וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר: (דברים ג' כ"ג).

  בפרשתנו אנו פוגשים את עניין התפילה, כאשר משה רבנו מתפלל ומתחנן לה' שיכניסו לארץ - למרות פרשת "מי מריבה" המפורסמת.

   והשאלה נשאלת: הרי התנ"ך אינו ספר היסטוריה, וכל מעשה וסיפור שהוכנס לדפיו - אמור לאלפנו בינה ולהחכימנו השקפה ישרה בעבודת ה'. אם כן, לשם מה הוכנס הסיפור של "תחנוני משה ותפילתו" לתוך פרשת השבוע? איזה מסר חזק וענק ספון בו עבורנו לדורות?

   מתפילתו של משה, אנו למדים יסודות עצומים על ענייני התפילה! כיצד יש להתפלל ומה לומר, וכיצד יש להגיש את התפילה - בכדי שתהא מושלמת כהלכה. אך טרם נצלול לנושא נשגב זה ונתעמק באותם כלים וכללים שלמדים אנו מתפילתו של משה, נפתח בהקדמה קטנטונת:

   התנא בְּאבות מלמדנו שהעולם עומד על שלושה עמודים. תורה, עבודה, וגמילות חסדים (אבות א' ב'). ברשות הרבים וברשות היחיד וברשות בעל הבית והמסובים, נתעמק מעט בשלושת העמודים הללו - ונתבונן בהם מקרוב .

   העמוד הראשון הוא עמוד "התורה". על העמוד הזה העולם עומד, וכמו שאמר רבי אלעזר בגמרא "שלולי התורה לא היה לעולם זכות קיום והעולם היה נחרב" (פסחים ס"ח ע"ב), שנאמר: כֹּה אָמַר ה', אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה - חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי: (ירמיהו ל"ג כ"ה).

   ברוך ה' בדורנו העמוד הזה איתן ויציב, וכל יהודי שיש בליבו מעט רגש לבוראו - קובע עיתים ללימוד יומי אם מעט ואם הרבה. יש אנשים שמנצלים כל רגע מחייהם לתורה, ואפילו את זמן הנסיעה ברכב הם מעבירים בלימוד, ואוגרים טריליונים של מצוות "על הדרך" תרתי משמע (יש היום הרצאות mp3 בכל תחום ונושא ביהדות - ועל ידי כמה שקלים ניתן לשלב ברכב נגן הקורא את ההרצאות הללו, ועל ידי כך לאגור בחיים אלפי שעות לימוד).

   העמוד השלישי הוא עמוד "גמילות חסדים". עמוד זה הגיוני ופשוט, וכל בר דעת מבין את נחיצותו ועוצמתו.

   גם העמוד הזה עומד בדורנו איתן ויציב, ברוך ה' יש לנו היום גמ"חים ועמותות מתנדבות בכל תחום ונושא, מגמ"ח רעפים ועד גמ"ח מוצצים, יש לנו ארגונים ומתנדבים מכל הסוגים, יד אליעזר, רגל אהרון, אוזן המן, קרן ושתי וקרן ליזר, והרשימה עוד ארוכה ועמוקה - ואשרי העם שככה לו.

   העמוד האמצעי - הוא עמוד "העבודה". מה הכוונה, האם לחלוב פרות ולזפת גגות? האם לזה התכוין התנא שהעולם עומד על "העבודה"?

   לא ולא! מבארים לנו חכמנו שהכוונה היא "לעבודת הקורבנות" שהייתה בבית המקדש (ר"ע ברטנורה) אשר עליה העולם עמד. וכיום שאין לנו בית מקדש ועבודת הקורבנות, אזי "התפילה" היא במקום הקורבנות - וכמו שנאמר "וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ" (הושע י"ד ג', רש"י ורד"ק שם) - שהדיבור הבוקע משפתנו עולה לשמים ומשמש תחליף לקורבן, ובימנו העולם עומד על "התפילה".

   אך למרבה הצער והבושה העלבון והיגון, "עמוד התפילה" הוא העמוד הכי רעוע בדורנו, עמוד שבקושי נותנים לו כבוד ובמָה, עמוד רפוי שמנסים למזער אותו כמה שיותר, עמוד כפוף ונזוף, עזוב ועצוב. מה כוונת המשורר החזן הפייטן והבכיין? על מה הרעש הקצף וכל הבלגן?

