והקשו המפרשים, הרי אם מדובר על לימוד התורה מדוע נקרא זה בכתוב בשם "חוקותי", הרי ה"חוקים" הם המצוות והגזירות שאין להם טעם בשכל האדם (ראה פרש"י אחרי יח, ד. ועוד), ולכאורה עיקר העמל בתורה הוא בנוגע לטעמי התורה, וזה שייך דוקא באותן מצוות שיש בהן טעם והבנה, ולא כל כך בנוגע ל"חוקים", שבהם אי אפשר להבינם כלל!

ויובן זה בהקדים המבואר בספרים (ראה תניא שער היחוד והאמונה פ"ד. שם פ"ח. קונטרס אחרון סד"ה דוד זמירות, ובכ"מ) שבאמת גם אותם חלקים בתורה שמובנים הם בשכל, הנה בעומק ובפנימיות הרי הם למעלה מהשכל. שהרי מדובר בחכמתו של הקב"ה, וכשם שאי אפשר להשיג ו"לתפוס" באמת את הבורא שהוא אין-סוף – כך אי אפשר להשיג ו"לתפוס" בשכל את חכמתו.

ומעתה יש לומר, שכאשר אדם לומד תורה באופן של "עמל" ויגיעה, הוא בא לידי הכרה שבאמת גם הדברים שלכאורה מובנים לו, הרי בעצם הם למעלה מהשכל. וכל זמן שחושב שהוא הבין את דברי התורה לתכליתם – הרי זה עצמו הוכחה שלא נתייגע מספיק בתורה.

(ע"פ לקוטי שיחות חי"ז עמ' 313 ואילך)