פרשת השבוע פנחס

נכתב על ידי אלון, 1/7/2018

 "פנחס בן אלעזר הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם" (כה,יא)

ידוע מאמר חז"ל כשיש דין למטה אין דין למעלה, פנחס, בקנאתו המתיק את הדין שהיה למעלה (מעל בני ישראל") ע"י שהיה דין למטה ("בקנאו את קנאתי בתוכם") ועי"ז הפך את החימה לרחמים וחיים ושלום לכל ישראל (תולדות אדם).

 

חבור אל השם

פנחס לא היה מוכרח לעשות מה שהוא עשה, הוא קם והרג נשיא שבט מישראל וסיכן כך את חייו כי היה שם שבט שלם שזמרי היה נשיאם ומי יודע מה היו יכולים לעשות לו. אך פנחס קינא לה' והקנאות שלו היתה טהורה, ללא שום אינטרס או רצון לקבל משהו לעצמו.

 

הוא לא היה אכזר מטבעו, אחד שזועם וכועס על כל דבר ועושה תמיד דין לעצמו. לא! הוא היה מלא אהבת הבריות, אוהב שלום ורודף שלום. הצדיק הזה כבש את תכונות הנפש העדינות שלו, התגבר על קשייו והיסוסיו כי היתה אז עת לעשות לה'. הוא עשה מעשה גבורה נגד טבעו, הכל לשם שמים.

 

כל המציאות שלנו נבראה לכבודו יתברך. הקב"ה ברא את כל העולם לכבודו. מתי אנחנו מגדילים את כבוד ה'? כשמקבלים את עול מלכותו בלב שלם.

 

מה זה להמליך את השם עלינו? זה קודם כל ולפני הכל להתחזק באמונה. אנחנו חיים בתוך עולם של אנשים שיש להם בחירה, והם יכולים כל רגע להתבלבל, ויכולים כל רגע לשכוח מהתכלית של האדם, שהוא בתוך גוף ויש לו כל מיני שאיפות ומחשבות ורצונות ואפילו את רצון ה' הוא מתרגם לפי רצונותיו. אם פתאום לא זוכרים את ה' וחושבים שאנחנו יכולים לפעול בכל מיני דרכים אחרות, ואנחנו אז מתגברים וממליכים אותו יתברך, ומבינים שעכשיו רק אליו צריך לפנות, זה דבר כזה גדול.

 

אדם צריך לדעת כי מן השמים מנסים אותו אם יהיה חזק באמונה פשוטה בה', ולכן שולחים לו תמיד ירידות ובלבולים וצרות והרפתקאות, הכל כדי לראות לאן הוא רץ. אשרי מי שלא מתבלבל ויודע באמונה פשוטה שכל מה שקורה זה ממנו יתברך כי אז הוא לא דואג ולא כועס וגם אין לו ממה לפחד כלל כי הוא דבוק בה' וזוכר כל רגע שכל דבר זה מה' ואין מי שיגיע בו לרעה בלי רשותו יתברך.

 

צריך פה עבודה. צריך פה השקעה. כבר אמרנו שבורא עולם רוצה שנתאמץ. שנתאמץ להאמין בו. שנתאמץ להאמין שהוא לא עושה לנו שום דבר רע בחיים. שככה בדיוק הוא אוהב אותנו, שזה מהאהבה שלו אלינו, מהרחמנות שלו מה שקרה לנו. צריך הרבה מסירות נפש כי זה קשה, כי בעולם הזה זה חושך, לא רואים שזה טוב, צריכים להאמין שזה טוב. שכל דבר שקורה זה טוב. אבל כשזוכים להתחזק, מבינים איזה דבר טוב זה האמונה, איזה מנוחת הנפש, זאת השמחה הכי גדולה שיש לבן אדם. לכן הקב"ה מתעקש. כי הוא רוצה שיהיה לנו טוב בחיים. והוא יודע שהאמונה זה המפתח היחיד לחיים טובים.