   זכה דורנו המשוכלל והמבולבל, והצליח להגיע "לפסגת הפינוק" מבחינה רוחנית. יש לנו היום יכולות לקיים מצוות רבות בהידור - מה שבדורות הקודמים היו קשים לביצוע. קחו למשל את מצוות התפילין. בדורות הקודמים עד שהיו משיגים תפילין מהודרות, היו שוברים הרבה שיניים - וגם אז העסק היה סבוך. ואילו היום, אתה נכנס למפעל לייצור תפילין ושם פורסים בפניך קרטונים מלאים מכל הסוגים והשיטות, רק תבחר. קחו את מצוות "ארבעת המינים", בדורות הקודמים היו קהילות שבקושי היה להם סט אחד שכשר בדיעבד, ואילו בדורנו, אפילו לילדים יש "סט פרטי". בדורות שלפנינו היו ערים שלמות שלא היה בהם אפילו סט גמרות אחד שלם, בקושי היה סידורים וחומשים, בתימן היו מניחים חומש אחד במרכז - ועשרה איש היו יושבים מסביבו בעיגול וקוראים (חלק קראו הפוך), והיום, בכל בית כנסת יש סוגי סידורים - יותר ממספר המתפללים. סידור כזה וסידור עם פיוטים וסידור עם בטרייה שמקריא לך את התפילה, סידור לפי הפשט ועוד אחד לפי הקבלה, וגם לפי הקבלה יש לנו "מבחר סידורים" לפי כל השיטות האפשריות, אין מה לומר, היהדות מפותחת בדורנו מאוד, ויש לנו את כל הסיבות שבעולם לעבוד את ה' בשלמות.

   ולמרות זאת, כיצד אנו מתפללים? מטיסים את התפילה במהירות האור, עורכים לה קיזוזים וקיצוצים - כאשר הכוונה הפשוטה ממנו והלאה, התפילה שלנו נראית "במצב קשה" כמו אחרי הפצצה אווירית, ואין ספק שאם היה היום "מכון תקנים" מסוים הבודק את התפילות ובוחן את תקינותם, אזי היה מתגלה שלתפילות רבות לא היו עוברות את הביקורת בהצלחה - והיו נשלחות לְמִחְזוּר. מדוע?

   "השולחן ערוך" מלמד אותנו כיצד אמורה להיראות תפילה "עם תו תקן", ומומלץ שנעתיק מעט מדבריו - בכדי שנבין כהוגן מה זו תפילה כהלכה:

   כעת אנו כבר מבינים מדוע "התפילה" היא עמוד "העבודה", שהרי מדובר בנושא הדורש הכנה והשקעה והתבטלות והתחברות עם בורא עולם, ואין לך "עבודה" גדולה מזו. משום כך התפילה נקראת בלשון התורה "עבודה שבלב" (תענית ב' ע"א), עבודה שנובעת מעומק הלב והכוונה, ללא תערובת חיצונית.

   ולמען הסר ספק מלב עיקש ומפקפק ומתחמק, נציין כאן משפט שאמר אחד מגדולי ישראל, משפט שאומר המון:

   איזה רושם צריכה התפילה לעשות לאדם? "הריקאנטי" עונה על כך דברים ברורים: כאשר האדם מתייחד עם בוראו בלב שלם ובכוונה שלימה, אזי נקשרת נפשו באהבת ה', וזה מה שנקרא עבודה שבלב: (ריקאנטי, דברים ו' ה').

   הבנתם את העוצמה הגרעינית שטמונה בכל תפילה? על ידי התפילה נפשו של האדם אמורה להתעצם באהבת ה', ויראת השמים צריכה להתגבר בתוכו ולבעור בקרבו בעוצמה יותר גבוהה. אחרי כל תפילה הוא צריך להרגיש ככה!

   נו, מתי אנו מרגישים כך? בראש השנה... ביום כיפור... בחדר לידה... בזמנים הקשים - אנו יודעים להפעיל היטב את "התפילה כהלכה" ולהדביק את נפשנו במלך העולם. אך מה עם שאר הזמנים?

   למרבה הצער והבושה, יש היום חזנים שהכינוי המתאים להם יותר הוא "טייס על" - ולא "חזן". הם מטיסים את התפילה בכזו מיומנות, הם מריצים אותה יותר מהר ממהירות האור, כל תפילה הופכת אצלם "למבצע חילוץ" אשר יש לסיימו בזריזות מבלי להשאיר עקבות. אין פלא שמתקיים בהם הפתגם "כבולעו כך פולטו", ולאחר התפילה לא רואים עליהם שום עלייה רוחנית ושוב בעירה באהבת ה'.

