פרשת השבוע חיי שרה

נכתב על ידי אלון, 30/10/2018

 "ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה". (כג, א)

 

לכאורה פרשה זו היתה אמורה להיקרא "מות שרה" ולא "חיי שרה". שהרי מייד בתחילת הפרשה מסכם הפסוק הראשון את מניין שנותיה של שרה אשר חיה ובפסוק שלאחר מכן מציין את מותה. אלא בא הכתוב ללמדנו שהחיים האמיתיים הם לא בעולם הזה החולף ועובר כחלום. אלא דווקא לאחר פטירת האדם ראוי הוא להיקרא חיי. כיון שהולך לחיי  נצח. אם אומנם סיגל לעצמו כאן בעולם הזה תורה ומצוות.

 

"טעמו וראו כי טוב השם" (תהילים לד, ט).

כל שנה מחדש, כשמגיעים לפרשת חיי שרה, נפגשים עם מה שנראה

סתירה בחייה של שרה אמנו. מצד אחד אנחנו רואים שהיו לה חיים קשים, עם כאלה נסיונות קשים ומצד שני אומרים לנו שכל שנותיה היו שווים לטובה, כל השנים שלה היו שנים טובות, חיים טובים היו לה. ותמוה, הרי היתה עקרה עד גיל תשעים, ורוב שנותיה עברו עליה בנדודים, ועברה לצד אברהם עשרה נסיונות קשים שבאחרון שבהם, נסיון העקדה, ממש פרחה נשמתה ומתה. זה נקרא חיים טובים?! שרה אמנו חיה חיים של דבקות בהשם. בהיותה צדקת אמיתית קיבלה הכל באהבה, לא השמיעה מילה של תרעומת ואמרה תמיד "גם זו לטובה". אומרים חז"ל שצדיקים מהפכים את מידת הדין למידת הרחמים על ידי שהם מאמינים שהכל לטובה, ממילא זה נעשה לטובה. כמו שנחום איש גמזו היה אומר על כך דבר "גם זו לטובה" ונהפך לו לטוב.

 

כמה שהאדם יותר מצליח להתרכז בעניין הזה שאין עוד מלבדו, שאין בלתו ממש, ככה הוא מבטל את היסורים שלו, ככה כל המניעות שלו, וכל הצרות שלו, בין בגשמיות, בין בענין הילדים, בין מצרות מאנשים שרבים איתו ונלחמים נגדו ורוצים להשיג את גבולו, בכל נושא של בריאות, בכל נושא שיש בחיים, ברגע שהוא מתחבר לשורש החיים, יודע שאין כלום חוץ מזה, אז הוא פותר את כל הבעיות שלו. אבל זה בהדרגה, במדרגות. זה אין סוף מדרגות. ככל שאדם מבין עוד קצת שאין עוד מלבדו, כך הוא מתפטר מעוד דברים שמפריעים לו, כך הוא ניצל מעוד יסורים, ועולה מעלה מעלה.

 

אנחנו עוברים הרבה נסיונות בחיים.. נסיונות זה תמצית העבודה של כל יהודי. רק ככה זוכים לעלות במעלות רוחניות ולהתקרב אל ה'. זה המסלול שהנשמות שלנו צריכות לעבור כדי להגיע לבירורים שלנו. אי אפשר לברוח מזה. אין לנו פה בחירה, הבחירה היא רק איך נעבור את הנסיונות האלה, מתוך אמונה שהכל לטובה ואז נראה איך באמת הכל מתהפך לטובה, או ח"ו בלי אמונה שזה אומר להיות ממורמר, בלתי מרוצה, שבור ומאשים את עצמו ואת כולם, שזה סבל נורא ואיום לאדם.

 

בית המקדש נחרב, אבל כל אחד מאתנו יש לו בית מקדש. כל אחד בונה לו את הבית מקדש הפרטי שלו כשהוא מתמודד עם כל הנסיונות שיש לו בכל התחומים ובכל השטחים ובכל רגע, בכל ברכה שהוא מברך, ובכל תפילה שהוא מתפלל, והמחשבות שלו, איך הוא נלחם עם המחשבות הרעות והופך אותן לטובות, כל פעולה ופעולה זה אין סוף של התמודדויות, ובסוף, כשהוא הולך לישון, כפי שהוא הולך לישון ואומר קריאת שמע על המיטה, כך הוא זוכה גם מתוך שינה להיות מחובר.

