פרשת השבוע תולדות

נכתב על ידי אלון ב-13/11/2017

 "ואלה תולדות יצחק בן אברהם" (כה, יט)

תולדות אלה הבנים, אך עיקר תולדותיהם של צדיקים אומרים חז"ל, מעשים טובים.

אור וחושך

כשהנשמה מתגברת על הגוף, זה אור. כשקורה ההיפך, זה חושך. הנשמה נמשכת אל הקדושה. משם היא באה. משם היא משתלשלת. היא סובלת יסורים נוראים בתוך העולם הזה. היא נמשכת למקורה הטהור.

להמליך את הנשמה על הגוף, זה המאבק של החים. כל המטרה של הקב"ה שנזכה לראות את האור. אבל אין האור מתגלה אלא מתוך החושך.

 

איזה נסיונות קשים עברו אבותינו. שרה שהיתה עקרה כל כך הרבה שנים והיתה צריכה להביא לאברהם את שפחתה, מי בכלל יכול לתאר את זה.

ואברהם שזורק את בנו מהבית, ורבקה שצריכה לשלוח את יעקב כדי שעשיו לא יהרוג לה אותי, ובכל זאת כולם ממשיכים הלאה. זה העונג הכי גדול של הקב"ה, שהוא מתענג מהעבודה שעושים האנשים בעולם הזה, שנמצאים כביכול בתוך חלל פנוי, מקום שלא מרגישים בו את ה', אבל יודעים שהשם נמצא גם שם.

 

לעתיד לבוא, אחרי 120 שנה, הניגון יהיה: פה, כשלא ראיתי כלום זה היה ה'. ושם, כשהיה קשה, כשכבר לא  היה לי אויר, אך הנה זה ה' שהיה איתי. זה יהיה כזה עונג לשחזר הכל ולראות את כל המאבקים שלנו בתוך החושך והערפל ולגלות שם את ה'.

 

"זה לעומת זה עשה אלוקים" אומר קוהלת. בכל אחד מאיתנו יש קצת יעקוב וקצת עשיו. "ויתרוצצו הבנים בקירבה" זה רמז ברור להתמודדות בין יעקוב ועשיו בתוככי נפשו של כל אחד מאיתנו.

גוף ונשמה, רוח וחומר, קדושה וטומאה, טוב ורע, פנימיות וחיצוניות, יעקב ועשיו. שתי דרכים שונות שגורמות לא אחת להתנגשות בחיינו. רגע אחד מרגישים את ה' ואז לא צריכים יותר כלום, יש לנו את הכל. ורגע אחרי הגוף מתגבר, מזכיר לנו מי פה שולט בעניינים וכמה קשה לנצח אותו.

 

כבר במעי אמם התרוצצו הבנים וביקשו לנצח זה את זה במלחמת הנצח שבין מלכות הקדושה לטומאה. הגוף רוצה את העולם הזה ואילו הנשמה כוספת לתענוגי העולם הבא שזה הדבקות בה'.

אנחנו כל הזמן מתבלבלים מהקסמים של העולם הזה, יש לנו איזה דמיון שהתאוות זה התענוג הכי גדול אבל בסוף מבינים שזה רק מלמעלה, בהמשך זה נהיה מר. הליכה אחרי התאוות זה התאבדות רוחנית. זה להרוג את הנשמה. זה להפסיד גם את העולם הזה וגם את העולם הבא.