   רחמנות! זו המילה הכי מוצלחת שיש לתאר בה את התפילה הזו. מדוע?

   א) משום שתפילה כזו היא נגד השולחן ערוך, וכפי שראינו לעיל שהתפילה צריכה להיות בתחנונים, בנחת, באימה ויראה כעבד לפני רבו ולהרגיש ששכינה כנגדו, ואילו החזן הטייס והליצן אין הוא מרגיש ששכינה כנגדו. אם היה לו קצת הרגשה של "שכינה כנגדו", אין ספק שהוא היה מתפלל אחרת.

   ב) לימדונו חכמנו שביהדות יש למילים משמעות עצומה, עד כדי כך שספר תורה ותפילין ומזוזה שחסר בהם אפילו אות אחת - הרי הם פסולים. ומדוע בתפילה לא מרגישים כך? למה לא מבינים שכל אות היא עולם שלם - וכל אות שמחמיצים מהתפילה - זו החמצה נצחית?

   מה גם שגילו לנו המקובלים שישנו מושג שנקרא טנת"א (טעמים נקודות תגין אותיות), ולכל אות וניקוד וטעם - יש משמעות גדולה בשמים, הרבה שפע ותיקונים עליונים תלויים בזה, וכל אות או ניקוד וטעם שאנו משמיטים - אנו מונעים על ידי זה הרבה שפע. לא חבל?

   כשם שמי שטועה במספר הטלפון אינו מגיע לכתובת הנכונה, כך גם מי שמעוות את המילים בתפילה ובולע אותיות וניקוד, הרי הוא מאבד את "המיקום הרוחני" ותפילתו לא מגיעה למקומות הגבוהים, ופעמים אפילו שהוא פוגם ומזיק ומחרף את ה' במקום לשבח. [לדוגמא: בקריאת שמע מי שלא עושה רווח בין המילים וחרה - אף ה', וקורא "וחרף"... הרי הוא מבזה ומנאץ את המלך בפניו רח"ל].

   ג) חזן טייס - מונע מהציבור להתפלל כהוגן, הוא מריץ אותם בעל כורחם, לא כולם עומדים איתו בקצב והוא מונע מאחרים להספיק להגיד קדושה (של יוצר ושל שמונה עשרה), והוא בכלל מחטיאי הרבים - וגדול עוונו מנשוא רח"ל.

   מספר יהודי שפעם נקלע באקראי למניין של "חזן טייס" אשר הריץ את התפילה במהירות. כל ימי אני משתדל להתפלל במיתון ובכוונה, לא בגלל שאני צדיק גדול - אלא מחמת שזה "פסק השולחן ערוך"! לצערי הרב נזדמנתי למניין של "טייס מומחה" שהטיס את התפילה כמו סופת טורנדו, לא הצלחתי לעמוד בקצב המסחרר של החזן - ובלית ברירה עזבתי את בית הכנסת באמצע התפילה ונדדתי לבית כנסת אחר - כדי להתפלל שמונה עשרה עם הציבור. הייתי צריך לתמרן בין בתי הכנסת ולמצוא מניין שאוחז בדיוק לפני שמונה עשרה, ולצערי הרב הטרטור הזה והלחץ למצוא את המניין - מנעו ממני להצליח להתרכז בתפילה כהוגן, והצטערתי מאוד על כך. המשיך היהודי ואמר: הרי נפסק בהלכה שחזן שאינו רצוי על כל הציבור, הוא לא יכול להיות שליח ציבור. ומכיוון שהחזן הטייס גורם במהירותו עוגמת נפש לאותם אנשים שחפצים להתפלל כהוגן ובמתינות - ואין הוא רצוי עליהם, ממילא יש לו בעיה הילכתית להיות שליח ציבור. לא חבל? הרי כאשר הטייס הזה יעלה לשמים לאחר 120, יתברר לו שכל תפילה כזו סיבכה אותו יותר עם אלוקים, והיא כלל לא גרמה בשמים לנחת רוח. מדוע החזן הטייס לא מבין את החשבון הפשוט הזה? 

   אכן "חזן טייס ומהיר" המצער את המתפללים, אין ספק שתפילתו מצערת את השכינה, ו... טוב העדרה ממציאותה.

   ד) לא פעם ולא פעמיים החזן הממהר מטיס את התפילה כמו סופת הוריקן, ולאחר התפילה הוא נרגע. פתאום הוא כבר לא ממהר, יש לו זמן לקרוא עיתון ולהתבונן חצי שעה דרך החלון, הוא שולף את הפלאפון ומדבר עם אלמונים ברגיעות וכו'.