נכון, אדם נשאר עם התאוות שלו, ועם הבלבולים שלו, ועם הכעסים שלו, ועם העין הרעה שלו שהוא לא יכול לסבול שהשני יותר טוב ממנו, שעינו צרה בהצלחה של חברו, אבל הוא בכל זאת מתקדם, יש לו תמיד איזה חוט השערה שהוא קצת מתקדם בה, חוט השערה שאומר בעצם להקב"ה אני מבין היום שזה לא טוב מה שעשיתי, אני רוצה להיות קצת אחרת.

 

אנחנו מנסים להתחזק, ואחר כך נופלים, ואז מתחילים עוד פעם, ועוד פעם נופלים. לא קל לעמוד בנסיונות שעוברים על האדם בעבודת השם אבל אסור להתייאש. צריך לזכור שהכל הקב"ה עושה לנו כדי לרומם אותנו. אבא רוצה רק טוב לילדים שלו. הוא לא עושה להם שום דבר רע בחיים. כשמסתכלים ככה על החיים, בעיניים של אמונה, הם הופכים להיות חיים טובים. מה שקרה לי זה לא עונש, זה לא איזה חוסר מזל, אצל הקב"ה אין מושג כזה הענשה לשם עונש. בורא עולם עוסק בתיקון. וגם כשיש צורך להרוס, זה בא כדי לבנות. גם אם זה כואב לפעמים. צריך כל הזמן לדבר עם ה'. ככל שיש לאדם יותר קשיים, יותר נסיונות, ככה הוא צריך לחפש יותר את ה', כמו שאדם שנמצא בחושך ומחפש את האור.

 

האמת הזאת, שאין עוד מלבדו, זה עוד לא בתוכנו. אנחנו כל רגע מתבלבלים, שוכחים שמה שקרה עכשיו גם זה מה', רצים כל דקה למטבח לאכול משהו כדי להרגיע את עצמנו, מרימים טלפונים כדי להוציא מהלב, עוד לא הגענו לאין עוד מלבדו. מהרגע שהילד נולד כבר אומרים לו את זה, מספרים לו את זה, הוא אומר שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד, אומרים לו שחוץ מהקב"ה אין שום דבר בעולם, וכך במשך כל השנים, עוד שנה ועוד שנה, הילד לומד, וההורים לומדים יחד עם הילדים, והמציאות טופחת על הפנים בכל מיני צורות, וככה אנחנו לומדים שבעצם, כל מה שקורה לנו בחיים, מה שנראה לנו טוב יותר ומה שנראה לנו טוב פחות ומה שאנחנו לא מבינים איך זה שזה טוב, הכל בעצם מקרב אותנו לתמצית ההבנה שאין עוד מלבדו. אף על פי שבעולם הזה אי אפשר באמת לזכות לחוש את ההרגשה הזאת בשלמות, אבל כל אחד חותר אליה, עולה בסולם מיום ליום, עוד להבין ועוד להבין את המשמעות המכסימלית של אין עוד מלבדו.

 

חיים טובים הם חיים של קירבת ה' ואין כמו ענווה וצניעות כדי לקרב את האדם לבוראו. מדוע שאלו המלאכים את אברהם "איה שרה אשתך"? כדי שיאמר ויענה הינה באוהל שצנועה היתה, ולא שבחוה על אוכל טעים, או על רוח הקודש שלה, אלא על צניעותה, שזה יופי ותפארת אישה הישראלית. אומרים חז"ל, בת ישראל צריכה לרצות שלא יבחינו בה. יתכן שתהיה בת גומלת חסדים גדולה , או מתפללת בכוונה, אולם אם בצניעות היא פגומה, העיקר חסר. ועוד דרשו חז"ל: כאשר ברא הקב"ה את האשה, התבונן מאין לבוראה ואמר: לא אברא אותה מן הראש שלא תהא גאוותנית, ולא מן העין שלא תהא סקרנית, ולא מן הפה שלא תהא דברנית ולא מן הלב שלא תהא קנאית ולא מן היד שלא תהא מששנית אלא ממקום שהוא צנוע באדם, מן הצלע, ועל כל איבר ואיבר שהיה בורא  לה, היה אומר: "תהא אשה צנועה".

 

יוסף הצדיק זכה שאין עין הרע שולטת בזרעו, לפי ששמר על צניעות אמו, שהזדרז ועמד לפניה בכדי להסתירה מעיניו של עשו בשעה שעברה לפניו כדי שלא ישביע אותו רשע את עינו ממנה.