שיטת היצר הרע להפוך את התענוגות של העולם הזה לדבר מושך מאד, הוא מציע הנאה ממשית, מוחשית, והתשובה של היצר הטוב היא התורה. ה' עשה מהתורה "תבלין", הוא עשה את התורה לדבר המתוק ביותר בחיים ויעקב גילה את המתיקות הזאת. "ויעקב איש תם ויושב אוהלים". איזה אוהל? אוהלה של תורה. עשיו לעומתו, רוצה את העולם הזה: "הלעיטני נא מן האדום האדום הזה", מורנו הרב: "ברוך ה' ישנים טוב, אוכלים טוב, שותים, שמחים, זה נפלא, עד 120 שנה! עד מליון שנה! אבל השאלה היא לאן נגיע עם האכילה והשתיה? לאן נגיע? אם לא נצעק לה' לאן נגיע? העיקר זה הצעקות שצועקים אל ה' יום ולילה! "ויצעקו אל ה' בצר להם" כל אדם צועק לה' מהשאול תחתיות שלו, לצאת מהראיות האסורות, מהמחשבות האסורות, צריך כל הזמן לצעוק לה', וכשאדם נמצא בציבור הוא יכול לצעוק בשקט, "ממעמקים קראתיך ה'", צעקת הלב ממעמקים. אם זכית להיות בעל תשובה אז תוכיח שאתה בעל תשובה! תוכיח את זה! תתן צעקות לה'! תצעק לה' לא רוצה ליפול יותר! לא רוצה ללכת למקומות שהייתי פעם! לא רוצה שהילדים שלי יעברו מה שאני עברתי! אתה עכשיו שבוי, אתה נמצא בתוך שאול תחתיות? עשיו צד אותך? תצעק לה'! "אנא ה' הושיע נא". אתה לא נולדת צדיק, אתה עכשיו רק מתחיל, זה קשה פי מיליארד! אבל השכר יהיה גם פי מיליארד! כמה שאדם יותר קשה לו השכר יהיה גדול! אתה צריך לצעוק עד לב השמים כי וודאי שאין לך חשק ללמוד, וודאי שאין לך חשק להתפלל, מה, אדם משתנה בשניה? זה אותה גברת בשינוי האדרת, זה הכל אותו דבר! אבל זה המעלה של הבעל תשובה, שקשה לו ללמוד גמרא, קשה לו להתפלל, קשה לו לשיר זמירות שבת, קשה לו להחזיק בישיבה כל כך הרבה שעות, ולכן הוא מתחיל לצעוק ולצעוק עד לב השמים. ועל ידי זה אומר הזוהר הוא זוכה ועולה למקומות הכי גבוהים!"

 

לקחת בן אדם שעשוי מחומר ולרצות שהוא יהיה מחובר לאלוקים שהוא עליון כזה, זה קשה מאד מאד. זה לא דבר קל. מאד קשה. כי יש בעולם כל מיני דברים אחרים שלא קשורים לחבור שלנו עם ה'. כשאנחנו מקבלים חיות מעוד דברים, ממוסיקה כזאת, מספרות כזאת, ממכשירים כאלה, מכל מיני מאכלים שלא צריכים, או כל מיני דברים שנקראים חוכמות חיצוניות, באותו רגע מתנתקים מה'. למה זה נקרא חוכמות חיצוניות? משום שזה חוכמות שמטפחות באדם את הקשר אל החיצוניות ומרחיקות אותו מכל זיקה אל הפנימיות.

 

לפעמים צריך להתאוור. קצת משוחחים. קצת נמצאים בהרפיה, עושים איזה טיול, אוכלים משהו שמתענגים ממנו אבל הכל צריך להיות עם התחברות. אם יש לך את ה' שלוש פעמים ביום בתפילות, וכשאתה קובע עיתים לתורה, ואחר כך יש לך כל מיני דברים אחרים, אז זה כבר "אלוקי כסף ואלוהי זהב לא תעשו לכם".

 

כל העבודה בעולם הזה זה לבטל את החציצה ביננו ובין הקב"ה. לצאת עוד קצת ועוד קצת מהחיצוניות הזאת. אנחנו מדברים יותר מדי על דברים גשמיים. אוכלים ושותים וצריך לקנות את זה, ואת זה, זה הכל חומר. וכשמתרגשים ממנו, מתבלבלים ממנו, ומתפארים בו וחושבים שהוא יביא לנו תענוג, ומסתכלים עליו כמה הוא יפה, כמה הוא מוצלח, ומשקיעים בו ומטפחים אותו זה חיצוניות וזה רק צרות.

 

רבנו מדבר על חן של שקר, שמנסים למצוא חן בעיני אחרים ע"י כל מיני תנועות שעושים. אדם כזה נמצא בחיצוניות, הוא לא מרגיש את ה', חושב רק איך למצוא חן בעיני אנשים, הוא לא מתלהב, קשה לו להתפלל, הוא עובד את ה' בלי התרגשות.