   היש עלבון יותר גדול מזה לשכינה? לכו...ל...ם יש לו את כל הזמן שבעולם. רק לשכינה אין לו זמן, והוא חייב "לְקַמְפְּרֵס" ולכווץ ולמעוך את התפילה ולשגר אותה בזריזות.

   אין ספק שמי שכואב לו על בזיון ועלבון כבוד שמים, חייב הוא למחות כנגד התופעה הכואבת של "חזן טייס", ולא לאפשר שבבית הכנסת שבו הוא מתפלל, יהא מצב שכזה.

   עד כאן הרחבנו את היריעה על עניין התפילה, הבנו שמדובר "בעבודת הלב" הדורשת כוונה והכנה - ויש להקפיד בה על רגישות מלאה, ואין לשלוף את התפילה כלאחר יד.

   בפרשת השבוע אנו נחשפים לתפילתו של משה, תפילה מושלמת ואיכותית, ורבותינו מגלים לנו שמתפילתו של משה אנו למדים ארבעה יסודות שצריך האדם להקפיד עליהם בתפילתו:

   אלו ארבעת הנקודות שלמדים אנו מתפילתו של משה, וחובתנו לאמצם אל תוך ליבנו ולהבין שכך צריכה להיראות תפילה מושלמת.

   אלא שיש כאן איזו נקודה שחייבים לעשות לה "השלמה", וכדלהלן:

   חכמנו מעדכנים אותנו ומודיעים לנו שלמרות שאין לאדם "לדרוש" מה' שיקבל את תפילתו משום שאלוקים לא חייב לאף אחד כלום, מכל מקום יש מצב אחד שבו מותר לאדם לדרוש מה' שיענה לו וימלא את משאלתו. מתי? אם האדם מבקש מה' דברים אשר הם "כלי עזר" עבורו לעבודת ה', אזי מותר לו "לדרוש" את הדברים - ולציין שזה נחוץ לו בכדי להרבות את עבודת ה' ולעשות עוד מצוות (כלי יקר ומאור ושמש, ג' כ"ג).

   ישנה פנינה נוספת שמשה מלמדנו כאן, הקשורה אף היא לעניין התפילה, פנינה יקרה מכל הון וממון שבעולם, אשר בכוחה להפיח תקווה בלב רבים ולהושיע מהרבה מצבים קשים. מהי הפנינה?

   ה' גזר גזרה חד משמעית, והודיע למשה שהוא לא נכנס לארץ בגלל פרשת "מי מריבה". אם כן מדוע משה התעקש והתפלל? מה זה יועיל אם כבר נגזרה הגזרה?

   משה רבנו מלמדנו שגם אם נחרץ על האדם גזר דין מלמעלה - עדיין אל יאוש, משום ששערי תפילה לא ננעלו - ובכוחה של התפילה לשנות את המצב.

   [גם משה יכל לשנות את מצבו על ידי התפילה, אלא שה' ביקש ממנו שלא יתפלל יותר "רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה", ועיין "בליקוטי אנשי שם" ברב פנינים, ותבין מדוע ה' אמר זאת למשה].

   הרב דוד פינקוס זצ"ל אומר שלפעמים אנשים רואים "נתוני שטח קשים" - ומחמת זאת הם מתעצלים להתפלל. נראה להם שהמצב אבוד וכבר נגזרה הגזרה - ובתוך ליבם הם כבר משלימים עם המציאות. הם אומנם ממשיכים להתפלל, אך תפילתם אינה מושלמת, הם לא מאמינים שבכוחם לשנות את המצב, וחבל!

   משום שאם הם היו יודעים את כוחה של התפילה ואת עוצמתה, הם היו מתעקשים ומתפללים בכל הכוח - עד הרגע האחרון, ובהרבה מקרים גם היו מצליחים לשנות את הגזרה! לא לחינם אמר רבי יוחנן "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל יתייאש מהרחמים (ברכות י' ע"א). אפילו שלכאורה הוא רואה שאין תקווה וכל הנתונים לרעתו ומבחינה טבעית אין לו שום מפלט, עדיין לא יתייאש מהרחמים. ומה זה "רחמים"? כינוי למילה "תפילה" (ברכות כ' ע"ב).

   מי לא שמע על מנשה הרשע והאכזר אשר רצח את סבו ישעיה ועבד כל עבודה זרה שבעולם - ומבואר בחז"ל שרק בגלל העוונות שלו צריך היה להחריב את בית המקדש, והנה הרשע הזה נתפס על ידי מלך אשור והוכנס לסיר ענק ומתחתיו הדליקו אש עצומה - והמוות שלו היה ברור ולא הייתה לו כל אפשרות טבעית להינצל, ולמרות זאת הוא קרע את השמים בתפילה והאמין שה' יכול להושיעו "למרות נתוני השטח", ואכן ה' הושיע אותו ועשה לו נס מיוחד, והביא רוח ששלפה אותו מהסיר וזרקה אותו למקום רחוק.

   נו, עם מנשה הפריץ והעריץ זכה על ידי תפילה להיוושע - נגד כל הסיכויים, מדוע שאנו לא נזכה? מה גם שמנשה התפלל בלי כובע וחליפה - הוא גם לא היה עם גרטל - ובאותו יום הוא אף לא טבל במקווה ולא התפלל עם מניין מכוונים - ולמרות זאת הוא נענה. ואילו אנו שעושים הכל, מקווה, כובע וחליפה, מניין בנץ, מתפללים בבית כנסת, מדוע אנו לא נענים?

   התשובה על כך היא אחת! מנשה לא נכנע לנתוני השטח ולא נבהל מהמציאות הסופנית - והוא התפלל בכל הכוח "ונלחם" על התפילה שתתקבל, לכן תפילתו המריאה למקומות הכי גבוהים והוא זכה לנס. אבל אנחנו מתפללים בצורה יבשה ולא מוסרים נפש בתפילה, איננו מרגישים שבנפשנו הדבר, משום כך תפילתנו לא עושה פירות. נקודת חן למחשבה.

   לפני שנסיים את המאמר נעלה כאן נקודה נוספת על עניין התפילה, אשר גם היא רמוזה בפסוק הראשון של פרשת ואתחנן, נקודה עמוקה ונפלאה אשר חובה על כל יהודי לדעת אותה.

   בפסוק נאמר וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר. והשאלה נשאלת: מדוע המילה הַהִוא שבפסוק - נכתבה עם האות ו' ולא עם האות י'? למה כתוב הַהִוא ולא כתוב הַהִיא? מפני מה הקרי והכתיב לא זהים? מה רוצה התורה לרמוז לנו בזה?

   התשובה על כך מאוד מעניינת:

   ובכוונה שינתה התורה וכתבה וָאֶתְחַנַּן... בָּעֵת הַהִוא (17= טוב) - ולא בָּעֵת הַהִיא (21 = אך), להודיענו שגם כאשר המצב "אך" ואנו מרגישים כאב עצום, צריך להבין שזה רצון ה' ויש כאן חשבונות שמים שאינם ידועים לנו, וממילא זה "טוב" מושלם!

   דבר נוסף רמזה לנו התורה בשינוי הזה, שגם שכעת המצב הוא טוב (הַהִוא = 17= טוב), גם כאשר הכל רגוע ועדיין "האך" והכאב לא נראים באופק, עדיין צריכים אנו לעשות "וָאֶתְחַנַּן" ולהתפלל שתמיד המצב שלנו יהיה טוב, שהרי לאף אחד אין ביטוח על הרגע הבא שגם הוא יהיה טוב, וכמאמר המשורר "תמיד יש את הפעם הראשונה" רח"ל.

   מכל האמור לעיל אנו למדים דבר אחד: חובה תמיד להתפלל - גם בזמנים הכי וורודים של החיים, שהרי מי יודע מה יהיה ברגע הבא.

   חובה להתפלל כהוגן, עם כוונה ורגש, בנחת, לא לבלוע מילים, להתרכז ולמרכז ולרכז את הכוונה במילות התפילה - ולא לחלום על דברים אחרים, להבין שאנו עומדים לפני מלך המלכים הכל יכול - ואם נצליח לעורר עלינו רחמים - אזי חיינו יהיו הרבה יותר איכותיים ונעימים, להפְנים שבכוחה של כל תפילה למחוק את הגזרה הכי קשה, ולהפוך את המצב הכי קודר - למצב מאוד זוהר.

   ומי לא זקוק לממתק הזה? מי לא זקוק לישועה? למי יש ביטוח על הרגע הבא?

   אם כן כיצד ניתן להעביר את התפילה בריצה וטיסה - תוך כדי קיצוץ וכיווץ, היש שטות וטיפשות גדולה מזו?