדור דרך מפתן ביתם.

כשהיו בני הזוג מרוקנים את תכולת העגלה הניחו את נרות השבת בתא המטען עם כל שאר המצרכים. הם לא השאירו את הנרות בעגלה, כי כפי הידוע מדובר באנשים הגונים ומתורבתים, כאלה שלא יותירו אחריהם עקבות וחפצים מיותרים. וכאשר היו מגיעים למעונם, את הכל הכניסו הביתה, פרט לדבר אחד... הנרות. את הנרות היו משאירים דרך קבע בתא המטען מבלי שהם בעצמם ידעו עד מתי...

 

שבוע רדף שבוע, נרות שבת למכביר נערמו שם בתא המטען. לבני הזוג נאור לא היתה תעוזה להשליך חלילה את הנרות. סוף כל סוף שכנו בקרבם נשמות יהודיות וכך המשיכו הנרות להצטבר במכוניתם עד שימצא פתרון מתאים מה לעשות איתם. הרבה מחשבה לא הקדישו לכך בני הזוג, "כל עוד הנרות הללו לא דורשים אוכל ולא בוכים בלילה הם יכולים לשהות בתא המטען אם נוח להם שם" היתה מתלוצצת גברת נאור והניחה לשגרה השוחקת להמשיך בשלה.

לאחר זמן החלו בני הזוג לערוך קניותיהם במרכז קניות אחר אותו העדיפו מסיבות כלכליות ואחרות והנרות שקבלו בקניות שבמיתר נותרו כמזכרת בתא המטען עד... לאותו בוקר.

 

באותו בוקר יצא אדון נאור ליום עבודה מאתגר ומתיש כמדריך טיולים. הוא אהב מאד את הימים הללו רצופי ההרפתקאות והפיתולים, הצוקים והמורדות המשתפלים. הפעם ציפה לו מסלול מעניין במיוחד. היה עליו להוביל קבוצת תיירים באחד המסלולים המרתקים והחביבים עליו ביותר.

 

היה זה מסלול ארוך ומפותל בנגב המדברי. שעות הליכה לא קלות, תוך טיפוס על צוקים, ירידות חדות לתוך וואדיות עמוקים וצעידה בשבילים לא סלולים. אבל שיאו של הטיול היה דווקא בסופו. בסוף המסלול היתה מערה מרהיבה ביופיה. כל ההליכה במשך שעות במסלול החם והמתיש היתה כדאית רק בשביל המערה הזו בה היו שרידי עתיקות מתקופה קדומה, נטיפים וזקיפים מדהימים ביופיים שכנו בה, המערה עצמה היתה קרירה וחשוכה מאד בניגוד לחום והשרב שלהטו בחוץ.

אדון נאור התענג תמיד על הרגע הזה, כאשר התיירים המיוזעים והמעולפים למחצה מלהט החמה היו מגיעים אל פתח המערה. הוא נהנה לראות אותם גומעים אל קירבם את האוויר הקר שהעניק תחושה כאילו הם נמצאי באיזה יקב צונן והיה מחיה את נפשותיהם התשושות והעייפות. שעה ארוכה של קורת רוח היתה זו עת היו המטיילים פוסעים בנחת בין הנטיפים והזקיפים והיו נפלטים מפיהם קריאות התפעלות בראותם את יופי הבראשית המדהים.

 

באותו בוקר הוביל מה נאור קבוצת נדבנים, תיירים בעלי מעמד מכובד מאד. מארחיהם השקיעו באירוח את המיטב ועשו הכל על מנת שהתורמים החשובים ייהנו במקסימום ההנאה האפשרית. הם חיפשו בקפידה מדריך טיולים בעל מוניטין אשר שמו הולך לפניו כאחראי, נעים הליכות ובעל ידע והתמצאות מקיפה. מר נאור התאים לדרישות והוא זה שנבחר לבצע את המשימה.

 

הוא הכיר את המסלול היטב. ובכל זאת קינן בו הפעם איזה מתח סמוי. ידע היטב שהפעם אין מדובר בעוד קבוצת תלמידי תיכון או סתם קבוצת אזרחים שיצאו לטייל. הפעם הרכב הקבוצה שהגיע מחו"ל היה מחייב יותר וגם התשלום הגבוה שנקבע מראש היה בהתאם ולא הותיר שום מקום ואפשרות להקל ראש או לאפשר איזו שהיא תקלה כל עוד הדבר תלוי בידי אנוש.