 

אנחנו צריכים לחזק כל הזמן את החבור הפנימי שלנו עם ה'. עם החיבור החיצוני, שזה החוקים שצריך לקיים אותם, ההלכות, דעת תורה, עם זה אין לנו בדרך כלל בעיה. אבל הקב"ה רוצה מאתנו גם את החיבור הפנימי. אדם צריך לעשות עבודה פנימית כדי שיהיה לו יחוד פנימי יותר ויותר גדול. איך? על ידי זה שהוא זוכר את ה', על ידי זה שהוא מוותר, הוא קם בבוקר, אומר מודה אני והוא מרגיש שהוא כל כך שמח שהוא קם בריא ושלם, הוא נותן פרוטה לצדקה והוא שמח שזכה לשמח איזה עני, או להתגבר ולא לכעוס, או להיות בשלום בית עם הבת זוג, כל דבר קטן שהוא עושה אם הוא מתחבר לזה עם אמונה, לא עם ברוך ה' הצלחתי ואני כזה חברה'מן, ואני כזה בעל טוב ואני יכול לתת עצות לאנשים אחרים ואני מתנהג כל כך נפלא אם זה בביטול, בענווה, באמונה שהכל ה' נותן לו והוא לא מפסיק להגיד תודה, אז הוא מגיע ככה לחבור פנימי.

 

כשבתוך כל הצמצומים, בתוך כל הנסיונות של החיים אדם זוכה שמתגלה בו איזה אור אלוקי, הוא פתאום מרגיש את ה', הנפש מתמלאת אז בחיות ונעימות מופלאה, כאילו בשביל הרגעים האלה ממש נברא העולם. מכאן שואבים כוח לעמול ולהתייגע, לעמוד כנגד תאוות ויצרים, חלישות הדעת ועייפות.

 

כדי להגיע אל האור מוכרחים לעבור דרך החושך. חוק של הבריאה. מי שלא הולך בחושך לא יכול לראות אור גדול. דוקא מתוך התקופות היותר קשות בחיים שלנו צמחו הישועות הכי גדולות.

להיות יהודי זה להיאבק על החיבור עם ה' בתוך החושך, בתוך השיגרה, בתוך כל הדברים שעוברים עלינו.

יש זמנים ששום דבר לא מסתדר, הפרנסה, החינוך ילדים, השלום בית, או שאדם לא מסתדר עם עצמו, קשה לו לכוון בתפילה, קשה לו להיות בשמחה, העיקר שממשיכים, העיקר שלא מתייאשים. כי אם אדם מתייאש, זה יותר קשה מכל העוונות שהוא עושה. כי כשאדם מרים ידיים, מתייאש, ועוזב את הרצון שלו, הוא מתנתק אז מכל הפנימיות שלו, הוא מתרחק מעצמו, הוא מאבד את כל החיות שלו, הוא הופך לשבר כלי, אין עם מי לדבר. יאוש זה לאבד לגמרי את הרצון ואז האדם מתנתק מהקב"ה ובלי הקב"ה מה נשאר?!

 

צריך לזכור שהשם תמיד איתנו, שאין מקום בעולם שלא מקבל את החיות שלו מבורא עולם, אין מקום בעולם שלא תמצא שם רחמנות של השם.

שם, בחושך, בכבדות, שם תחפש את השם כי כשמוצאים אותו שם, יוצאים משם.

זה העונג הכי גדול של הקב"ה, שהוא מתענג מהעבודה שעושים אנשים בעולם הזה, שנאבקים בחושך, שעוברים עליהם כאלה יסורים קשים, שהעולם כמו מתמוטט עליהם והם ממשיכים. עוד פעם אומרים את הברכות, ועוד פעם מתפללים. ועוד פעם מתאמצים לחייך גם כשאין לנו חיוך. זה מה שהקב"ה רוצה. את העבודה הזו, שאדם עושה את הדברים שצריך לעשות גם בלי להרגיש.

 

אני מאמין בך ריבונו של עולם שאתה עושה רק את הטוב ביותר עבורי. אני קטן מלהבין בכל פעם מה הטובה שמסתתרת בכל הסתר פנים, בכל נסיון שאתה מנסה אותי, בכל צרה שאני עובר, חשבונות שמים אי אפשר להבין, אבל אני מאמין שעוד אזכה לראות את הטובה הצפונה גם בהסתר הזה.