 

כיון שראה בועז את הצניעות של רות אמר: ודאי ראויה זו למכלות ובזכות צניעותה זכתה להנשא לבועז ולהיות אמה של מלכות בית דוד, אמו של מלך המשיח.

 

המגיד מטראוויץ שהיה מגיד גדול וידוע, כשהיה בן שמונים ישב בביתו ושמע שרבינו הקדוש חזר מנסיעתו מארץ ישראל והוא נמצא בכפר, המגיד רץ החוצה אחרי העגלה של רבינו הקדוש לקבל את פניו בלי מלבוש עליון בהתלהבות עצומה כמו ילד קטן. ואף שרבינו היה אז רק כבן עשרים ושמונה כשחזר מארץ ישראל, הוא ביטל עצמו בביטול גמור לרבינו, למרות שהיה זקן וגאון.

 

ומי לנו אם לא אליעזר עבד אברהם שבכל הפרשה כולה לא מוזכר שמו אלא נאמר "ויאמר העבד", "ויקח העבד", הוא רק רצה להיות עבד, הוא לא היה מוכן לוותר על התואר הזה, הוא ידע שזה מה שיביא לו את כל הברכה בחיים.

"עבד אברהם אנוכי" הוא אומר מיד בתחילת המפגש עם משפחתה של רבקה, כדי שלא יכבדוהו יותר מן הראוי. דבר פחות שבך, הקדם לאומרו. כל כך רצה אליעזר שבתו, שהיתה צדיקה וכלילת המעלות ואף גדלה בביתו של אברהם, שהיא תהיה אשה ליצחק. אך הוא משליך הכל ויוצא למלא את השליחות שלו בשיא הביטול וההכנעה. "בן יכבד אב ועבד אדוניו", עבד אדוניו זה אליעזר לאברהם שעשה כל רצונו של אדונו והיה מכבדו.

 

מי שמקטין את עצמו בעולם הזה, הוא יהיה גדול בעולם הבא, כאומרם: עולם הפוך  ראיתי, עליונים למטה ותחתונים למעלה. מספרים בשם הרב שך זצוק"ל כי היו לו שלוש עצות לחתן ולכלה העומדים להקים את ביתם החדש: לוותר, לוותר, לוותר.

 

להגיד תודה, זה שיא הביטול לה'. בהודאה יש ביטול ה"אני" בשלמות! אתה לא מבקש כלום! אתה פשוט מתחבר להשם ע"י שאתה אומר תודה! ושר להשם שירים! אתה לא מבקש כלום, אין שום אני, שום רצון.

 

אנחנו רגילים כשיש חסרון, אז אומרים תודה. אבל אם החסרון כבר מלא מלפני כן, לא צריך להגיד תודה? צריך להגיד יותר תודה! לא לחכות שה' יקח מאיתנו כדי שנתחיל להעריך מה היה לנו. כל הזמן לעצור, לשאת מבט אל השמים, להגיד תודה רבונו של עולם על הכל. כשאדם רגיל להגיד הרבה תודות ולא מסיח דעתו מחסדי ה', אז גם כשיש לו נסיון או קושי הוא מקבל את הכל בפרופורציה הנכונה. נכון שאני במצב לא כל כך נעים. אבל בסך הכל החיים שלי טובים, ה' איתי, משפיע עלי הרבה חסד. ואז כל ההתמודדות שלו היא אחרת לגמרי. צריך להתרגל להודות על כל דבר שרואים אותו או נהנים ממנו. בשביל זה אדם בא לעולם! להכיר אותו יתברך! להגדיל את שמו יתברך! יתגדל ויתקדש שמיא רבא.

 

שרה אמנו מסמלת את שלימות החיים שזה חיים עם ה', חיים של אמונה טהורה בה'. וזה אפשר רק עם נסיונות. נסיון מלשון נס. מרומם. כל נסיון בא לרומם את האדם. מי שיודע שהנסיון בא משמים, עם חשבון, מבין שנותנים לו אפשרות והזדמנות לעלות למעלה.