 

בתחילה הכל הלך למישרין, האנשים צעדו במצב רוח מרומם ונהנו מההליכה המשחררת בחיק הטבע. הם הצטלמו על רקע נופי המדבר ובין צמחי הפרא כשהם מחייכים לכל עבר. בהמשך השמש יקדה בעוז וההליכה הרגלית  בתנאי המדבר הפכה להיות מתישה וקשה. המסלול לא היה קל בכלל ומר נאור הרגיש צורך לדרבן את הקבוצה המפונקת שלא הורגלה להתמודד עם מזג האויר הישראלי. הוא עצר להפסקה ונתן לקבוצה הסבר מפורט היכן נמצאים ומה צפוי להם בהמשך, ואף הפתיע אותם וסיפר להם שכל המסלול אינו אלא רק הכנה להפתעה העיקרית המצפה להם בסופו והסבלנות משתלמת הפעם וכדאית מאד. התיירים קיבלו את דבריו בסקרנות ובשמחה והמשיכו במרץ ובכוחות מחודשים כשהם דרוכי ציפיה לקראת ההמשך הצפוי להם בתום המסע התלול והמפרך.

 

שעות הליכה ארוכות, מתישות ועמוסות חויות עברו עליהם עד שזכו לראות את פתח המערה הנכספת מבצבץ ממרחק בין הנופים. הזעה ניגרה כמים מפניהם הלוהטות והם זירזו איש את רעהו להתאמץ לקחת תנופת מרץ אחרונה. רק אחד נעצר שם פתאום ועמד שם קפוא על מקומו כאילו הכישו נחש. רעד של קור חלף  בכל גופו בניגוד לחום שלהט סביבו, היה זה המדריך מר נאור בכבודו ובעצמו! תמיד כשהיה מגיע לנקודה הזו שנמצאת מעט לפני הכניסה למערה היה רגיל לעזוב את הקבוצה לפרק זמן קצר ואז היה רץ במהירות הבזק אל המוכנית שלו שחנתה יחד עם שאר האוטובוסים ביציאה מהמערה.

 

בזריזות היה מוציא מהמכונית פנסים ואמצעי תאורה אלקטרוניים ומפזר אותם לאורך המערה טרם כניסת המטיילים לתוכה. אור בהיר וחיור היה מתפשט על התבליטים שבכותלי המערה והאיר את הממצאים המדהימים שבתוכה...

כמו מכת ברק הכתה בו עת נזכר פתאום ששכח להכין את הפנסים והפלורוסנטים הניידים. צמרמורת חלפה בו, הוא לא יכול היה להבין איך קרה לו דבר כזה? איך שכח להכניס אמש למכוניתו את אמצעי התאורה? זה לא יכול להיות, חשב לעצמו, זה פשוט לא יתכן! ללא תאורה אין אפשרות להיכנס לתוך המערה שאפלה סמיכה שוררת בה. הוא פחד מהאכזבה שתאחז בתיירים ובוודאי לא ישכחו לו את הטיול הזה ולא יסלחו לו על מפח הנפש גרם להם. הוא ידע שמארגני הטיול יכעסו עליו מאד, ובצדק. עשרות פעמים סיכמו איתו שיעשה הכל להביא להנאה מושלמת של הקבוצה הנכבדת, הן בבחירת המסלול והן בביצוע. ועכשיו?? כיצד ישא פניו אליהם? והמוניטין שלו מה יהא עליו?

 

כל המחשבות הללו צצו במוחו באותם שניות. עוד רגע קט יהיה עליו לעמוד מול הקבוצה ולהודיע להם ששיאו של הטיל נכשל עקב... רשלנות פושעת מצידו! הוא חש שאינו מסוגל לעמוד ברגע המביך והמשפיל הזה. ואז... בצעד של ייאוש החל לרוץ לעבר המכונית שלו אולי, אולי יקרה נס. אולי ימצא בה איזה פנס ולו אחד שקטן שנשכח או  נותר מאחר הטיולים הקודמים? אולי... הלוואי... הוא הגיע אל המוכנית במהירות שיא, פתח אותה בחטף ובדק בדקדקנות את תכולתה. שום פנס וכל זכר לפלורוסנט לא נמצאו בקידמתה, הרים בתנופה את תא המטען, אולי מכאן תבוא הישועה. אבל גם שם לא נמצא שום אמצי תאורה אלקרוני ואז נחו עיניו על... עשרות נרות השבת שהצטופפו בעומקו של תא המטען. הוא חפן אותם בידיו והחל לרוץ לעבר המערה כשליבו גדול מהתרגשות ושמחה ורגליו מנתרות בקלילות כאילו מצא אוצר זהב שלא יסולא בפז.