 

"אלה תולדות יצחק בן אברהם, אברהם הוליד את יצחק". זאת הבשורה שאיתה פתחת התורה הקדושה את פרשת השבוע. התורה מגלה לנו שאברהם הוליד את יצחק, שהדינים האלה הצמצומים האלה זה הכל נמשך מהחסד של הבורא. "כי אברהם הוא בחינה של חסד ויצחק הוא בחינה של גבורה , בחינת 'פחד יצחק' היינו שזה הדין הקשה הוא בחינת חסד, כי באמת בזה הדין מלובש חסד גדול, כי הוא לטובתו"! (ליקו"מ עד).

 

אור וחושך. ככה ברא הקב"ה את עולמו. יש זמנים כאלה ויש זמנים כאלה. החיים הם נדנדה, פעם למעלה ופעם למטה. נשמה יהודית זה ניגון וניגון לא מלחינים עם עליות בלבד.

לפני שמגיעים לפרי מוכרחים לעבור את הקליפה. הירח מתחיל להתמלא דווקא אחרי שהוא נעלם לגמרי. העץ הגדול והירוק התחיל מזרע קטן שקודם כל נרקב באדמה.

יהודי יכול להיות מלא באור, הוא מאושר, מודה לה', אין רע בעולם, התפילה מאירה לו, הלימוד מאיר לו – ופתאום הכל חושך גמור והוא לא מבין מה קרה לו והוא נבהל מהנפילה שלו. אבל בעצם הוא צריך לשמוח. עכשיו אתה נלחם, עדיין לא הגעת לשלמות שלך, ויש לך עוד מה להשיג והדרך להשיג היא דווקא כשעוברים דרך החושך.

המלחמה הזו היא עד מאה ועשרים שנה. חייבים ללמוד להינות מהמלחמה, לשמוח להילחם.

חייבים לזכור שמכל מה שקורה ה' רק רוצה להצמיח דברים חדשים, יותר עצומים, יותר משובחים, יותר נפלאים. כמו בסיפור הבא:

גוי חסיד

אנו משפחה רגילה, עם מספר גדול יחסית של ילדים. לפני שש שנים התחלנו לשמוע שידוכים לבננו השני, וכמובן החלו לזרום הצעות טובות, שכן מדובר בבחור מצוין, נאה ובעל מידות טובות ומיוחדות.

הוא נפגש עם כמה מועמדות ופסל, ואז הוצעה לו מישהי נפלאה מבית מצוין, הבירורים הראשונים היו מרשימים, ואחת מקרובות משפחתנו הכירה באופן אישי את הבחורה וגמרה עליה את ההלל. החלטנו לתת תשובה חיובית.

הבחור והבחורה נפגשו ארבע פעמים, השידוך הלך בצורה חלקה ונפלאה, עד שהשניים סגרו ביניהם, ולנו ההורים לא נותר אלא להיפגש ולהכריז על וורט בבית הכלה, כמקובל.

חבריו של החתן הגיעו, חברותיה של הכלה הגיעו. היה שמח. "מזל טוב", "עוד ישמע" ודיבורים ראשוניים לגבי חגיגת האירוסין בשבוע הקרוב.

יום לאחר הוורט מגיע בננו החתן לישיבה וכמובן מתקבל בשירה ובריקודים, אך בערב ניגש אליו בחור, שהתיאור העדין ביותר שלו הוא  "לא העיפרון הכי חד בקופסא", ומה הוא אומר לבן שלי אם לא כך: "אתה יודע שהיא גיורת".

הלם.

"גיורת?" תוהה הבן שלי, "אין סיכוי! אבא שלה אברך, אח שלה הבכור אברך, האחים בני ישיבה. טעית בכתובת". "לא טעיתי", אומר הבחור. "פשוט תברר". בני התקשר היה, מבוהל, והבהיל גם אותנו. אם לא הצלחנו לעלות על משהו מהותי כזה, על מה עוד לא הצלחנו לעלות?

התקשרנו לשדכן, שגם הוא נשמע מופתע מאד, אבל זה לא אמר לנו כלום, כי שדכנים יודעים להישמע מופתעים גם כשהם לא... הוא חזר תוך חצי שעה ואמר לנו: "המידע לא נכון. הבחורה אינה גיורת, גם הוריה אינם גרים, גם הסבים והסבתות אינם גרים, אבל הסבתא רבה מצד  האב היא אכן גיורת". טוב, זה כבר נשמע אחרת לגמרי, כי מכיוון שבנה של הגיורת , סבא של הבחורה, נישא ליהודייה בכל מקרה, ארוסתו של בני אינה בגדר גיורת. ובכל זאת, לבן שלי הייתה איזו תחושה רעה. אני חושב שמה שהטריד אותו לא היה עניין הגרות, שבאמת היה רחוק מאד, אלא העובדה שיש היודעים על כך. הניואנסים הללו משחקים בקרב הגיל הזה.

 

וכאן אני מגיע לנתון המפתיע הראשון, שאין שום דרך להסבירו מלבד השגחה עליונה: אמי, שהיא אישה מבוגרת ומתגוררת בביתנו, הייתה מעורבת בכל העניין ושמעה את הסיפור. היא ראתה את צערו של בני, שמיד לאחר הוורט הורע מצב רוחו, וביקשה מאתנו להתעניין על תולדות המשפחה, כלומר, מי התגייר שם ומדוע.

ביקשנו מהשדכן לברר זאת. בתחילה הוא היסס, הרגיש לא נעים, אך אני אמרתי לו שאנחנו דורשים זאת, וכי ממילא אנו כבר יודעים וזה לא משהו שיהרוס את השידוך, אך יש לנו בקשה לדעת את כל הפרטים.

הוא חזר אלינו ואמר: "ההורים של הסבתא רבה של הכלה היו זוג איכרים מאוקראינה, בשם ויטיוק. לאיכר היה דווקא שם יהודי, שמעון, אבל ככל הידוע הם היו גויים."

כאשר אמי שמעה את השם, היא החלה לבכות בכי תמרורים. לא יכולנו להפסיקה. לא ידענו איך לפרש את הבכי הזה. לבי אמר לי שזה קשור לשואה, שכן אמה הייתה ניצולת שואה. אך לא ידעתי אם הבכי הזה פירושו שאין אנו יכולים להינשא למשפחה הזו. "שבו ואספר לכם על שמעון ויטיוק", אמרה אמי.

התיישבנו, מתוחים.

"שמעון ויטיוק היה איכר אוקראיני גוי  שהתגורר בכפר ווארשוקה שבאוקראינה בתקופת מלחמת העולם השנייה. בניגוד לכל סביבתו האנטישמית, שמעון ויטיוק אהב יהודים, הוא נהג לומר למשפחתו כי היהודים הם עם קדוש וצריך לכבד אותם. הוא ואשתו היו מרבים לקרוא בתנ"ך, ותקופה מסויימת בחייהם אף שמרו שבת.

ואז הגיעה השואה, הנאצים כבשו את אוקראינה, ולגבי היהודים היה להם מי שיעשה את העבודה עוד יותר טוב מהם. כל שהיו צריכים לעשות היה להתיר את דמם של היהודים. הגויים האוקראינים צדו את היהודים, פשוטו כמשמעו, ורצחו אותם בכל מיני מיתות קשות ואכזריות. הם לא הסתפקו בלהרוג, הם גם השקיעו זמן ומשאבים בחיפוש אחר יהודים ששרדו או התחבאו כדי לשחוט אותם, זקנים, אנשים, נשים וטף.

האזרחים המעטים שסייעו ליהודים חיו בפחד מתמיד מפני המלשינים הרבים ומפני העונש הקשה שהוטל על אלה שהסתירו יהודים.

שמעון ויטיוק יחד עם אחיו מרטין בנו מתחת לתנור ביתם מרתף, ובו החביאו עשרה יהודים. שמעון קיבל על עצמו להאכיל ולהשקות את היהודים, ואילו מרטין בנה מקומות מסתור ליהודים נוספים.

לילה אחד הבחין שמעון שכלבו נובח בטירוף לכיוון השדה המקיף את ביתו. הוא ניסה להשתיקו אך ללא הצלחה.

הוא יצא לשדה וגילה שם אישה יהודייה מסתתרת מפני חיות האדם הנאצים ועוזריהם האוקראינים.