 

יש אנשים שמצערים אותנו. שהיינו שמחים אם בכלל לא היינו מכירים אותם. אבל הקב"ה רצה שכן יהיה לנו קשר איתם, כי יש לנו "תיקון" איתם. וכנ"ל לגבי מקומות שאנחנו לא מבינים איך התגלגלנו אליהם, שאנחנו בכלל לא רוצים להיות שם, אך יש לנו מה לתקן שם. ויש עוד כל כך הרבה נסיונות מכל מיני סוגים שחייבים לעבור אותם כי הם חלק מהמסלול שהקב"ה רוצה שנעבור, כל אחד ו"השדה מוקשים" שאותו הוא צריך לעבור בחיים. אי אפשר לברוח מהנסיונות, אין לנו פה בחירה, הבחירה היא רק איך נעבור את הנסיונות האלה. מתוך אמונה שהכל לטובה ואז נראה איך באמת הכל מתהפך לטובה, או ח"ו בלי אמונה שזה אומר להיות ממורמר, בלתי מרוצה, שבור ומאשים את עצמו ואת כולם, שזה סבל נורא ואיום לאדם.

 

המציאות שלנו היא מציאות של שכחה. יש כל כך הרבה דברים שמבלבלים אותנו וזה בעיקר האגו שלנו, והרצונות שלנו, כי כשזה לא הולך לפי הרצון שלנו אז אנחנו כל הזמן נפגעים, ואנחנו כועסים, ואנחנו נשברים, אין לנו מנוחה. הנסיונות האלה באים עלינו  בדרך כלל בהפתעה, בלי שום התחשבות בתוכניות שלנו, ונראה לנו שיש פתאום איזה שיבוש בחיים שלנו. אנחנו כל הזמן חושבים רק על עצמנו ובעצם שוכחים. נמצאים בשכחה. שוכחים מה? שהכל ה' עושה לנו, שאיו כלום כלום כלום, יש רק ה'. שהוא מלך, הוא מולך עלינו, ואנחנו צריכים לקבל באהבה את מלכותו עלינו, להמליך אותו עלינו, לקבל עול מלכות שמים. אנחנו אומרים לפחות פעמיים ביום "שמע ישראל" כדי שנזכור בכל רגע של משבר ועצבות ובלבול וקושי ודאגה, בכל רגע של נסיון כזה או אחר, שבעצם ה' הוא אחד והוא דואג לנו ויש לו רחמנות עצומה עלינו.

 

יש אמת ויש אמת לאמיתה. האמת לאמיתה אומרת ככה: נכון שאני חטאתי, אבל ה' אוהב אותי אפילו שחטאתי. ה' אוהב אותי אהבה כזו גדולה ועצומה. זה לא שהכל מותר לי. יש דין, הדין הוא דין, ואנחנו לא יכולים לוותר על קלה כבחמורה, וכל איזה מילה שאמרנו לא טובה, צריך להתנצל ולבקש מחילה עליה, וכל הרהור לא טוב אנחנו צריכים לבטל אותו וכל דבר הכי קטן צריך לתקן. ה' לא רוצה שנחיה ככה סתם. הדין הוא דין אבל עם כל זה יש חסד אינסופי עצום, החסד הזה זו האהבה העצומה של הקב"ה אלינו.

 

האמונה הקדושה לוקחת את החיים האפורים האלה, הקשים האלה, כל הדברים הקשים שקורים לנו, כל אחד ואחד וענייניו, כל סוגי הבעיות שיש לבני אדם, באה האמונה הקדושה ועושה מכל זה ניגון עצום ונפלא, ניגון שאומר שהכל מתוכנן מראש, שחוץ מה' אין כלום כאן בעולם. ניגון שמראה לנו בכל מקרה ומקרה את יד ההשגחה, את ידו של הקב"ה. כמו בסיפור הבא:

"כוס של פלסטיק"

אביגדור קינסטלך מסר את גופו ונפשו על כל יהודי. חבריו הקרובים היו מתלוצצים ואומרים "אביגדור הוא לא בן אדם, הוא לב". זו אולי בדיחה, אבל כל מי שהתחכך עם אביגדור הרגיש מקרוב, שהטיפוס הזה נותן לו את כל הלב, כפשוטו, ואפילו לא מבקש עודף, או איזה קמצוץ של הכרת הטוב.

 

"הנשמה שלך אדון קינסטלך היא נשמה כללית, היה לוחש על אוזנו האדמו"ר מעת לעת, לפני הטיש, "נשמה כללית זה טוב, אבל תמיד תשמור על איזון נכון בין הרצון לעזור לכל העולם, לבין הצורך להיות איש של בית, אבא טוב לילדיך, ובעל מידות טובות לרעייתך".