 

הוא נכנס למערה. הדליק את הנרות בין הרהבים ועל תבליטי הכתלים במצית שהיתה ברשותו, שלהבות הנרות הבליחו בהוד והאצילו אור זך על העתיקות שבפנים. מן זוך קדום התפשט בחלל המערה. צלליות השלהבות הבהבו ברטט על גבי הנטיפים והזקיפים עד שאפילו הוא שהכיר את המסלול על בוריו חש שהפעם הכל יותר יחודי ומפעים מתמיד. השילוב של הנרות בתוך הטבע היה מושלם והרבה הרבה יותר מוצלח מכל האביזרים האלקטרוניים בהם השתמש עד לאותו יום.

 

שריקות ההתפעלות של התיירים שהדהדו בחלל המערה אישרו את תחושתו. עיניהם לא שבעו מראות ופיהם לא פסק מלהלל ולהודות למדריך שהביאם עד הלום. היה זה אחד הטיולים המוצלחים ביותר שהוביל אי פעם.

רק שהפעם רק הוא ידע עד כמה קרוב היה המרחק בין ההצלחה המסחררת לקריסה המוחלטת. בפעם הראשונה בחייו הרגיש בפנימיותו שהתהילה לא שייכת לו ו"השיר והשבח לחי העולמים, הגאווה והגדולה לחי עולמים..." למרות שלבטח לא הכיר את מילות התפילה הללו, הוא חש אותן בכל מהותו, ורגש של הכרת הטוב למנהיג כל הברואים הציף אותו. מיד כשהגיע הביתה שח בהתרגשות את המעשה לבני ביתו. ובאותו מעמד החליטו מיד הוא וזוגתו שמהיום הזה ואילך בבית הזה ידלקו נרות שבת. כשיר מזמור תודה לה'!

 

 

תפילה

רבונו של עולם

התענוג הכי גדול שלי בחיים, זה כשאני זוכה להרים את הראש אליך, וזה קורה בד"כ מתחת לעצים בהתבודדות אך לא רק, ולהגיד אבאלה אני אוהב אותך, אוהב אותך, אוהב אותך.

 

הלב מתמלא אז בכזה רגש חם ומתוק של אהבה אליך, שזה ממש גולש, אין שם מקום להכיל את הכל.

וזה לא נגמר באני אוהב אותך, זה להגיד לך כמה אתה מתוק, וכמה אתה נפלא, ושאתה כל החיים שלי, שאתה אהבת חיי, ועוד מילים מתוקות שאני מתבייש לכתות אותן.

זה לא קורה כל יום. גם לא פעם ביומיים. והתפילה שלי היום באה לבקש ממך אבא: בבקשה יותר. יותר רגעים מתוקים כאלה. שאני אזכה להבין במה זה תלוי ומה אני יכול לעשות כדי שזה יקרה יותר.

 

חשבתי שאולי זה תלוי ברגעים של נתינה וחסד ואהבת הבריות. כי אז אני מייד מרגיש אותך בלב. אבל יש הבדל בין להרגיש אותך לבין להרגיש שאני אוהב אותך ולרצות לצעוק את זה בכל הכוח.

 

חשבתי שכשאני מתחבר מחדש לאמונה שכל מה שקורה זה לטובה, גם הדבר הזה שקרה לי עכשיו והוא מדאיג אותי, ומעכיר את רוחי, שאולי זה מה שיביא לי את רגעי האהבה הנפלאים האלה. אבל גם זה לא בדיוק.

 

 

רבונו של עולם, אין לי תשובה. יש לי רק בקשה מעומק הלב. רוצה להרגיש את האהבה הזו אליך רגע רגע, כי כשיש לי את זה אני בעננים, אני לא בעולם הזה, שום דבר לא חסר לי, שום דבר לא מרגיז או מדאיג אותי, אני בגן עדן, כי יש לי את התענוג הכי גדול שיהודי יכול להגיע אליו בחיים. התענוג הזה שאוהבים את ה'. שאוהבים אותך אבא.

 

שבת שלום

הרב מנחם אזולאי

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
lawguide
חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה
ציורים לפרשת שבוע