וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו: (כ"ה י"ד).

   הפסוק הזה אוגר בתוכו סוד ויסוד ענק וחזק, הנותן לנו "הוראות ברורות" כיצד להתנהג בחיי היום יום. עם האישה והילדים, השכנים והידידים, וכל האנשים שאותנו סובבים. ומי שמאמץ את הפסוק הזה ונצמד למסר ולשדר הצפון בו, הרי שהוא צועד בדרך הנכונה. ומי שחי אחרת, הרי שהוא מועד מהדרך הנכונה. מה כוונת המשורר החזן והפייטן?

   כל אדם באשר הוא, יש לו "תפקיד רוחני". גם מי שלא מנהיג קהילה או ראש ישיבה, מכל מקום הוא מנהיג "משפחה" ומנווט אותם ביראת שמים - ומורה להם את הדרך הישרה, ואין לך תפקיד רוחני גדול מכך.

   וּמִטֶבַע הדברים, פעם האדם "מוכר דיבורים" לבני עדתו, הוא משמיע להם את דבריו בענייני ההשקפה ודקדוק ההלכה, ופעם הוא "קונה דיבורים" מבני עדתו. מאזין להם ושומע את אשר על ליבם.

   בפרשנו באה התורה ומבקשת: יהודי יקר! וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ, כאשר אתה שומע או משמיע דיבורים לזולת, אנא ממך - תעשה זאת בצורה מכובדת, עם אהבה ורוך, אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו, ללא "אונאת דברים" וצער הזולת. (עיין ויקרא רבה ל"ג א', שמפרש את הפסוק הזה "באונאת דברים").

   המדרש רבה מביא על הפסוק הזה מעשה מעניין אשר גולם בתוכו את המסר הזה, וכך הוא מספר:

   רבי יהודה הנשיא עשה סעודה לתלמידיו והגיש לפניהם "לשונות של בהמה", אלא שְׁחֵלֶק מהלשונות היו "קשות" - וחלק היו "רכות". כשגילו זאת התלמידים, הם בחרו בלשונות הרכות - ונטשו את הקשות. ראה זאת רבי יהודה ואמר לתלמידיו: כשם שאתם בוררים את הלשונות ובוחרים מתוכם את הרכות והנעימות, כך תנהגו גם בדיבורכם. השתמשו בלשונות רכות ונעימות ואוהבות, ותנטשו את הלשונות הקשות והזועפות. הקפידו על דיבור נעים ונוח, ואל תצערו את הזולת בדיבורכם.

   אכן "לְדַבֵּר בעדינות ונועם" - זה א' ב' בעבודת ה' ובהנהגות שבין אדם לחברו, ואין ספק שגם זה גלום במשפט "דרך ארץ קדמה לתורה". האמת היא שזה גם מרומז בגימטרייה:

   כאן המקום לציין שאדם שמצער את הזולת בדיבורו - ומדבר בלשון קשה וקשוחה, שתלטנית ודורסנית ומצערת ורומסת, אדם זה נכשל "באונאת דברים" - ובורא עולם מקפיד עליו מאוד. נזכיר רק שחז"ל גילו לנו שאונאת דברים חמורה בשמים יותר מאונאת ממון (ב"מ נח:), עד כדי כך שהעונש על זה הוא מיידי (ב"מ נט. רש"י ד"ה אונאתה), וכן העונש מגיע ישירות "מבורא עולם" - ולא על ידי "שליח" (שם).

   האמת היא שמי שמצער את הזולת בדיבורו, אדם שמדבר בלשון קשה ולא רגישה, זה מתנקם בו בהרבה דברים. המחיר הראשון שהוא משלם, זה שלא מחבבים אותו! הוא כבר לא יכול להיות אהוד ואהוב ורצוי. והמחיר: "חינוך ילדים" לקוי, "שלום בית" שחוק. שהרי אי אפשר לפתח "קשר רִגְשִׁי", על ידי דיבור דורסני וגס.

   את היסוד הזה גָלַם שלמה המלך בפסוק "מַעֲנֶה רַּךְ יָשִׁיב חֵמָה - וּדְבַר עֶצֶב יַעֲלֶה אָף" (משלי א' ט"ו), וכפי שביארו לנו חכמנו ז"ל את הפסוק כך:

   מַעֲנֶה רַּךְ יָשִׁיב חֵמָה - אדם שמדבר בלשון רכה ונעימה, פותח את הלבבות ומחזק את הקשר, עד כדי כך שאפילו "חֵמָה" וכעס ורוגז - הוא יכול למחוק על ידי דיבורו הנעים.

   וּדְבַר עֶצֶב יַעֲלֶה אָף - מצד שני, אם האדם מדבר בלשון קשה ולא נעימה, הוא גורם בדיבורו לעצבות וקדרות, ועלול להביא עליו כעס וחרון. הרב המלבי"ם מוסיף ומציין, שאדם שמדברים איתו בלשון קשה ולא נעימה - זה מצער אותו, ולא רק שהוא לא מחבב את הדובר הזה - אלא הוא גם עלול לנקום בו על ההשפלה הזו.

   מי שחי את המציאות, יודע עד כמה זה נכון! זוגות רבות שהייתה ביניהם "התאמה נפלאה" והיו להם את כל הנתונים להצליח, מצאו את עצמם יום אחד בפני תופעה שנקראת "משבר הנישואין" - מבלי שאף אחד יבין מדוע.  וכיצד באמת הלך הקשר ונשחק?

   מַעֲנֶה רַּךְ יָשִׁיב חֵמָה, וּדְבַר עֶצֶב יַעֲלֶה אָף. אם הדיבור רך ונעים - הוא יכול להפוך גם אויבים לאוהבים. אך אם הדיבור קשוח וגורם עצב לשני, זה עלול להפוך אפילו שתי אוהבים - לאויבים.

   אותו דבר קורה גם בחינוך הילדים. הורים רבים לא מבינים כיצד ביום בהיר או סגריר הבן חמק להם מהידיים והפך את עורו כלפיהם. הם הרי השקיעו בו "כל טוב מצרים", מילאו את כל צרכיו, מסרו עבורו נפש, ולמרות זאת הוא לא מגלה כלפיהם רגש וחיבה וקשר נפש - והם לא יודעים מדוע!

   רוב הפעמים, הסיבה היא "תקשורת נטולת רגש". ההורים בדיבורם התובעני והדורסני והנוקשה - גרמו לילד להוקיע אותם ולא לחבבם, וממילא הקשר ביניהם נשחק נופץ והתעוות.

   הבעיה היא שלא תמיד אנשים מוכנים להודות שהם שוגים בדיבורם. לדעתם הם "מושלמים". הרי הם אומרים לילד או לבן הזוג רק "דברים נכונים", הם לא צועקים ועושים רעש, ממילא הם כבר בסדר. ואותם אנשים אינם מבינים שבדיבור יש שתי עקרונות שחובה להקפיד עליהם.

   א) לומר את הדבר הנכון - בזמן הנכון. ב) לומר את הדבר הנכון בצורה נכונה, נאה ומכובדת ומלאת רגש, תוך כדי שמירה על כבודו של השומע.

   היה פעם נער בן טובים שזנח את עולם התורה וירד מהדרך הישרה. הוא מצא לעצמו עבודה בחברת ריקים ופוחזים, ושינה את אורחות חייו. והנה לא עבר זמן קצר, והנער נטש את דרכו הנזולה - ושב לעולמה של תורה.

   היה לי קשר טוב עם הנער הזה, ופעם אחת תוך כדי שיחה שאלתי אותו: הרי החלטת לעזוב את עולם התורה ופתחת בדרך חדשה. כבר הייתה לך עבודה והתחלת להתברג ולהתמקם בתוך חֶברה אחרת. אם כן כיצד פתאום עשית תפנית חדה ומהירה - חזרת לעולמה של תורה? מה גרם לך לכך?

   והנער השיב: הקשר ביני לבן הורי היה תמיד "חזק ויציב". עם רגש, אהבה, כאשר היינו מדברים, לא "הפיות" שלנו דיברו - אלא "הלבבות". משום כך, היה לי מאוד קשה לנטוש את עולם התורה ולשנות סגנון חיים. אך בכל זאת יצר הרע הצליח עלי, ויום אחד עשיתי את הצעד - ופתחתי בדרך אחרת.

   יום אחד אני נמצא בעבודה, ואבי נכנס. הוא לוקח אותי הצידה, ואומר לי בקול שבור וכאוב: בני היקר! בטח יש לך איזה מחסור בכסף ולכן נטשת את הישיבה ויצאת לעבוד, כנראה אתה זקוק לדבר מסוים ובישיבה לא יכולת להשיגו... באתי כעת עם פנקס הצ'קים, ואני מבקש ממך להגיד לי מהו הסכום שאתה צריך - והרגע אני נותן לך אותו. דע לך שאני מוכן לעשות למענך "הכל", רק כדי שתחזור לעולם התורה. אבי פרץ בבכי חרישי והמשיך לדבר איתי מתוך הלב ועם הרבה רגש, לא בקינטורים, לא בדורסנות, הוא הביע בפני את כאבו וצערו על דרכי החדשה.

   סיים הנער ואמר: הלשון הרכה והרגשית שאבי הפגין כלפי, "הדמעות השקטות", חלחלו לתוך נשמתי וסחפו אותה, זה נקב את מצפוני יותר מהפטיש הכי כבד, זה גזל את שלוות חיי, ותוך זמן קצר החלטתי לחזור לדרך הנכונה - בגלל סיבה אחת! לא יכולתי לגרום לאבי הטוב להמשיך ולהתייסר.

   המשיך אותו נער ואמר: אם אבי היה פונה אלי בצורה ביקורתית ונטולת רגש, הוא היה מפספס אותי!!!

   הנה לנו "סיפר מהשטח" המבאר לנו היטב את דברי שלמה שאמר מַעֲנֶה רַּךְ יָשִׁיב חֵמָה, וּדְבַר עֶצֶב יַעֲלֶה אָף.

   שלמה המלך רומז את המסר הזה במקום נוסף, ואומר כך: מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן - וְאֹהֲבֶיהָ יֹאכַל פִּרְיָהּ: (משלי י"ח כ"א).

   הכל תלוי בלשון. לשון רכה - מביאה "איכות חיים". לשון קשה וקשוחה - "הורסת את החיים". שלמה מסיים את דבריו ואומר וְאֹהֲבֶיהָ יֹאכַל פִּרְיָהּ, להודיעך שלאיכות הדיבור יש פירות, גם טובים וגם רעים (מצודת דוד שם).

   זהו המסר שעלינו לקחת מהפסוק הנ"ל שבראש המאמר. דיבור רך ונעים, לא מצער ולא דורסני, זה כלל גדול בתורה.

   אך ברשות הרבים וברשות היחיד נרחיב יותר את הדברים, משום שגלום כאן מסר יותר עמוק ורחב.

   לא רק "הדיבור" צריך שיהא רך ונעים, אלא גם "העיניים והשכל והלב" - צריכים להיות רכים ונעימים, יותר דייקנים וטהורים.

   כלפי מה הדברים אמורים?

בטרם נמשיך - נצהיר.

אין ספק שיש בדורנו בני תורה אמיתיים ומושלמים ואיכותיים, המסתפקים בפת ומלח ובורחים מהשררה והכבוד, אנשים שאוהבים כל יהודי מבלי הבדלי גזע וטבע וצבע, אנשים שכל חייהם מוקדשים לעשות נחת רוח לבורא עולם - ולעובדו "בפשיטות ותמימות", ממש כמו שהיה בדורות הקודמים.

   מאז ומעולם ועד לביאת הגואל, העולם "מתקדם" ומשתכלל. פעם היו נוסעים על סוסים ועגלות, לאחר מכן המציאו את האופניים, אחרי זה יָצְרוּ את הרכבים והרכבות, המטוסים והחלליות, העולם הגשמי כל הזמן משתדרג ומתקדם.

   כמובן שגם בעבודת ה' - המציאות הזו קיימת. גם שם נושבת רוח הקִדְמה והשדרוג, אלא שהיא מנשבת בשתי מישורים: א) בפנימיות. ב) בחיצוניות.

   בפנימיות - ברוך ה' עולם התורה מתפתח מרגע לרגע, יש שיעורים בכל נושא ובכל פינה ובכל שפה ובכל שעה. שיעורים בטלפון, ברשת המכוונת, בלוויין, ניתן לקנות היום נגן מיניאטורי ולהטעין לתוכו "עולם ומלואו" של שיעורים והרצאות, יש היום סידורים מתורגמים, גמרות מבוארות, ספריות ממחושבות, ישיבות בכל הסגנונות, והיד עוד נטויה...

   אין מה לומר, עולם התורה הפנימי והערכי מתקדם ומתפתח בצעדי ענק - וזו ברכה גדולה. אבל למרבה הצער, עולם התורה מתפתח גם "בחיצוניות".

   בחיצוניות - אצל חלק מהאנשים עבודת ה' היא "חיצונית". הם מודדים את צִדְקוּת האדם לפי אורך הזקן, הטבע והצבע והגזע והעדה, הם בודקים אם הוא אתיופי או אשכנזי, תימני או ספרדי - או ספרדי משודרג (משתכנז בלע"ז), ועל פי זה הם קובעים את "עוצמתו הרוחנית". הם מכבדים את הרב עובדיה - בגלל שיש לו גלימה עם רקמת זהב, ואת ההוא - בגלל שהזקן שלו ארוך... בגלל שיש לו הרבה שמשים ומעריצים... ובעצם הם לא חולקים כבוד "לתורה" - אלא "לחיצוניות" ולתפאורה שלה, ומעשה שהיה כך היה:

   לפני שנים רבות נקלע צדיק אחד לעיר זרה, ומראהו היה כשל אחד העניים. והנה הגיע זמן התפילה - והצדיק שם פעמיו אל בית הכנסת. כאשר ראו בני הקהילה את ההלך העני והבלוי, הם הפנו אותו לאיזה כסא רעוע וחורק אֵי שם בפינה, כסא מאובק שזמן רב לא זכה שישבו עליו.

   התנהגותם של אנשי העיר כאבה לאותו צדיק, צרם לו העניין שהם מכבדים את האדם על פי לבושו - ולא על פי פנימיותו, והוא המתין לשעת כושר שבה יוכל להאיר את עינם בנקודה הזו.

   למחרת עבר כרוז בעיר שהגביר של הקהילה עושה מסיבה. כאשר שמע הצדיק את הכרוז, ארגן לעצמו בגדים הדורים ויקרים, סירק את זקנו, שם עניבה ונעליים משובחות, וצעד קוממיות אל בית הגביר. לפתע רואה הצדיק שכולם מצדיעים לו. אפילו הגביר מכבדו ומזמינו לשבת בראש השולחן, היכן שיושבים כל המכובדים.

   החגיגה החלה, הסעודה נפתחה, הכוסיות הורמו והשמחה הייתה רבה. כטוב ליבם של הסועדים ביין - קם הגביר ונאם כמה מילים, ולאחר מכן אמר:

   נמצא איתנו כאן "אורח כבוד", יהודי דגול, תלמיד חכם ומכובד, מזכה הרבים, בעל הדרת פנים, בנם של קדושים, איש קרוב לאלוקים... הגביר הנפוח גמר על הרב את ההלל עם ברכה, ולאחר מכן הזמין אותו לשאת מדיברות קודשו ולהמטיר מקדושתו על המסובים.

   לפתע קורא הדבר הכי הזוי! הרב נוטל את המיקרופון, וצועק לתוכו: עניבה עניבה! תשתי את המרק. חליפה חליפה! תאכלי את הלחם. כובע כובע! תהנה מהגלידה. כל הכבוד שאני מקבל כעת, זה בזכותכם - ולא בגלל התורה שְׁבִּי. כאשר אתמול באתי אל הקהילה הזו - הייתי לבוש בבגדים בלויים ופשוטים, והסתכלו עלי כעל קבצן עלוב ורדוד, הושיבו אותי על כסא נידח ורעוע, ואף אחד לא התעניין בי. ואילו היום שהגעתי עם מלבושים מכובדים, הפכתי בין רגע למכובד וקדוש - והושיבו אתי במזרח - והפכתי "לאורח כבוד".

   חליפה יקרה, כובע יקר, כל הכבוד שנתנו לי בסעודה הזו - הופנה בעצם "אליכם", ולא אלי. לכן אני משאיר אתכם כאן על הבמה כדי שתהנו ותאכלו מהמוגש לפניכם, אך לי עצמי אין מה לעשות כאן!

   הצדיק סיים את נאומו, הסיר את הכובע והחליפה והעניבה והניחם על בימת הנואמים, והלך לדרכו.

   המעשה הזה אומנם מאוד ישן וקדמון. אך הוא ממחיש לנו היטב את המצב הקיים בדורנו, בו אנשים שופטים את "כבוד הזולת וגדולתו" - בהתאם לחיצוניותו, ולא תמיד מעניינת אותם פנימיותו. רוצים ראיה "עדכנית"?

   בדורנו, מי שזוכה להיות "עסקן מכובד" או מנהל מוסד מיוחד - הנוסע על רכב יוקרתי ומסתובב כל היום עם עניבה ומחלק פקודות ועושה הרבה רוח ורעש, מביטים עליו כעל קדוש עליון המורם מְעַם - אשר עליו העולם עומד, והוא הופך להיות "אורח כבוד" בכל אירוע.

   ואילו אברך כולל סטנדרטי - העמל בתורה בחירוף וחירוק נפש, זה שרכון על הספר מהבוקר ועד הערב - וכל חייו זה "ארבע אמות של הלכה וקדושה", יהודי שחי בצניעות ופשטות ומסתפק במועט - וכל חייו מוקדשים אך ורק לתורה ואלוקים, היהודי הזה תופס אצלנו מעמד פחות חשוב.

   זו הראיה הכי חזקה לכך שאנו מכבדים את "החיצוניות התורנית", את המעמד והיוקרה שבה, ולא את "התורה עצמה". על כך ראוי להביא את דברי הגמרא שאמרה את המשפט הבא: כמה שוטים האנשים הקמים מפני "ספר תורה גשמי" הנמצא בתוך קופסה מעץ, ולא קמים מפני תלמידי חכמים - אשר בתוך גופם ספוגה התורה בעמל ויזע (מכות כ"ב ע"ב).

   כמו כן, אנשים היום הגיעו לדרגה כל כך רדודה, והם מרשים לעצמם לקטלג את ראשי וגדולי התורה - כאילו שמדובר ברהיטים - וכמו שקרה במעשה הבא:

   פעם אחת נסע הרב יגן זצ"ל להרצאה בחו"ל. הרב נתן את ההרצאה, ולאחר מכן הגיע זמן "השאלות". לפתע קם אחד ושואל את הרב: מה אתה אומר על רב אלמוני? השיב הרב יגן: מדובר באדם גדול! מה בכלל המקום לשאול מה "אני" אומר עליו? השואל המשיך לשאול: ומה אתה אומר על רב פלמוני? שוב פעם ענה הרב: מדובר באדם גדול - ומה מקום לשאלה מה "אני" אומר עליו? הגדיל השואל ושאל: את מי אתה אוהב יותר? באותו רגע הרב יגן הזדעזע, והוא השיב:

   מה זאת אומרת את מי אני אוהב יותר. זה כמו שתשאל את מי אני אוהב יותר, האם את אבא או את אמא. היעלה על הדעת לשלול אחד ולייקר את השני?!

   זו דוגמא נוספת לכך שעולם התורה מתפתח היום "גם בחיצוניות" - ומאבד את הגבולות, ואנשים הופכים אותו "למסחרי וגשמי". מה זה קשור לפרשת השבוע?

   בפרשת השבוע למדנו שיש צורך לשמור על רגישות הלשון והדיבור, לִדְבוֹק בדרכי הנועם והרוך והנעימות - ולהתרחק מהדיבור הקשה והתוקפני.

   אומנם, למרות שהתורה הדגישה כאן רק את עניין "הדיבור", אין ספק שאת הרגישות והגישה הזו - יש לאמץ גם בצורת "החשיבה".

   משום שאדם שמחשבתו עקומה ופרועה ולקויה, אין ספק שזה מתבטא אצלו גם בדיבור, שהרי "הדיבור" הוא החלון של המוח, ומושפע משם. אדם "חושב" - ואחרי זה "אומר".

   לכן, אם אנו חפצים לעבוד על דיבור זך ואצילי ועדין, אין ספק שאנו צריכים לעבוד גם על צורת החשיבה, לשמור על מחשבה והתבוננות נכונה, עם אצילות רוחנית וחשיבה בריאה, לדאוג "שרוח הקידמה" לא תעוות לנו את צורת החשיבה - ותהפוך לנו את עבודת ה' "לחיצונית".

   אם נהיה עדינים ורגישים "במוח", זה ישפיע עלינו ויעדן לנו גם את "הדיבור". לא כך?