האמונה היא הכוח הכי גדול שיש לאדם. עם הכוח הזה הוא יכול לעבור את כל הנסיונות, את כל המעברים של החיים. בלי אמונה, יכול כל נסיון שהוא עובר לשבור אותו, כל מעבר לשתק אותו.

 

אדם כל הזמן צריך להגדיל את הבהירות באמונה, שאין מצב בעולם שבו הקב"ה לא יכול להושיע אותו. אדם זורק את כל השכל, אז אין גבול לפתרונות ולישועות שהוא פתאום מאמין שה' יכול להושיע אותו, כי האמונה זה השכל הכי גבוה שיש, שכל אומר לך להשליך את השכל, שכל אומר לך: אתה יודע מה, תאמין. אנשים חזרו בתשובה כי הם קיבלו שכל, מן השגה אלוקית, שכדאי לזרוק את השכל וללכת אחרי האמונה.

 

אדם כל הזמן צריך להגדיל את הבהירות באמונה שכל הנסיונות והמצבים הקשים שהוא עובר, הכל בא לו בהשגחה מדוייקת. שאין טעויות בהשגחה. שאף אחד לא נפלט מהמחשב של הקב"ה. מה שקיבלת שייך לך. כל הצרות שלנו, כל הבלבולים שלנו, כל הדברים הקשים שקורים לנו, כל אחד ואחד וענייניו, נדמה לו שהוא נפל בפח, ואצלו יש בעיה כזו במשפחה ואצלו יש כזה ספור...  אצלו כזה ילד, ואצלו כזו בעיה בשלום בית, כל סוגי הבעיות שיש לבני אדם, זה הכל מתוכנן מראש, השתלשל מראש, הכל לכתחילה. אנחנו חושבים שאנחנו הלא מוצלחים, לנו זה קרה, למישהו אחר זה לא קרה, רק לנו זה קרה, אנחנו מקופחים, אנחנו מסכנים, אז אנחנו מתחילים להיחלש באמונה, ולהתבלבל, ולהתמרמר, וברגע שאדם עצוב, והוא ממורמר, אז אין לו בכלל קשר עם הקב"ה, כי איך אפשר להיות בקשר עם הקב"ה אם אני מתמרמר, ואני חושב שלא עשו לי טוב, הרי ה' עושה את הכל. צריך לתפוס את עצמנו לפני שזה קורה לנו. אדם צריך בכל הכוחות למשוך את עצמו, בכל הכוח לברוח מהבלבולים האלה.  צריך להשקיע בזה הרבה מחשבה כי הכל בעצם מתברר במחשבה.

עיקר המאמץ זה כמו שכבר אמרנו להאמין שלא רק שהכל ה' עושה לך, אלא שה' עושה איתך את הטוב ביותר. זה עיקר האמונה. שכל מה שה' עושה, לטובה הוא עושה וזה הכי קשה לנו כי זה הדבר שהכי מתנגש עם השכל. כי אנחנו רואים בחיים דברים קשים, ועוברים בעצמנו דברים קשים, ואם לא נקדים את האמונה שהכל טוב ואין שום רע, אז אנחנו חלילה נפול מהאמונה.

 

מה שלא יהיה, ה' תמיד איתנו. אפילו אדם מלא עבירות ח"ו, ה' אתו. למה? כי ה' ברא אותו, הוא אבא שלו, כמו בן שעושה בעיות, האבא תמיד מחפש איך להציל את הבן, ככה ה' מחפש דרכים איך להציל אותנו, איך לעזור לנו. ה' איתך!  תפסיק לפחד! כל הנקודה שלנו אומר רבינו הקדוש זה לצאת מהפחדים. כל אדם, יש לו פחדים, מה יהיה עם הילדים, מה יהיה עם הפרנסה, יש לו פחד מגנבים, כל מיני פחדים יש לו, אך אם אדם פוחד מה', אז הוא כבר לא פוחד משום דבר אחר. רבינו מביא בתורה ט"ו בליקוטי מוהר"ן שמי שרוצה לטעום טעם אור הגנוז, צריך להגיע לכך שיש לו רק יראת שמים. שיחשוב, ה' רואה אותי, איך אני מתנהג, איך אני מדבר, אפילו איך אני חושב. על ידי זה הוא מתחיל לפחד מה' ומבטל מעליו את כל הפחדים האחרים. אם לא, הוא כל היום מפחד. מה יעשו לי, מה יגיד עלי, מה יחשבו עלי, איזה ביקורת ימתחו עלי. הפחד זה רגש טבעי שיש לכל אדם, הוא מגיע מהנשמה שמרגישה את אימת ה', את פחד ה', שמלוא כל הארץ כבודו, וזה שהאדם מפחד מאיזה דבר אחר, זה כי היראה הטבעית מה' התלבשה על אותו דבר.

אדם צריך להתחזק באמונה שאין פה שום דבר חוץ מה', שה' רואה אותו כל שניה ושניה, על ידי זה הוא מבטל את כל הפחדים, יש לו רק פחד מה'.

 

לפני הכל צריך להתחזק ביראת שמים. איך אדם יעצור את ליבו מלחטוא? רק עם יראת ה', "בעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו" (שמות כ). רק היראה שומרת על האדם מפני החטא. אנחנו חיים בדור שיש בו הרבה נסיונות, הרבה פיתויים, ואף אחד לא יכול לעמוד ולהחזיק את האדם שלא יפול אלא רק דבר אחד בעולם, היראת שמים שלנו. כי אם אין יראת שמים ולא פוחדים מה' אז עושים מה שרוצים ונופלים למקומות הנוראיים ביותר רחמנא ליצלן.

 

כשאדם מתקרב אל ה', הוא פחות מרוכז בעצמו וגם פחות מרוכז בעצמו וגם פחות מרוכז בעניינים הגשמיים. הוא מבין שהחלק הרוחני זה החלק העיקרי, שהוא השורש של כל הדברים, ואם הוא יהיה בסדר בחלק הרוחני, אז ממילא יהיה לו גם טוב בגשמיות. ככל שאדם מתקדש, ככל שהוא מתקרב אל ה' הוא לא חושב רק על עצמו. הוא מחובר לעם ישראל. הוא מתפלל על עם ישראל. איכפת לו מהשני יותר מאשר איכפת לו מעצמו. אהבת ה', אהבת התורה ואהבת ישראל אצלו זה דבר אחד, זה שלמות.

אדם, קשה לו הרבה פעמים לסבול אחרים. ואחרים זה כולל את כולם, הבן זוג, הילדים, השכנים, המחותנים, כולם. אתה כן יכול לסבול אותם, אתה לא יכול לסבול אותם, זה הנסיון שלך. זה איפה ששמו אותך. אתה צריך ללמוד להאיר פנים. אתה צריך ללמוד לאהוב אנשים. התורה הקדושה מספרת בפרשת השבוע איך הקב"ה אומר למשה לסמוך ידו על יהושוע ולהאציל עליו מחוכמתו. משה סמך לא יד אחת כפי שנצטווה, אלא שתי ידיים. בעין יפה יותר ויותר ממה שנצטווה.

 

כל העבודה שלנו בעולם הזה, לברוח ממחשבה רעה למחשבה טובה, ללמד כף זכות. לחפש נקודה טובה. לשמור על הכבוד של השני.

היצר הרע נלחם בכל כוחו להפריע לחיבור שלנו עם ה' ולכן המלחמה שלנו ביצר הרע היא המלחמה הכי גדולה בחיים. אדם צריך על זה אין סוף תפילות כי בלי ה' אין לו סיכוי. אדם רואה שהיצר הרע לוקח את התענוג של החיים שלו, את הדבקות בה', הוא צריך לצעוק לה', להתחנן לה', רבונו של עולם, עד מתי נרוץ אחרי תאוות חולפות ונוותר על תענוג נצחי? מתי נזכה להיות כמו הצדיקים, שליבם ברשותם, ונפסיק להיות כמו הרשעים, שהם ברשות ליבם? מתי נזכה לכאלה רצונות חזקים אליך אבא, שיתגברו על כל הרצונות האחרים שמפרידים בינינו? מתי נבין סוף סוף  שאי אפשר להינות משני העולמות, שצריך להחליט: או זה או זה! מתי נבין שחיים  של קדושה וקירבת ה' אלה החיים האמיתיים! שכל השאר זה שקר! זה דמיון!

 

להתחבר אל ה' זה אומר לפרוש כמה שיותר מהתענוגות המדומים של העולם הזה, שאף פעם לא ממלאות לנו את הנפש, תמיד מרגישים איזה חיסרון , איזה תסכול, איזו אכזבה, זה אף פעם לא מספיק לנשמה שלך כי הנשמה שלך זה דבר כזה גבוה, זה חלק אלוק ממעל. אומנם לא צריך להסתגף, צריכים את כל מה שצריך לקיום הגוף והנפש, אך לא להפוך את זה לתכלית של החיים.

אין תענוג חוץ מאשר להתענג על השם. תענוג אחד יש בעולם, להתענג על השם. להתענג בלימוד, להתענג בתפילה, כל קירבת השם, כל דבקות בה', כל חיבור עם השם, זה התענוג היחידי שיש בעולם.

 

החבור הזה זה עבודה לכל החיים. צריך סבלנות . כמו שה' מאריך אף אתנו. כך אנחנו צריכים להאריך אף עם עצמנו. עם כל מה שלא הולך לנו, עם הלב הזה שנהיה פתאום אבן ולא מרגיש כלום. צריך שתהיה לנו סבלנות כי אם רוצים שלקב"ה תהיה סבלנות אלינו, צריך שתהיה לנו סבלנות עם עצמנו ועם הסובב אותנו. אי אפשר להשיג הכל ברגע אחד. אחרת זה רבוי אור. הקב"ה לא מחפש מצליחנים, הוא רוצה אנשים שמתמידים, שמשקיעים, שלא מתייאשים, שכשהם נופלים, הם קמים ומתחילים מחדש. אדם, אפילו שהא רואה שהוא לא משתנה, שהוא נשאר עם כל התאוות והמדות הרעות שלו, כל דקה שהו מואס בעולם הזה, זה הניצחון שלו, כל דקה שהוא בוכה לה': ה' תציל אותי מזה זה השנוי. זה שלו לנצח. כל תנועה קטנה שלנו אל קודש לא נאבדת לעולם. העיקר שלא מתייאשים. העיקר שמתעקשים. העיקר שמתחילים כל פעם מחדש. כמו גלי הים שמאז בריאת העולם ועד היום לא ראינו שהגלים עוברים את הגבול שקבע להם הקב"ה ולמרות זאת כל גל, כאשר הוא מתקרב ליבשה, הוא מנסה להתרומם, להתנשא, לעבור את הגבול שקבע לו בורא עולם ואינו מצליח, ועל העקשנות הזו הקב"ה משבחם, "בשוא גליו אתה תשבחם" (תהילים פט).

 

אדם צריך לראות את ה' בכל רגע ורגע. כל דבר שהוא רואה הוא צריך לראות שזה ה'. כל דבר שקורה לו, הוא יודע זה הכל ה'. אדם עובר הרבה מעברים בחיים שלו, בכל יום ויום. כל מעבר כזה משתק אותו. אדם קם מאוחר, רואה את כל החברים שכבר כמעט מסיימים את התפילה וזה משתק אותו. אדם צריך כל הזמן להגדיל את הבהירות באמונה. הוא לא צריך להתבלבל ממה שעובר עליו, זה חייב לעבור, זה הכל בהשגחה פרטית, אבל הוא צריך לדעת שהמבחן האמיתי שלו זה כמה הוא זוכר את ה', כמה הוא הוא פונה אל ה', כמה הוא בורח אל ה'.

צריך להיזהר לא ליפול מכל מה עובר עלינו, לא  ליפול לבלבולים, לדאגות, למחשבות לא טובות, לא ליפול לעצבות, לשנאה, לקנאה, לא ליפול מכל מיני דברים כאלה שאנחנו רואים שהם מפילים אותנו, מורידים אותנו. ממשיכים הלאה, הולכים רק קדימה. לאן הולכים? לחבור שלנו אל ה'.

כמו בסיפור הבא

הם עשו את זה

הגננת המיתולוגית מטילדה, התעייפה לחלוטין משני הזאטוטים הללו, שלא נתנו לה מנוח. כמעט 40 שנה שהיא גננת, וברזומה שלה לא היו רשומים מעולם שובבים מן הסוג המקפיץ הזה, שהפכו את הגן תוך דקות ספורות למגרש כדורגל, קרקס תוסס, ומסלול של מרוץ מכוניות, והכל ללא ההפסקה.

"תומר וחגי, אני מבקשת שתפסיקו, או שאני מכניסה אתכם לחדר צעצועים ונועלת" איימה הגננת התשושה. אבל האיום הזה, כמו אלפי קודמיו, נמוג לו בחלל הגן שבין התקרה לרצפה המבולגנת. שני חברים. חגי ותומר.

מדובר בשכונה יוקרתית במרכז הארץ, שהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה טוענת בתוקף, שהשכר החודשי הממוצע של תושביה הוא 80,000 ₪, אבל קחו בחשבון שבפאתי השכונה ישנם כמה בניינים בני חמש קומות, בהם מתגוררות משפחות שעלו אי אז בימים מצפון אפריקה. דיירי הבניינים הללו הורידו באיבחה אחת את הממוצע ל -80,000 ₪. תארו לעצמכם שהיו "מגלחים" אותם ועושים טרנספר לאזרחים הללו, קרוב לוודאי שהממוצע  היה קופץ ל 150.000 ₪ שכר חודשי ממוצע מינימום.

 

הילדון חגי מאורי נולד בוילות. ילד עם מבט עיניים תכלכל חריף ותובעני, ובעל מעוף לא חיובי במיוחד להמציא טריקים ושטיקים שהוציאו גם את הוריו מכליהם. אביו תעשיין מכובד, אמו מרצה באוניברסיטה. הזאטוט תומר בן שמעון נולד בבניינים, להוריו אבנר בן שמעון, טייח בחברת בניה, ואמו עקרת בית ואם לשבעה ילדים. לבן שמעונים היה דוק של מסורת מבית אבא, אלא שבצוק העיתים המסורת הלכה והתמוססה לה, כמו אצל ריבם מבני עדות המזרח. שני החברים הללו כרתו ברית שקטה "אנחנו תמיד נהיה ביחד" הבטיחו זה לזה, "בבית הספר היסודי, בתיכון, וגם אחרי שנתחתן". הם לחצו ידיים, טפחו איש לרעהו על הכתף והמשיכו להכעיס את מטילדה הגננת, שהרהורים קדחתניים לפרישה מוקדמת לפנסיה, החלו לנקר במוחה.

 

התוכנית הילדותית של חגי ותומר הפלא ופלא רקמה את עצמה לדעת. בבית הספר היסודי הם טיפסו ורקדו על הגגות, התנדנדו יחדיו על צמרות הברושים, וכמעט גרמו לדום לב, למנהל הנמרץ שרגא הופמן.

"החברות שלהם לא מוצאת חן בעיני" טרח להעיר להוריהם באסיפות ההורים.

"מה עושים? איך מפרידים בין שני השובבים?" שאלה הדוקטור הנכבדה הגברת מאורי, שראתה בעין לא טובה בלשון המעטה את הקשר בין השניים.. "לא יודע" אינפף הופמן "הם פשוט משגעים  אותי ועושים סערות בכל בית הספר...".

 

עם עלייתם לתיכון נרשמה ירידה יחסית בסולם השובבות, אבל השניים כורתי ברית האחים לא עזבו  זה את זה. הם ישבו ליד אותו שולחן, שיחקו באותה קבוצת ספורט והתכוננו בצוותא למבחנים. שכל ישר וראש טוב היה להם, ובהתאם לכך גם הציונים. עוברות להן עוד 4 שנים של יחד ואז מגיעה הפרידה. חגי מאורי בן ה 22 נוסע לארה"ב, לאנוברסיטת ניו יורק ללמוד מדעים מדוייקים. תומר בן שמעון עדיין לא החליט לאן מועדות פניו. מה שברור, הוא נשאר בארץ ישראל. שני חברים וחברות אחת, על צומת דרכים.

 

פרק ב /מונולוג

הדובר. תומר בן שמעון. "ר' לוי שלום לך, אינני צריך להסביר לך, מה קורה אחרי שיהודי חזור בתשובה ומכיר את בוראו. האור הגדול הזה פולח את נשמתך, אתה מרגיש שהפסדת עולם ומלואו, ורוצה לבלוע את כל הש"ס, הזוהר, התנ"ך, להספיק! להספיק! להספיק! מצד שני אתה חש החמצה גדולה שאבדו לך 25 שנות חיים בצורה עקומה, ומתנחם בכך שמי שחזר בתשובה מאהבה, אז זדונות הופכות לזכויות. ניחא. תומר נעלם לי מן הנוף. הוא נסע לארה"ב, חזר כמה פעמים ארצה לביקור הוריו, ונעלם בתוך הכאוס האמריקני. פה ושם נפגשנו קצרות, עם הזמן הוא הולך ותופס מעמד של מדען וחוקר רציני, ואני כאן בארץ עוסק בשיפוצים, מוצא את בת זיווגי מן השמים, מקים בית, וחוזר בתשובה. בגיל 25 אני נולד מחדש, שקוע בלימוד תורה, ועובד לפרנסתי בעבודות מזדמנות. לא מתלונן. מי שמרגיש שהוא טמון בתוך כפות ידיו של הקב"ה, גם לא מודאג, ואני טיפוס שכזה, מה יש יש. השנים חולפות. אני כבר בן 35, ונולד לי בן נוסף, לחמישה שיש לי. שמחה גדולה. אני יוצא משערי בית היולדות, והנה לידי בחנייה, עוצרת מכונית מפוארת. ובתוכה? תומר. מפגש לא מתוכנן... או אולי כן. עשר שנים שלא דיברנו, לא נפגשנו. הזמן כאילו עומד מלכת. אנחנו מתחבקים באהבה אמיתית. הוא ממשש את הכיפה השחורה הקטיפתית ולוחש לי באוזן "אתה דתי אמיתי? לא הייתי מאמין...".

תומר הנהן בקלות בראשו, לחצנו ידיים ונפרדנו. האמת היא שלאור חילופי החויות, לא שאלתיו על המשפחה שהקים. לחצתי על דוושת הגאז ויצאתי מן החנייה, קצת עצוב, קצת מבולבל, קצת שמח, מן הפגישה הזו. אתה מבין, שני חברי ילדות, שעשו כברת חיים משותפת, בגילם הצעיר, והוווופ אני כאן והוא שם. לכל אחד תפיסת עולם אמונה ודרך חיים שלא נפגשות זו עם זו.

ר' לוי, אני לא מן הטיפוסים האלה שמחפשים להחזיר בתשובה. אין לי את הכריזמה ולא את האופי להתלבש על אנשים ולשנותם. זה מתאים לטיפוסים אחרים, כך שלא דיברנו כמעט בכלל על החזרה בתשובה שלי... אולי בכמה משפטים.

ערב ברית המילה חייגתי לתומר. הוא ענה והבטיח "אני בא, בטח אני בא. לא שוכחים חבר. שמחתי מאד. סיפרתי לאשתי ארוכות על תומר , על ילדותנו המשותפת ועל הפגישה המרגשת בחנייה. "אני חייב לתת לו מתנה..." אמרתי לאשתי "הבחור רחוק מיהדות, חי בתוך בית המשוגעים של אמריקה, ויש לי בלב תחושה די כבדה של אחריות עליו".

"תקנה לו פמוטים, שאשתו תדליק נרות שבת "הציעה אשתי "או אולי מחזורי תפילה, כמה ספרי יהדות ודיסקים של מיטב הרבנים. מי יודע, אולי זה יפתח לו הלב".

ניגשתי לארון האישי שלי והוצאתי משם את תיק התפילין. ערב נישואי רכשה לי ארוסתי במיטב כספה תפילין מהודרות לעילא לעילא. אשתי לא האמינה למראה עיניה. "אתה נותן לו את התפילין שקניתי לך?"

"כן,השבתי לה. התפילין שלי הן מהודרות מן המעלה הראשונה, עטור תפילין אלו התפללתי את מרבית תפילותי מעומק הלב.. וליבי, כן ליבי אומר לי, לתת לתומר את התפילין הללו, אם תסכימי כמובן. לעצמי אקנה חדשות...". רעייתי בלב לא קל הסכימה. הזדרזתי ובאותו ערב קניתי גם טלית חדשה, תיק תפילין משובח, סידור תפילה גדול, כמה דיסקים של רבנים מצויינים, והטמנתי הכל באריזה אחת. תומר הגיע לברית מילה. אני ישוב על כסא הסנדק, נרגש ומאושר. גם לי מגיע לסנדק את אחד מילדי. תומר נשען על מסעד כסאו של אליהו הנביא ומביט בטכס הקדוש. מבט נבוך בעיניו, אני חש שהוא לא מוצא את עצמו בהמולה החרדית הצפופה הזו. "ויקרא שמו בישראל" "נועם אלימלך" אני לוחש על אוזנו של הרב הראשי לעירנו.

"נועם אלימלך בן רבי חגי, זה הקטן גדול יהיה, כשם שנכנס לברית".." מזמור תהילים. קדיש. תומר מביט בטור הארוך של המבקשים להתברך, ואני מסמן לו "גש אלי". הוא ניגש ואני מברכו בלב חם ואוהב. הצלמים מצלמים, ואז אני שולף את ההפתעה . תיק תפילין, ובו תשמישי הקדושה שיהודי חייב בהם.

אנחנו מחובקים חזק חזק.. כמו בגן הילדים של מטילדה, אני בוכה עליו, והוא בוכה עלי ואין לי מושג מדוע. אני כאוב שיש לי אח רחוק וקרוב. רחוק מתורה, ומאד קרוב ללב. "קח ממני מתנה, אחי היקר, אני מקווה שהיא תלווה אותך כל יום". תומר נוטל את תיק התפילין ופונה לצאת, מסמן "שלום" בכף ידו, מחייך חיוך נבוך ונעלם לו. ר' לוי, הסיפור של שני החברים, עוד לא הגיע לקיצו. אמש, חצי שנה אחרי ברית המילה של "נועם אלימלך" צלצול בדלת ביתי. אני פותח. תומר ניצב בפתח. כיפה זערורית על ראשו. חיבוק. "ברוך הבא תכנס". רשום בבקשה את המונולוג של תומר.

פרק ג/ מונולוג

הדובר. תומר מאורי.

"חגי ידידי, עכשיו אני מבין כיצד מתנהלים העניינים בעולם, יש פה יד של מלך עליון שמשגיח על כל פרט ופרט. 10 שנים שלא הגעתי לארץ. עשיתי קריירה מוצלחת בארה"ב. כשנפגשנו לפני חצי שנה במגרש החנייה, שמחתי מאד... לא שאלת מה פשר הגעתי ארצה, כי אתה טיפוס עדין משהו, אבל אני מניח בפניך את האמת הנוראה. הגעתי לישראל כדי להזמין את הורי ל"חתונתי"... עם גויה. למרבה הבושה אתה יודע כמה הייתי רחוק מאמונה ויהדות... אבל אתה חגי, הרסת לי את כל התוכניות. פשוט כך. לפתע אתה מחבק ומברך אותי בטכס ברית המילה של בנך "נועם אלימלך",, ומעניק לי תפילין וטלית, באיזה תזמון מדהים. ואני יוצא החוצה מן האולם, מסתכל לשמים וצועד כל הדרך למכונית... בוכה.. זולג... פותח את התיק, משחרר את הרצועות התפילין, ולא מבין מימיני ומשמאלי... 'אני יהודי, אני יהודי' אני לוחש לעצמי.. יהודי מניח תפילין, מתעטף בטלית, הוא לא גוי... ופתאום אני שומע זעקה שקטה שבוקעת לי מן הריאות, "תומר, חזור הביתה!!! תשאר יהודי!!! אל תלך לאיבוד!!!". עוד באותו ערב הודעתי על ביטול "החתונה" שכבר חולקו לה הזמנות. טסתי למחרת לארה"ב, ולמדתי להניח תפילין. היה לי קשה, אבל אחרי שלושה חודשים של יסורים לא קלים, הקב"ה ריחם עלי ושידך לי את בת זיווגי מן השמים. יהודיה כשרה וצדיקה. הכל בזכותך... הכל בזכות התפילין שלך שלא נתנו לי מנוח, ונחתו לי בדיוק ברגע המכריע...".

סיום

ר' לוי, תומר שלף מכיס חליפתו הזמנה לתתונתו שתערך בירושלים. האמת היא, שאין לי מושג מדוע דווקא החלטתי להעניק לו תפילין, שזו מתנה יקרה גם מבחינה ריגשית ... אין לי ספק שזו החלטה שמיימית שנועדה להחזיר את תומר הביתה לפני שהוא נופל לתהום, אתה לא חושב כך?

 

תפילה

רבונו של עולם

אני לא רוצה לשכוח אותך אף לא לרגע. אני לא רוצה לשכוח שיש לי אבא בשמים שרואה אותי כל שניה ושניה, שמלווה אותי מאז שבאתי לעולם, שעובר איתי את כל מה שאני עובר בחיים, ששמח בשמחתי וכואב את כאבי, שדואג לכל מחסורי, שיודע מה אני עוד צריך לעבור כדי להשלים את השליחות שלי בעולם, שאוהב אותי אהבת עולם, שמחבק אותי כשאני צריך חיבוק, שנוזף בי כשאני צריך נזיפה, שדואג לכל מחסורי, שמזכה אותי לפעול טוב בעולם, שכל כך גאה בי כשאני עושה הכל לכבודו וזוכר שכל הרצונות הטובים שיש לי וכל הכוחות לממש אותם זה הכל ממנו יתברך,

שעובר איתי את כל המעברים בחיים ובכל מעבר כזה יודע לת לי כל מה שאני צריך,

שהוא השמחה שלי, שהוא האור שלי, שכשאני מדבר איתו אני מתמלא חיות, שכמו שהוא אוהב אותי כך אני אוהב אותו, שכשאני רק נזכר בו אני כל כך מאושר, כל כך טוב לי.

אז תעזור לי אבא יקר שבשמים לזכור אותך כל שניה ושניה, לזכור שכשאני שמח סימן שאני מחובר וכשאני עצוב ח"ו, סימן שאני לא מחובר וצריך למהר ולהתחבר, להתחבר אל האור, להתחבר אל השמחה, להכניס את התקע לשקע, כי בלעדיך אבא אין לי חיים ואיתך החיים שלי כל כך מתוקים.

 

שבת שלום,

הרב מנחם אזולאי

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן

חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה
ציורים לפרשת שבוע