האישה התחננה לפניו שירחם עליה ולא יהרוג אותה. שמעון הרגיע אותה שלא יעשה זאת. היא נרגעה ולאחר מכן הוציאה טבעת יהלום ואמרה לו: "אני אתן לך את הטבעת אם תמצא לי מקום מסתור".

שמעון, למרבה הפלא, לקח אתה הטבעת והוביל את האישה למקום המסתור תחת תנור ביתו.

 

כך היא שרדה יחד עם שאר האנשים, תוך שהם זוכים למזון ולמשקה, עד שנוצר מצב שבו פשטה שמועה ששמעון מחזיק מתחת ביתו יהודים. זה היה עניין של זמן עד שהנאצים יפשטו על המתחם.

בלית ברירה שמעון הודיע ליהודים שעליהם למצוא מקום חלופי ושאחיו מרטין יעזור להם למצוא. הם יצאו מהמסתור והודו לו בכל לבם.

אחרונה ניגשה האישה והודתה לו, ואז שלף שמעון מכיסו את הטבעת. "זה שלך", אמר, שמרתי לך עליה בינתיים".

האישה השתוממה מאוד. "אם התכוננת להחזיר את הטבעת, מדוע לקחת אותה ממני מלכתחילה?" "אם את מתעקשת לשאול אסביר לך", אמר האיכר הטוב. "רציתי שתרגישי כאן טוב, שתאכלי את האוכל בידיעה ששילמת עליו, כעת אני מחזיר לך כי אני חושב שהיא עשויה להיות לך לעזר בהמשך". היהודים בירכו אותו באלפי ברכות ונפרדו איש איש לדרכו. שעות ספורות לאחר מכן הגיעו הנאצים, תפסו את שמעון והחלו לענות אותו עינויים קשים כדי שיסגיר את היהודים שהוא ואחיו מחביאים במקומות שונים.

שמעון ידע שלא יוכל לעמוד בעינוייהם, אך למזלו הייתה בידו תחבולה שלמד מהתנ"ך, מדוד המלך. הוא נזכר בפרק שבו ברח דוד מפני שאול עשה עצמו משוגע.

שמעון, שהיה אחד הגויים היחידים שלמד את התנ"ך, החליט לחקות את מעשה דוד וגם הוא עשה עצמו משוגע. הוא מלמל דברים ופלבל בעיניו. ראו הנאצים שאין עם מי לדבר והניחו אותו לנפשו.

"זה הסיפור של שמעון", אמרה אמי, "והיודעים אתם ממי שמעתי אותו? מפי אמי היקרה שתמיד דיברה עליו ועל אחיו מרטין, שהצילו את חייה. היא אמרה שצריך למצוא אותו ולהודות לו, אבל הימים היו ימי הקומוניזם ואיש לא חשב שניתן למצוא מישהו שם. כעת הוא מגיע אלינו בהשגחה עליונה בלתי רגילה, ואני רוצה לומר לך", היא פונה לבני, "שאני רואה לעצמי זכות שממנו יצאה כלתך. זה לא סתם , ואני מבקשת באופן דחוף לפגוש מישהו מבני המשפחה שיספר לי מה עלה בגורלו". זה היה מרגש ביותר. ראיתי שמצב רוחו של בני התהפך לגמרי לטובה. התקשרנו לשדכן האומלל, שכבר היה מוכן לוותר על דמי השידוכין שלו מרוב אי נעימות, והוא הופתע לשמוע את הנימה החדשה בקולנו. "הסבתא של הבחור חייבת לפגוש מישהו מבני המשפחה".

התברר שבתו של שמעון, זו שהתגיירה כנראה בהשפעת הוריה, נותרה בחיים. הם החליטו להיפגש לפני האירוסים באולם עצמו. היא סיפרה לנו שלאחר השואה אביה לא ידע את נפשו מרוב צער ובושה על מה שעוללו בני עמו ליהודים, אך לא הייתה לו שום דרך להתגייר. בעידודו, היא עלתה לארץ ישראל והתגיירה, הקימה משפחה למופת, ובנה הוא הסבא  של הכלה.

היא סיפרה שמרטין נעלם מיד לאחר המלחמה, ומאז לא נודעו עקבותיו.

סב הכלה אמר שפנה ל"יד ושם", כדי שיכירו בשמעון לאחר מותו, אבל הם התעלמו מהסיפור ולא עשו זאת. אני מקווה שלאחר שתפרסם את הסיפור המדהים הזה, מישהו שם יתעורר ויכיר בשמעון ויטיוק, שהציל עשרות יהודים בשואה, כחסיד אומות העולם, אך מבחינתי העובדה שהיוצאת חלציו הפכה ליהודייה והקימה דור ישרים מבורך, היא אות הכבוד הגדול ביותר שאדם כמותו יכול היה לקבל.

 

האורחים הגיעו, ורגע לפני שפנינו לכתוב את שטר התנאים עצרה אמי את נכדה החתן, בני, ושאלה אותו: "תגיד, כבר קנית טבעת אירוסים לכלתך?" "עדיין לא", אמר בני. "אנחנו נלך אחרי האירוע". "זהו שלא", אמרה אמי. "חכה רגע". היא פתחה את תיקה והוציאה משם שקית קטנה. פתחה אותה. הייתה שם טבעת עם יהלום מרשים מאד. ניתן היה לראות שהיא אינה חדשה, אך מפוארת שכמותה מעולם לא ראינו ולא היינו חושבים לקנות. "זו הטבעת שמסרה אמי בשדה לשמעון ויטיוק. זו הטבעת שהוא החזיק אצלו כדי לתת לה תחושה טובה, וזו הטבעת שהוא החזיר לה כשכבר לא יכול היה להחזיקה. תן את הטבעת הזו לכלה שלך. היא תלווה אתכם כל חייכם ותהווה תזכורת להשגחה העליונה שזימנה את צאצאה של הניצולה עם צאצאתו של המציל. הטבעת הזו שייכת לשניכם וכך היא גם תישאר".

זה הסיפור, בידי תמונתו של שמעון ויטיוק וכן הקלטה שערכתי לסבתא הזקנה, שכבר אינה בין החיים, והיה הסיפור הזה לזכרו של שמעון ויטיוק, שצאצאיו יהודים כשרים וירא שמים, ואני כל כך גאה ונרגש להיות קשור אליהם בקשר דם עד עולם.

 

תפילה

רבונו של עולם

תעזור לי שלעלום לא ייגמר לי הרצון. שתמיד יהיו לי רצונות חזקים אליך, רצונות  לקדושה, לכל הדברים הנפלאים שיש בעבודת השם.

כי כשיש לי רצון אני נלחם, אני בוער, אני בוכה, אני אוהב, אני פותח פה ענק וצועק בלי קול את הצעקה של החיים: אני רוצה אותך אבא. רוצה להרגיש אותך. רוצה להתדבק בך. רוצה להיות מחובר אליך רגע רגע. רוצה לבכות בכי של געגועים וכסופים אליך. רוצה להגיע לשדה כמה שיותר ולהרגיש את התענוג הכי גדול שיש בחיים, תענוג של מי שיכול להרים את הראש אליך ולהגיד: אבאלה אני אוהב אותך.

רבונו של עולם, אני רוצה רצונות חזקים כי רצון זה חיים. בלי רצון מה אני שווה, אני שבר כלי, אני גוף בלי נשמה, אני מיואש ומדוכדכך, אני בקושי זז.

אבל כשיש לי רצון אני הכי חזק בעולם כי גם אם אני נופל למקומות נמוכים כאלה ח"ו, אני לא נשבר, אני לא מוותר, אני צועק אליך מהמקום הכי עמוק שיש, ממעמקים קראתיך ה'.

רבונו של עולם, הרצון זה כזה כוח שאי אפשר לתאר, כי כשרוצים נלחמים, לא מוותרים, זועקים אליך שוב ושוב והזעקות האלה, והתפילות האלה, זה מה שמרגיע אותי, זה מה שמרפא לי את הנפש, זה מה שמקרב אותי אליך יותר מכל דבר אחר.

רבונו של עולם, הדבר שהכי מפחיד אותי זה שאני ארים ידים ח"ו, שאני אפסיק לרצות ח"ו, כי רצון זה חיים, רצון זה שמחה, רצון זה קדושה, רצון זה מלחמה על כל הדברים הכי נפלאים שיש בחיים, מלחמה על הקירבה אליך.

 

שבת שלום,

הרב מנחם אזולאי


להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן

חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
תגובות ודיון על החידוש (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה