ויש לבאר ששני פירושים אלו ברש"י קשורים אחד לשני:

ישנם כאלו אשר עבודתם את הקב"ה נדמית ל"עפר" כפשוטו, שהם בשפל המדריגה שאין למטה ממנו, ועלולים לחשוב שאין להם קשר להקב"ה, ועל זה נאמר "מי מנה עפר יעקב" – "דעדקיא דבית יעקב", שגם הם חביבים לפניו ית', כי על אהבת השי"ת לישראל נאמר "נער ישראל ואוהבהו", והיינו, שאהבתו לישראל היא כמו אהבת אב לבנו הקטן - "דעדקיא" - שאהבה זו אינה תלויה בדבר, אלא אוהב את כל אחד מישראל, מבלי כל חילוק ביניהם.

ועל כן, גם אותם הקטנים ופחותים, הנה המציא להם אבינו שבשמים דרכים להיתקן בהם, והם הם "מצוות שמקיימין בעפר":

"אפר פרה" – גם מי שנטמא בטומאת מת החמורה, אבי אבות הטומאה, והיינו, שנפסק לגמרי הקשר והחיבור שלו למקור החיים ית', הנה עדיין בנו של הקב"ה הוא, ומצד היותו "נער ישראל" אוהבו הקב"ה, וממציא לו דרך להיטהר ולהתקשר מחדש למקור חיותו חיי החיים ב"ה.

"ועפר סוטה" – אף מי שנראה אשר "ותמעול מעל באישה" – "בעלה זה הקב"ה", נותן גם לו הקב"ה "עפר סוטה", להתכפר ולהיטהר לפניו, כי גם הוא אהוב לפניו תמיד, באהבה טהורה כאהבת האב לבנו הקטן.