יהי רצון שנזכה לעשות טוב תמיד לכל אדם באשר הוא !

בשר ואגוזים לחסר השיניים

ר לוי שלום.

לפני 15 שנים נפטר לבית עולמו אבי עליו השלום, איש אשכולות אך צנוע ונחבא אל הכלים, ושמו אליהו שמעון קוזניץ זצ"ל. בלוויה שלו נכחו כמה עשרות בני משפחה, מספר שכנים, רב השכונה ועוד איש עשיר אחד. אבא נפטר בשיבה טובה, זכה לנכדים ולנינים, ועד היום שמו נישא בפינו, כיהודי מיוחד, שלא הירבה לדבר, יותר שתק מאשר העיר הערות. מעולם לא העביר ביקורת על ילדיו או רעייתו, לא הטיף, לא הצליף, אלא פשוט נהג במין אצילות שקטה, מעודנת, התנהלות שהשפיעה אז ומשפיעה עלינו עד היום, לנהוג כמותו, או לפחות לנסות... על שולחן השבת הוא נהג כמו חתן ביום חופתו. נהרה על פניו, משמיע דברי תורה, ואחר כך מפייט מזמור, פונה בעדינות לילדיו "נו מוישי, יש חידוש?". אם יש, אז מקשיבים בדריכות. אם אין, לא נורא, אבא ממשיך להניע ולרומם את שולחן השבת, העיקר שאף אחד לא ירגיש נבוך, אלא כולם שותפים שווים בשיר ובזמר. אינני זוכר מעולם שאבא התווכח או התפלמס עם אמא, עם שכן, או בכלל עם יהודי עלי אדמות. הוא הישרה סביבו סוג של הכלה, הסכמה וספיגה של כל מוזרות שבעולם. ביתנו פתוח היה לקבצנים, לאנשים בודדים, וכמובן לכל מיני טיפוסים שהצרות רדפו אותם, והם חיפשו אוזן קשבת וכתף לנוח עליה, הכתף של אבא. אבא לא ניהל איתם שיחות נפש, אך החיוך הנעים שלו, דבר תורה קטן, סיפור חסידי ולחיצת יד, עשו את שלהם. לפרנסתו עסק אבא כדוור של שתי שכונות, אך ידע לנצל את שעות היום והלילה לעילא. הוא נהג לישון מיד אחרי תפילת ערבית, קם לפני חצות, ערך תיקון חצות, עסק בלימוד בבית המדרש הסמוך, תפילה בנץ, נימנום של שעתיים, יציאה לעבודה וחוזר חלילה. הוא למד יותר מאשר עבד. אף שזכה לסיים ש"ס מספר פעמים, וידע שולחן ערוך אורח חיים על בוריו... מעולם לא התבלט, רק כששאלו אותו השיב, ועוד איך השיב.

ועכשיו לסיפור שלנו.

יום אחד נוחת בביתנו יהודי עם המון פיזור נפש, מבולבל, ממלמל, בגדיו בלויים ונעליו פעורות פה. בקיצור נראה נורא. תוסיף לכך שלמעט שתי שיניים קדמיות, אחד מלמעלה וחברתה מלמטה, פיו היה שומם לחלוטין.

אבא העניק לו מכנס וכמה חולצות, קנה לו זוג נעליים חדש, והעמיד לפניו כמה צנצנות של לבן, עגבניות רכות, ולחם לבן, הלה תלש ואכל רק את החלק הרך, הלבן. בין לבין סיפר האורח על עוגמת נפשו מן העובדה שלמעלה מעשור אין לו שיניים והוא נאלץ לאכול רק מאכלים רכים. "לא טעמתי בשר כבר שנים רבות... לא הכנסתי בוטן או אגוז לפה... נו טוב, כך גזר השי"ת, אבל יש רופאי שיניים כך שמעתי... שיודעים לעשות שיניים חדשות או תותבות". דמעות ניקוו בעיני האורח... אבל אבא בעצמו היה קשה יום, מה יכול לעשות? בין לבין, ציין האורח את שמו ועיר הולדתו.

חלק ב'

ר' לוי, תרשה לי לקפוץ לסצינה מאד מוזרה שקשורה באבא. ערב אחד הודיעו בכל אמצעי התקשורת על פטירתו של יהודי עשיר מאד, מפורסם, מיסטר ירוחם גלילי, שהיו לו הרבה מהלכים במדינה. אנחנו גרנו בצפון, ולתדהמתי למחרת בבוקר אבא נטל את תיקו האישי עם ספריו, והודיע לנו שהוא נוסע להלוויה של העשיר גלילי בתל אביב. השתאינו. "מה לך ולו?" שאלנו. אך אבא הפליג לתחנת האוטובוס.

עד כמה שידענו, העשיר שנפטר היה יהודי שומר מצוות, אבל מעולם לא שמענו שאבא הכירו. למחרת, בעתונים החילוניים פירסמו תמונות מאותה לוויה, צוטטו הספדים על ידי כמה מחשובי המדינה... ובנוסף הופיעה תמונה מוזרה במקצת ובה נראה אבא שלנו רוכן מעל גופתו של גלילי המנוח, מצמיד את פיו לאוזנו של המכוסה בתכריכים ולוחש משהו... על פי הכתבה, "היהודי החרדי לחש את לחשיו לאוזני העשיר במשך כמעט דקה, עד שהורחק על ידי כמה מן המלווים". היה מי שגזר את הכתבה ושאל אותנו, מה פשר הדברים? בלענו את הלשון. אבא היה טיפוס דיסקרטי, לא מתלבט, אבל לא עושה דברים מוזרים, בטח לא לוחש לחישות על אוזני נפטרים שהוא לא מכיר. אגב, אותו יהודי עשיר שסיפרו שהוא נדבן חשוב מצא את מותו בתאונת דרכים קטלנית. הוא דהר במכוניתו בכביש מהיר, איבד שליטה על ההגה והמכונית התהפכה כמה פעמים,, נתקעה בעמוד בטון של גשר, ונמעכה כליל.

אבא הותיר אותנו עם תהיות וסימני שאלה. המשפט היחידי שהסכים להשמיע "קיימתי מצוות לוויה, וצריך לדעת איך למות...". בקיצור, הנושא הזה הפך לשיחת המשפחה, והנסיונות לתחקר ולגלות מה מתרחש מאחורי אותה לחישה מתוקשרת , עלו בתוהו.

יש דברים מוזרים, ויש בלשון המלצה גם דוורים מוזרים. אבא היה כנראה, דוור מוזר... כעבור חודשיים שלושה שוב פקד את ביתנו האורח האומלל ההוא, וכולו מצהלות שמחה. הוא פער את פיו בפני אבא, ואמר לו "אדון קוזניץ, תסתכל, יש לי פה המון שיניים. אני כבר יכול ללעוס בשר, ולטחון אגוזים...".

אבא ביקש מאמא להגיש לאורח המאושר חתיכת בשר שנשארה משבת וכמה אגוזים שיפצח. אינני יכול לשכוח את רחש הלעיסות של האורח... שטחן וטחן וטחן עד דק את המזון ובעיניו אור ואושר.

פרק ג'

ר' לוי, אנחנו לקראת סיום.

אבא כאמור נפטר בשיבה טובה, וכמו שסיפרתי לך ליווינו אותו לבית העלמין בני משפחה, שכנים ורב השכונה. סמוך לשער בית העלמין, נעצרה לפתע מכונית גדולה ומפוארת ממנה ירד יהודי כבן 30, גבה קומה, ועל ראשו כיפה סרוגה קטנה. הוא החנה מכוניתו והצטרף למלווים. כשחזרנו לבית אבא, לשבת שבעה, הצעיר התיישב לצידנו וניחם אותנו. "מי כבודו?" שאלתי. "שמי צביקה, צביקה גלילי". גלילי? "אתה הבן של ירוחם?" "כן" הוא השיב. "הכרת את אבא שלנו?" שאלתי מסוקרן, מתוך הנחה שעכשיו תעלומת הלחישה המסתורית לקראת פיתרון. ר' לוי, קבל ציטוט מפי הבן: "ובכן, כשאביכם רכן על גופתו של אבא ז"ל, ולחש מה שלחש, כעסתי נורא והרחקתי אותו מן המקום. חשבתי שמדובר באדם קצת לא שפוי. אבל אבא שלכם אמר לי "בחור, עשיתי טובה לאבא שלכם". המשפט הזה זיעזע אותי ולכן שאלתיו לשמו ולכתובתו, ואחרי השיבעה נסעתי צפונה כדי לרחרח במה מדובר. הרב קוזניץ נכנס למכוניתי וחשף בפני סיפור משפחתי שלא הכרתי. וכך סיפר לי: "אביך היה איש עשיר וידוע, וגם נדיב וזכויותיו רבות הן. אז מן השמים גילגלו לפיתחי מידע לא נעים, שבגינו אביכם עלול היה לאבד את העולם הבא שלו. יום אחד ביקר בביתי איש אומלל לא בדיוק בריא בנפשו, לבוש בלויים וחסר שיניים. לדבריו, שנים רבות שהוא לא טועם בשר ולא לועס אגוזים. ליבי נקרע בקרבי. איש גלמוד שכזה, מה יש לו בחייו? קצת לטעום ממעדני העולם... וגם זה אין לו... בין לבין הוא סיפר ששם משפחתו גלילי... עשיתי אחד ועוד אחד, והתברר שמדובר בעצם בדוד שלכם... אח של אביכם, שיוצא ובא לבתי חולים　 לאנשים מסוגו,,, נסעתי לתל אביב למשרדו של אביכם שקיבל אותי אומנם בסבר פנים יפות, אך כששמע את בקשתי השיב לי בתקיפות ובאופן חד משמעית 'אינני מעוניין לעזור לו. מצידי שיישאר בלי שיניים'. הוא היה נחרץ. עלות ההשתלה והכתרים היו

כ 30,000 ₪... האמת היא, שכעסתי על אביך שידע לפזר סכומי עתק, אבל השיניים של אחיו האומלל לא עניינו אותו. אין לי מושג מדוע. למחרת ניגשתי לגמח מסויים ולקחתי הלוואה נכבדה, וכעבור כמה חודשים הותקנו שיניים מצויינות לדוד שלכם. כמה ימים אחרי שהוא כבר לעס בשר ואגוזים, הופצה הידיעה על פטירת ירוחם גלילי ז"ל, בנסיבות טרגיות. חששתי שמא ההקפדה שלי היא זו שגרמה לאסון הנורא, ולכן נסעתי להלוויה. אתה שואל מה לחשתי על אוזנו? ובכן כך, אמרתי לו 'אדון גלילי היקר, אני מבקש את סליחתך על כך שכעסתי עליך... עכשיו, בדרכך לעולם האמת תגלה שהשיניים של אחיך היו המבחן האמיתי של כל הצדקות שלך. ולצערי, כנראה נכשלת במבחן. אבל אני אליהו שמעון קוזניץ מודיע לך בזאת, שאת כל הצדקה והזכויות של מצווה זו, אני מעמיד לזכותך, למענך... רק למענך, כאילו אתה שנתת אותה בלב שמח וברצון טוב...". כך סיפר לנו בנו של גלילי בשבעה, וכך נחשפה בפנינו עוד זויות מופלאה באישיות של אבא.

לפני שגלילי הבן יצא, הוא רשם המחאה ע"ס 30,000 ₪, ואמר לנו "זו תרומתי הצנועה לעילוי נשמת אביכם המנוח, שסירב לקבל ממני אז את מימון השיניים של הדוד. אביכם הצדיק האיר את עיני להבין, שלפעמים שיניים תותבות ברגע של מבחן, זו הצדקה הכי חשובה בחיים... לשמח יהודי אומלל בלעיסת בשר ואגוזים".