chiddush logo

פרשת "כי תשא" – סבלנות חברים, סבלנות!

נכתב על ידי ניר אביעד, 18/2/2011

 בפרשת "כי תשא" אנו קוראים על "חטא העגל" החמור.

 חז"ל, בנסיונם להבין את שורש המעשה, מייחסים זאת, בין היתר, לחוסר הסבלנות הכרונית שאפיינה את בני ישראל החל מראשית התהוותנו כעם.

 כצאצאיהם של אותם האנשים, נראה כי גם אנחנו,בדורינו ההיי-טקי והתזזיתי, סובלים מאותה מחלה בדיוק.

על הביטויים של חוסר סבלנות בחיי היום-יום של כולנו ועל  הדרך לסגל את אותו רוגע ואורך רוח נכסף.


בפרשת "כי תשא" אנחנו קוראים על אחד החטאים הגדולים של בני ישראל בכל הזמנים – חטא העגל. זמן קצר בלבד לאחר שהם עמדו למרגלות הר סיני וקיבלו ישירות מפי הקב"ה את התורה (במעמד שנחשב כחתונה בין הבורא ועם ישראל), וחרף העובדה שאחד הציוויים הראשונים שהם שמעו היה "לא יהיה לך אלוקים אחרים", למרות כל אלה באופן כה תמוה הם הקימו עגל זהב שהחליף מבחינתם את הקב"ה. אחד ההסברים העיקרים לנפילתם טמון בעובדה שהם פשוט היו חסרי סבלנות. הם ידעו כי משה עתיד לשהות במרום ארבעים יום, אך לא ידעו כי יום עלייתו של משה אל הר סיני אינו מן המניין. וכך, ביום הארבעים לפי חישובם, מספר שעות בודדות לפני חזרתו האמיתית, פקעה סבלנותם והם חטאו במה שמגדירה הגמרא כ"כלה המזנה מתחת לחופתה".

אותו דור המדבר כשל מספר פעמים נוספות בחוסר סבלנות וב"קוטריות" שמיררו למשה רבנו את החיים והכעיסו את הקב"ה. למרות שהם חזו במו עיניהם באינסוף ניסים ובהשגחה הברורה של הבורא, הם לא השכילו לעמוד בניסיונות והתלוננו בלי סוף – החל מפרשת "מי מריבה", דרך חטא העגל ועד לפרשת המרגלים. בכל אחד ממקרים אלה בשורש הדברים לא הייתה להם מספיק אמונה ואורך רוח.

 

סוגיה זו לא היה מעסיקה אותנו היום אלמלא היינו כולנו הצאצאים של אותם אנשים, ואכן אחד המאפיינים העיקריים גם של הדור שלנו הוא חוסר סבלנות... מי לא מכיר את התחושה של העקצוצים הקלים בגוף כשאנחנו עומדים בתור שלא נגמר לקופה בסופר או את התסכול בפקק ארוך כאורך הגלות באיילון? חוסר סבלנות אפיין את העם שלנו מרגע התהוותו, כפי שהפרשה הנוכחית מגלה לנו, אולם נראה כי כיום הדבר הפך למגפה של ממש. סבלנות זה מהשורש סבל. להיות סבלני זה בהחלט משהו שהילד הבלתי מחונך שקיים בתוך כל אחד מאתנו חווה ומתרגם כסבל. חשוב להבין שיש בעולם שני סוגי סבלים – סבל מיותר שאין לו שום משמעות (כמו כשאדם נעלב ממישהו ואוגר בליבו משקעים וכעסים) וסבל שמטרתו לשפר אותנו ולעשות אותנו אנשים טובים ומודעים יותר. היהדות מדברת על התמרת הסבל למשהו גבוה יותר – להתקדמות רוחנית! אדם, כאמור, נדרש לחינוך עצמי. כשהוא סבלני הוא מתגבר על הקולות בתוכו שקוראים לו להיות אגואיסט, שתלטן ורודף אחר התאוות המידיות. אדם אמתי יגלה שבסופו של דבר אנחנו רוצים לממש סיפוקים מיידים וחושבים שהכול מגיע לנו. אנחנו מרגישים שאנחנו מרכז העולם ושהכול נע סביבנו. ככאלה – כשמשהו/מישהו מעכב מבעדנו להשיג את שאנו חפצים בו, אנו חווים את אותה חוסר סבלנות המלווה לא אחת בכעס ועצבנות.

 

הדרך הנכונה ביותר, לעניות דעתי, להתמודד עם מצבים של חוסר ודאות והתקדמות שאינה עומדת בקצב הציפיות שלנו היא בראש ובראשונה להבין מה המשמעות והסיבה שאנחנו נדרשים לאותה המתנה וסבלנות. הגמרא ב"מסכת יומא" אומרת: "הבא להיטמא – פותחין לו" ואילו "הבא להיטהר – מסייעין לו, ואומרים לו המתן". בהתבוננות ראשונית בדברים ניתן היה להבין שהבא להיטהר מסייעים לו, אולם, למרות הסיוע – עליו להמתין. ההבנה בעומקם של הדברים היא שונה. הציווי להמתין אינו בא למרות הסיוע, אלא הוא עצמו הסיוע. כיצד זה ייתכן? טבענו כבני אדם הוא שאנחנו רוצים שחשקינו ורצונותינו יתממשו מהר ככל האפשר. כאשר אנחנו נאלצים להמתין קורה אחד מהשניים: או שאנחנו נתקפים בקוצר רוח ומוותרים, או שאנחנו מתמלאים ברצון וחשק עז יותר ויותר להשיג את מבוקשנו. ההמתנה, אם כך, מבררת מהי מידת הרצינות וחוזק הרצון של הממתין. אם רצונו חלש תשבור אותו ההמתנה, בעוד אם רצונו חזק ואמיתי, ההמתנה תסיע לו לבנות כלי חזק ומסוגל יותר להכיל את המבוקש. דבר זה נכון ביחס לרצונות גשמיים ונכון שבעתיים ביחס לרצון שלנו בקרבת אלוקים ורוחניות. לפעמים אנחנו מאוד רוצים משהו, אבל משמיים אומרים לנו "המתן, חכה רגע, העיכוב הוא לטובתך!". חשוב שנזכור שאין בעולם ריק וסתמיות. כמו שבחורף, כשנראה שהעצים ללא עלים וחסרי חיים -מתחת לפני השטח הם עמלים על הצמיחה שאוטוטו גם תראה לעין, כך גם בחיינו – בזמן שאנחנו ממתינים וכביכול לא משיגים את מבוקשנו – בזמן הזה מתבצעת בתוכנו מלאכת הברור וחיזוק הרצון והאמונה שנשוא רצוננו אכן יופיע וישרת אותנו לטובה.

 

האמת היא שכל פעולה חסרת סבלנות בסופו של דבר אינה משתלמת. כל פעולה שנעשית מתוך לחץ, מתח או חוסר סבלנות בסופו של דבר לא מצליחה ויש לאחר מכן לעמול קשה יותר ולתקן אותה. הדבר היפה בסבלנות – שהיא תמיד משתלמת. דברים שמושגים בדרכי נועם ובהתמדה נשארים לאורך זמן רב יותר והאדם נהנה מהפרות שלהם.  לצערנו, חוסר הסבלנות מתבטא לא רק כלפי הזולת, אלא גם כלפי עצמינו. רוב האנשים מוותרים מהר מידי על דברים שחשובים להם ושהם רוצים להשיג רק בגלל שאין להם את הסבלנות לחכות מספיק זמן ואת האמונה שזה יקרה בסופו של תהליך. רבים מאתנו מתישהו לקחנו על עצמנו בהתלהבות לימוד של מיומנות חדשה – שפה זרה, נגינה בכלי מוסיקלי, חוג ספורט חדש, וכו'  ולאחר שההתלהבות הראשונית שככה נשברנו וזנחנו את העיסוק הנחשק. רבים מאתנו התחלנו לקרוא ספר או מאמר כזה או אחר, ולמרות שהם עניינו אותנו הפסקנו באמצע כי יכולת הריכוז וההתמדה שלנו מוגבלת.

סבלנות היא המוכנות להקשיב למה שבאמת חשוב בחיים, ללמוד לא לבצע פעולות אגרסיביות ונמהרות מידי (לא כלפי הזולת ולא כלפי עצמינו) ולרסן את הדחף לבצע מעקפים חותכים ומהירים. יש להפנים את העובדה שעלינו לעבוד קשה ולאורך זמן כדי להתחזק ולהשיג את שאנחנו מייחלים לו. לעיתים יש להמתין חודשים, שנים ואף יותר לתהליכים עמוקים שיסתיימו. יש לחיות את החיים ולעשות את הדברים בקצב נכון, במתינות, ברוגע ובחיוך. התנהלות כזו הופכת כל פעולה למבורכת, עמוקה, אפקטיבית ומתגמלת. על כך נאמר: "הסבלנות מרה אך פרותיה מתוקים".

בדור שלנו אפשר לזהות מספר גורמים שמאיצים את חוסר הסבלנות הכללי. בראש הרשימה ניצבת התפתחות הטכנולוגיה המהירה אשר הפכה כל דבר לאינטנסיבי יותר מבעבר. פעם כדי לכבס, להכין אוכל או להגיע ממקום אחד למשנהו היה צורך בהתארגנות מוקדמת וכל דבר לקח זמן רב. באיטיות הזו היה סוג של ברכה שכן דברים שנעשים באורך רוח נעשים לרוב בישוב דעת. כשהחלו להכניס מיכון ומחשבים לכל תהליך חשבו שהמכונות יעשו את העבודה של בני האדם ולנו יוותר יותר זמן פנוי לעצמינו. בפועל מה שקרה היה שיחד עם שיפורים נפלאים באורחות חיינו אודות לטכנולוגיה, הזמן הפנוי של האדם רק הלך והתכווץ. כיום אנחנו עובדים יותר שעות, נתונים תחת עומסים רגשיים חזקים יותר ולרוב מרגישים שאין לנו זמן פנוי ושהמטלות רק הולכות ונערמות. היום אפשר לבשל אוכל במיקרוגל בדקה וחצי במקום בשעתיים, כך שעל פניו יש לנו יותר פנאי, ובכל זאת אם נסתכל על דור הסבתות והסבים שלנו, שחיו בעידן פחות היי-טקי, נראה שרובם היו אנשים נינוחים יותר.

בנוסף, לעניות דעתי, תרבות תכניות הריאליטי מלמדת אותנו להיות עוד יותר חסרי סבלנות ורגישות. "הערב מועצת השבט מתכנסת ותדיח את המועמד החלש!!". יש בגישה הזו כוחנות נוראית. מה אנחנו מחנכים עת עצמינו ואת ילדינו? שבמקום לחבק ולתמוך אחד בשני יש להילחם ולתחמן את דרכינו אל הצמרת! במקום לחפש את המשותף והמאחד מחפשים את החוליה החלשה והקורבן התורן שלא זכה במספיק  smsמהצופים ושיעזוב את האולפן/ה"בית"/האי מבויש. זה ההפך מסבלנות! מי שחושב שהדברים האלה נשארים אך ורק בגדר שעשוע בתוכניות טלוויזיה טועה. כל מי שעיניו בראשו יכול לראות איך עם התקדמות השנים נהיינו חברה כוחנית ואגרסיבית, חברה הממליכה מלכים לרגע ובאותה המהירות נהנית להדיחם. התרבות הריקנית הזו לא רק משחיתה את הזמן, עם זה עד אפשר לחיות. הרבה יותר גרוע מכך – היא מעודדת אותנו להיות יותר אגרסיביים, תחרותיים, קנאים ונהנתנים. 

אחד הביטויים הקשים ביותר לחוסר הסבלנות הוא בכבישים. לא צריך להכביר במילים. מספיק להתבונן בנתון של למעלה מ-450 תאונות דרכים קטלניות בשנה כדי להבין שמשהו רע קורה (וזה עוד לפני שדיברנו על אלפים רבים של "סתם" נכים ופצועים מידי שנה בכבישי ישראל). משום מה נראה שגם האדם העדין והסבלן ביותר ברגע שהוא נכנס לאוטו הוא הופך לאדם אחר – אגרסיבי ופרוע הרבה יותר (במיוחד אנחנו הגברים...). בסופו של דבר מי שחותך, צופר, מהבהב, נוסע מהר, מפחיד ומטריד את כל הנהגים שסביבו במקרה הטוב אולי יגיע למחוז חפצו 5 דקות קודם לכן. משהגיע לשם ראוי שישאל עצמו מה יצא לו מזה? מה כבר הוא השיג באותן 5 דקות? איזו עשייה נעלה הוא כבר תכנן לזמן הזה שהוא חסך? כמה תאונות נוראיות קורות מידי יום בגלל שלמישהו היו קוצים והוא מיהר אל פציעתו או מותו, או אל פציעתם ומותם של חפים מפשע סביבו?! שימו לב כמה קשה לרובינו לחכות 5 שניות בסבלנות בזמן שהנהג ברכב שלפנינו עצר עובר אורח ברחוב כדי לקבל הנחיות או מתמהמה בכניסה לחניה. מהר מידי היד נשלחת אל הצופר ואנחנו נוזפים בחצוף. אם נזכור כמה לנו מפריע כשנהגים אחרים מתנהגים בחוסר סבלנות כלפינו אולי ננהג אנו אחרת.

דומה שאין מקום בו נזקקת הסבלנות יותר מאשר בזוגיות. החיבור, שלעיתים נראה בלתי הגיוני ואפשרי, בין גבר ואשה נהפך לאפשרי רק אם שני בני הזוג נגשים לקשר מתוך הבנה שכדי שהעסק יצליח עליהם יהיה לוותר על הרצון שהדברים בהכרח יראו כפי שהם עצמם חושבים. מתוקף הבנה זו עליהם להתאזר בסבלנות אין קץ לבן/בת הזוג, עולמו ומבנה אישיותו השונה. לצערנו, בדורנו בני זוג רבים מוותרים מהר מידי על החיבור בניהם ו"מפרקים את החבילה" בגלל שהם לא השכילו להתאזר באותה סבלנות, חרף כל הקשיים. אם במקום מיד להגיב לבן/בת הזוג על כל אמירה או התנהגות שלא מוצאת חן בעינינו נדע לקחת נשימה עמוקה ולחכות עם התגובה – מובטח לנו שרוב הריבים וחילוקי הדעות יימנעו ונחיה בשלום בית ובכבוד הדדי.

על סבלנות אנחנו לומדים דווקא מתגובתו של משה רבינו למאורעות הפרשה. למרות שהוא כעס מאוד על העם והתאכזב מחוסר הנאמנות והסבלנות שלהם בחטאם עם עגל הזהב, הוא ניסה ללמד עליהם זכות בפני הקב"ה והתחנן בפניו שיסלח להם. תגובה של מנהיג אחר הייתה בנקל יכולה להיות ויתור וייאוש, אולם משה, ובזה גדולתו כמנהיג, לא נבהל מהדרך הארוכה, שהבין שיש לו לעבור עם צאן מרעיתו עד שהם "יתחנכו" ויחזרו למוטב, ונשאר איתן באהבתו אותם. מסר זה צריך לחלחל היטב לכל הורה ומחנך באשר הוא. קורה לא אחת לכולנו שילדינו/תלמידנו מכעיסים ומאכזבים אותנו במעשיהם השליליים. עלינו ללמוד ממשה לכבוש את כעסינו ולגלות סבלנות ואורך רוח. אסור לוותר על אף ילד ולומר עליו בייאוש: "ממנו כבר לא יצמח שום דבר". רק בדרך הזו נוכל לחנכם באמת. אם משה הצליח לסלוח לעם ישראל אחרי חטא העגל חובה עלינו גם כן לגלות סבלות.

בתלמוד הבבלי ישנו סיפור יפה על הילל הזקן ועל מידת הסבלנות. מסופר שם כיצד שני ליצנים התערבו מי יצליח להוציא את הלל הזקן, שהיה אז נשיא ישראל ואדם מוכר ומכובד ביותר, משלוות רוחו ונועם הליכותיו המפורסמות. השניים הגיעו באחד מימי שישי רגע לפני שהשבת נכנסה (זמן לחוץ ביותר לכל מי שמכיר...) אל הילל, שבדיוק טבל במקווה. הם צעקו לעברו בהתרסה כמו שפונים אל אחרון פשוטי העם: "מי כאן הילל?" הילל הזקן מיד רץ לקראתם ופנה במאור פנים "בני, מה אתה מבקש?" השניים במקום לשאול שאלות ברומו של עולם, כפי שבדרך כלל שאלו את הרב המכובד, החלו לשאול שאלות קנטרניות ומטופשות כמו "למה לאפריקאים יש כפות רגליים גדולות?"  או "למה לסינים יש עיניים מלוכסנות?" הילל הזקן ענה להם בכובד ראש ובכבוד כאילו שמדובר בשאלות הנעלות ביותר ("בני, שאלה גדולה שאלת"). הדבר חזר על עצמו מספר פעמים כשהליצנים שוב ושוב מוציאים אותו מהמים, פונים אליו בזלזול  ומטרידים אותו בשאלות מטופשות. אולם הלל, חרף הזמן הלחוץ, חוסר הכבוד הבולט והשאלות המיותרות שב וענה לשניים בסבלנות רבה ובאהבה כמו והם האנשים המכובדים ביותר.

סבלנות, אם כך, היא תכונה הכרחית בנפש האדם שהקונה אותה ממש קונה את עולמו. לעומתה, חוסר סבלנות פוגע באדם עצמו ובסביבתו. אדם שהחל להתבונן בדרכיו ובמידותיו יכול לאפיין היכן הם "המקומות המועדים" בהם הוא בדר"כ נוטה לחוסר סבלנות ואז לגשת אל אותן סיטואציות מוכן וחזק יותר.                                                                                                                       כך לדוגמא, אדם שבכל ערב חוזר הביתה אל אשתו וילדיו ומוצא את עצמו במחיצתם נטול אנרגיות, עצבני וכעוס, מוטב אם יזכור שבסופו של דבר זה היצר הרע שאורב לו בפינה. עליו לשנס מותניו ולגשת אל הסיטואציה אחרת לגמרי. מומלץ רגע לפני הכניסה לבית לקחת נשימה עמוקה, להיזכר כמה אהובה עליו אשתו וכמה נחוץ לה לפרוק את עול יומה בעזרת שיחה עימו. מומלץ להרהר כמה חמודים הם ילדיו ועד כמה הם זקוקים לו אחרי יום שלם שלא ראו אותו. אדם בוגר יודע שיש לו תפקידים ומשימות בעולם. בין אם זה הורה לילדים, בן זוג, עובד עבור מעסיק, חבר, בן להורים וכו וכו. עשייה בריאה ושמחה של התפקידים שלנו אפשרית רק מתוך מקום של סבלנות, סובלנות ואהבה.

שבת שלום, ניר אביעד j 

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה
ציורים לפרשת שבוע