 

אביגדור היה קשוב לכל עצה של האדמו"ר, והיה עירני לא לחצות את הקו האדום. היה זה בבוקרו של ראש חודש שבט, כשאביגדור קינסטליך עלה על מטוס חברת התעופה ההודית בבומביי, בדרכו מהודו לישראל, האשה והילדים חיכו לו בכליון עיניים. בשבועיים האחרונים הוא פקד את ה'חורים' הכי נידחים בהודו, כדי לפגוש בני נוער ישראלי ולזעוק מעומק ליבו הענק "יש אבא בשמים!!!".

בחברת התעופה הכירו אותו היטב, ובכל פעם שהיה מקום פנוי במחלקה הראשונה הם נתנו לו להתיישב שם, לנוח מעמל החסד. והנה עם סגירת כבש המטוס, גילה אדון קינסטליך התשוש, שחוץ ממנו, יושב במחלקה עוד אדם בכורסא לצידו. היה זה איש עסקים טרוד, כבן 60, לבוש חליפה משונה למראה, שתופף בעצבנות על קלידי המחשב האישי שלו כשהוא לא מסיר עיניו מן המסך.

 

"ברוך השם" חשב אביגדור לעצמו "אני הולך לישון עמוק עמוק עד הנחיתה בישראל". רצונות לחוד, חלומות לחוד, והמציאות עולה על כל דמיון.

רבע שעה אחרי ההמראה, נכנס הדייל למחלקה הראשונה ושאל באנגלית את שני יושבי המחלקה אם הם רוצים לשתות משהו. "כן" ענה אביגדור בלע"ז "אשתה קפה שחור, שניים סוכר, אבל עשה לי טובה" הדגיש באוזני הדייל "רק בכוס פלסטיק. לא זכוכית. פ-ל-ס-ט-י-ק,. הנוסע ממול הגביה עיניו ומבט של תימהון נסק מהן. "אוקי", חייך הדייל "הבנתי, אביא לך קפה עם כוס פלסטיק... רק שתהיה מאושר". חצי שעה אחר כך הסצינה הזו חזרה על עצמה. "אני כבר יודע" אמר הדייל "אתה רוצה קפה בכוס פלסטיק, אני גם זוכר אותך מטיסות קודמות". אדון קינסטלך מתח את הכורסא לאחור, לגם לגימה אחרונה מן הקפה ועצם את עיניו. "תסלח לי אדוני" פנה אליו הנוסע שישב לצדו. "אולי תסביר לי מה העקשנות הזו לשתות רק בכוס פלסטיק... זה נשמע לי כל כך משונה".

 

אביגדור התיישר על הכורסא ובשיא העייפות שלו שאב כמה חופנים של סבלנות. "אני יהודי" הסביר לשכנו לטיסה "אנחנו יהודים לא שותים מכוס זכוכית או מתכת אם היא לא עברה טבילה במקווה. זו הלכה מן התורה שלנו... זה ציווי של הקב"ה, ואנחנו לא שואלים הרבה שאלות. כוס פלסטיק חד פעמית, לעומת זאת, אינה זקוקה לטבילה, זו ההלכה. אתה מבין?" הנוסע ממול סגר את המחשב האישי שלו והניחו על השולחן. "תתפלא גם אני יהודי,  נעים מאד שמי צ'רלי אנגלנדר". "אתה יהודי?" כן. אבל חוץ מזה שאני יהודי אין לי שום מושג בתורה. ההורים שלי היגרו בילדותי לאוסטרליה מרוסיה, ושם חוץ מקנגורו, ביסנס וכסף לא ידעתי דבר. אפילו בר מצווה לא עשו לי. עכשיו אני שומע ממך איזו מן מצווה על כוס פלסטיק, שמעולם לא הייתי מעלה בדעתי..."

 

חושיו של אביגדור קינסטליך התחדדו. "תראה צ'לרי , יהודים הם עם נבחר, אתה שייך לעם הזה. אתה לא אשם שגידלו אותך באוסטרליה כמו קנגרו..." שניהם פרצו בצחוק מתגלגל. "אבל תבין צ'רלי, מן היהדות אי אפשר לברוח... אתה כיום כבן 60 וכנראה שזו השיחה הראשונה שלך עם יהודי כמוני". "נכון" אישר צ'רלי "ואתה דווקא מוצא חן בעיני". וכך במשך שעות ארוכות התפתחה לה שיחה מרתקת בין אביגדור הבלתי נלאה שמזמן שכח שהוא עייף ומותש, לבין צ'רלי שגילה לפתע את יהדותו שלו ברום 2,000 רגל.

 

כשהדייך הסימפטי נכנס שוב למחלקה טפח לו צ'רלי על הכתף וביקש "הפעם תכין שני קפה , בשתי כוסות מפלסטיק...". לפנות בוקר הם נחתו בנתב"ג. אביגדור מיהר להתקשר לרעייתו ולהודיע לה: נורית סליחה, אלף סליחות, הבטחתי לך שאגיע עד שבע בבוקר הביתה, אבל אאחר קצת, יש לי מצווה קטנה..."

נורית היתה רגילה להפתעות האלה. "בסדר אביגדור" לחשה לאפרכסת "אבל תחזור עם סיפור עסיסי לילדים". המונית טסה לכיוון בית הכנסת 'היכל שמעון' ביהוד. צ'רלי ואביגדור נכנסו למנין ותיקין. תוך דקות ספורות הונחו הטלית והתפילין על צ'רלי, שעיניו ברקו מאושר. "עכשיו מוצאים ספר תורה" הסביר לידידו איש העסקים, "עכשיו תעלה לתורה, אני אסביר לך כיצד מברכים". דמעות נקוו בעיניו של צ'רלי למראה האותיות והתגים על הקלף הקדוש. הלב שלו פעם במהירות הקול. אחרי הברכות והקריאה, נזרקו לפתע סוכריות, והמתפללים החביבים של בית הכנסת ביהוד פתחו במעגל סוער, ,אשורר שירה לכבוד התורה", ואחר כך "ישמח חתני בקהל אמוני".

 

צ'רלי אנגלנדר חגג בר מצווה באיחור של 47 שנה. לא נורא. הגבאי הגיש לו גביע יין מוזהב וביקש שיברך..."רגע, אני שותה רק בכוס פלסטיק" הפטיר אנגלנדר חתן הבר מצווה, לעברו של הגבאי. "לא "צחק אביגדור. ,כאן בישראל, בבית הכנסת הקדוש הזה, כל הכלים טבולים. לחיים" הם נפרדו בנשיקות חמות עם הבטחה ברורה להיפגש בקרוב. "האמן לי אביגדור נשמה שלי, אף פעם לא חשבתי שאהיה חייב את כל חיי לכוס קטנה ועלובה מפלסטיק". (מתוך סדרת ספריו של הרב יעקב קובי לוי)

 

 

תפילה

רבונו של עולם

זכה אותי לחיות חיים של קדושה וטהרה. שאני כל הזמן אזכור אותך, שאני כל הזמן אדבר איתך, שבכל רגע ורגע אני אוכל להרים את הראש למעלה ולומר לך אבאל'ה אני אוהב אותך. ולא סתם לומר, להרגיש, להתרגש, להוריד דמעות של אהבה.

 

זכה אותי לוותר על הנאות העולם הזה בקלות רבה, לחיות פה אבל בעצם להיות כל הזמן איתך, טפח מעל הקרקע, להרגיש אותך בתוך ליבי, לחיות כל רגע ורגע את המילים המתוקות של דוד המלך "טעמו וראו כי טוב ה'".

 

רבונו של עולם  , זכה אותי לראות בכל אדם את החלק אלוק ממעל שלו, לזכור שכל מי שחולף על פני ברחוב הוא בן שלך, ואתה אוהב אותו,

לרצות שלכולם יהיה טוב ושכולם יזכו להתקרב אליך, לברך בלב כל אדם ואדם.

 

זכה אותי אבא לחיות חיים של נתינה וחסד ואהבת הבריות כי זה התחליף היחיד שאני מכיר להנאות ותאוות העולם הזה וזה הדבר שהכי מקרב אותי אליך כמו שנאמר כבר מאות פעמים – שכשהנשמות מתחברות, מייד מרגישים אותך אבא.

 

רבונו של עולם אין דבר יותר מתוק מהדבקות בך. אני לא מסתפק ברגעים, אני רוצה שעות וימים ושנים של דבקות מושלמת, של אהבה אינסופית, של שרשרת בלתי נגמרת של תודות. רבונו של עולם רוצה לחיות חיים של קדושה וטהרה.

 

שבת שלום,

הרב מנחם אזולאי

דובר אנגלית? אתר חידוש מתרחב וצריך אותך!

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן

חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה