ל"ג בעומר התגבש במרוצת הדורות כיום של תגבור החינוך היהודי. במזרח אירופה נהגו המלמדים לצאת ביום הזה עם תלמידיהם אל השדות, לשחק בחץ וקשת ולהשריש בלבם את האהבה לערכי היהדות. המסורת החסידית מספרת על תהלוכת ילדים שערך הבעל שם טוב בל"ג בעומר, מסורת שמתקיימת כיום בהיקף רחב בתהלוכות הילדים הרבות שנערכות ברחבי הארץ והעולם.

בל"ג בעומר מתמסמסת אותה התפלגות לקבוצות ולשבטים, המאפיינת אותנו כל ימות השנה. מחזה מרהיב עין הוא לראות את הקהל המגוּון של ילדים והוריהם, שבא להשתתף בתהלוכות. אנשי ימין ואנשי שמאל, דתיים ושאינם דתיים, ספרדים ואשכנזים – כולם צועדים יחדיו, משילים מעצמם את ההשתייכות הקבוצתית והמגזרית, ומתחברים למכנה המשותף הרחב המאחד את כולנו – היותנו יהודים.

אי-אפשר שלא להתרגש לנוכח אלפי ילדים, תינוקות של בית רבן, 'הבל שאין בו חטא', המניחים יד על עיניהם ומרעידים את האוויר בקריאת "שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד". אי-אפשר שלא להתמלא שמחה, למראה ההתאחדות המופלאה של ילדים מכל פלגי האוכלוסייה, המוכיחים בעצם התכנסותם כי הבסיס המלכד אותנו חזק מכל הניסיונות להפריד בינינו.

השנה, כאשר ל"ג בעומר חל ביום ראשון, שהוא יום חופשי בחוץ לארץ, נערכות תהלוכות ילדים כאלה ברחבי העולם כולו. נסו לראות בעיני רוחכם את המראה המרהיב הזה. אלפי ילדים מכונסים יחדיו במלבורן ובפריז, בלוס-אנג'לס ובבואנוס-איירס, בבודפשט ובמוסקווה, בלונדון ובריו דה-ז'נרו, בקייב ובווינה. בכל מקום הם מתפללים לבורא העולם, קוראים פסוקי תורה ומתאחדים סביב המסר העמוק של ל"ג בעומר. איזו שמחה יש מהמחזה הזה בעולמות העליונים!

כאן בארץ התהלוכות מנחילות לילדים את התודעה שיהדות היא דבר טבעי לכל יהודי. שהתורה איננה מורשתו של מגזר מסוים בלבד, אלא "מורשה קהילת יעקב". שרבי עקיבא ורבי שמעון בר-יוחאי הם דמויות המופת ומקורות ההשראה לכל אחד ואחת מאיתנו. ש"ואהבת לרעך כמוך" זה "כלל גדול בתורה".

החדרת ההכרה הזאת חשובה במיוחד לכל מי שחי בארץ, כי בה טמון הכוח לעמוד מול כל הגורמים המנסים לרופף את הקשר שבין העם היהודי לארץ ישראל. זכורים הדברים שאמר הרבי מליובאוויטש לח"כ אז רחבעם זאבי. מר זאבי שאל את הרבי: "מה עלינו לעשות, שעדיין לא עשינו, כדי לשמור על ארץ ישראל?". הרבי השיב לו שצריך לעשות מתושבי ארץ ישראל שיהיו "בני ארץ ישראל", היינו שירגישו כי היהדות בעבורם היא דבר טבעי כמו האוויר שהם נושמים.

הרבי הוסיף: "אין צורך לחדש דבר חדש כי אם לגלות מה שכבר ישנו בכל איש ואישה מישראל, אפילו בילדים קטנים. ואדרבה, בילדים הקטנים הדבר הזה נמצא בצורה טהורה יותר, ובלי התערבות של כל פוליטיקה ושל כל עניינים צדדיים". מראה המוני הילדים המתכנסים בתהלוכות ל"ג בעומר ממחיש אמת זו, ומעורר את המבוגרים ללכת בעקבות הילדים.

בל"ג בעומר, נכתב בשולחן ערוך, תלמידי רבי עקיבא "פסקו מלמות". מהניסוח הזה עולה שאילולא ל"ג בעומר הייתה המגֵפה נמשכת חלילה; בדוגמת המסופר בתורה על המגֵפה שפרצה אחרי מחלוקת קורח ועדתו, שרק על-ידי הקטורת "וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה".

כאן מתעוררת שאלה: על אילו תלמידים נאמר ש"פסקו מלמות"? אם אלה התלמידים שנהגו כבוד זה בזה – הרי עליהם אין מקום לומר "פסקו מלמות", שכן העונש לא נועד מלכתחילה בעבורם; ואם הכוונה לתלמידים שלא נהגו כבוד זה בזה – הייתכן שלא קיבלו את העונש הראוי להם, וכי "השופט כל הארץ לא יעשה משפט"?!

יש לומר שאכן מדובר בתלמידים שלא נהגו כבוד זה בזה, אולם הם תיקנו את דרכיהם ולכן ניצלו. תיקון הדרכים בא מעצם סגולתו של ל"ג בעומר, ולכן ל"ג בעומר הוא יום שמחה.

אמנם עיקר מעלתו של ל"ג בעומר, בהיותו יום הסתלקותו של רשב"י, התגלתה שנים רבות לאחר מכן (כאשר רשב"י נסתלק ביום הזה), ואולם זה עצמו אירע בל"ג בעומר, מפני המעלה הקיימת בעצם היום, בהיותו מייצג את דרגת 'הוד שבהוד'.

העבודה הרוחנית של ימי ספירת העומר היא החדרת מוחין במידות – השלטת השכל על הרגש, דבר המביא את המידות לידי בירור וזיכוך. בארבעים ותשעה ימי הספירה אנו מזככים את כל הדרגות שבמידות, כפי שכל אחת ואחת משבע המידות כלולה משבע.

ואולם אף שיש שבע מידות, עיקרן חמש, עד מידת ה'הוד'. ל"ג בעומר, שבו מציינים את 'הוד שבהוד', מבטא את השלמת הבירור העיקרי של המידות. מפני מעלתו של היום הזה החלו בו תלמידי רבי עקיבא לנהוג כבוד זה בזה, ולכן "פסקו מלמות".

ועדיין יש להבין: מדוע נחוצה כל-כך עבודת בירור המידות, והלוא המעשה הוא העיקר, ויהודי יכול ללמוד תורה ולקיים מצוות גם בלי החדרת המוחין במידות?

אלא שבירור המידות הוא חלק מתפקידו של האדם עלי אדמות, ולא דיי בעצם קיום המצוות, בלי זיכוך עולמו הפנימי של האדם. בהעדר עבודה זו גם הקיום המעשי של התורה ומצוותיה לא יהיה שלם.

עניין זה קשור למהותו הפנימית של ל"ג בעומר, יום שמסמל את גילוי פנימיות התורה וחיבורה עם החלק הגלוי של התורה. כשם שלא דיי בלימוד החלק הגלוי של התורה, אלא יש צורך גם בחלק הפנימי שלה, כך אי-אפשר להסתפק בקיום המעשי של מצוות התורה, אלא יש הכרח שגם עולמו הפנימי של האדם יזדכך על-ידה. חיבור זה הוא המקרב את ביאת משיח צדקנו ואת הגאולה האמיתית והשלמה.

"והכוהן הגדול מאחיו״ (ויקרא כא,י). אומרת הגמרא (יומא יח): "גדלהו משל אחיו". גדולת הכוהן הגדול צריכה להיות משל אחיו, שהם יעשוהו גדול, ולא שיקבל את הכהונה מידי זרים.

הכוהן הגדול צריך להיות ״מאחיו״, אח ורע לכל אחד ואחד; שירגיש בצרת העם ושמחתו, כמו שאדם משתתף ביגונו ושמחתו של אחיו.

גדולתו ועליונותו של הכוהן הגדול, של המנהיג בישראל, צריכה להיות בעיקר "משל אחיו" – גדולה יהודית, גדולה בתורה וביהדות, ולא בתורות זרות.

״והוא אישה בבתוליה יקח״ (ויקרא כא,יג). ״והוא״ בגימטרייה שמונה-עשרה. רמז לדברי חז״ל (אבות ה) ״בן שמונה-עשרה לחופה״.

״כי אם בתולה מעמיו יקח אשה״ (ויקרא כא,יד). "מלמד שמצווה עליו לישא" (תורת כוהנים); שלא נחשוב שאם הכוהן הגדול אינו רוצה לישא אישה הוא רשאי לעשות כן, אלא מצווה עליו לשאת אישה.

״ועל כל נפשות מת לא יבוא״ (ויקרא כא,יא). הכוהן הגדול צריך להתרומם מעל ארבע האמות המצומצמות שלו. עליו לתת את דעתו על הכלל, ולחשוב עליו בלבד. לפיכך ״ועל כל נפשות מת לא יבוא, לאביו ולאמו לא יטמא״ – אסור שתחושת הקִרבה אל בני משפחתו תהיה אצלו גדולה ממה שהוא חש כלפי כל נפש בישראל.

״והכוהן הגדול מאחיו״ (ויקרא כא,י). במה אמורה להתבטא גדולתו? אומרים חז"ל (מדרש תנחומא): "בנוי, בכוח, בעושר, בחכמה ובשנים". למה נדרש שהכוהן הגדול יהיה גם עשיר מכל שאר הכוהנים? אלא הכוהן הגדול, האיש בעל הסמכות העליונה, צריך שיהיה עצמאי ובלתי-תלוי בזולת. לכן עליו להיות עשיר, כי כלפי עשיר הכול נוהגים דרך-ארץ.

האדמו"ר מסערט-ויז'ניץ, בעל 'מקור ברוך', שהה פעם אחת בחודשי הקיץ במירון, למנוחה. בהיותו שם היה עולה תכופות לציונו של רבי שמעון בר-יוחאי.

הדרך העולה אל הציון הייתה זרועה אז אבנים וסלעים לרוב. פנה האדמו"ר אל מלווהו ואמר לו בחיוך: "רואה אתה את כל האבנים האלה? יהודים שבורים ורצוצים באים לכאן, ולכל אחד ואחד יש אבן הרובצת על לבו. ואולם כשהם באים אל התנא האלוקי רשב"י ושופכים על ציונו שיח בתפילה ובתחנונים, האבן יורדת מהלב ומתגלגלת החוצה. לכן יש כל-כך הרבה אבנים בדרך העולה לציונו הקדוש של רשב"י"...

"אינני יכול לומר מתי בדיוק תהיה עת הגאולה העתידה, אבל נראה לי ברור שמתי שתהיה, היא תהיה בל"ג בעומר" (רבי צבי-אלימלך מבלאז'וב)

הס הושלך באולם בית המדרש. זה היה בל"ג בעומר תרפ"ו. תפילת שחרית הסתיימה זה עתה, והקהל התאסף סביב האדמו"ר מצ'ורטקוב, רבי ישראל פרידמן, לאמירת 'לחיים'.

הכול ידעו כי לאדמו"רי צ'ורטקוב קשר רוחני מיוחד לתנא האלוקי רבי שמעון בר-יוחאי. יחסו של האדמו"ר הזקן מצ'ורטקוב, רבי דוד-משה פרידמן, לציון רשב"י במירון היה פלאי ממש.

הרבי הנהיג את הדלקת 'נר התמיד' בציון רשב"י במירון. הוא נהג לשלוח כספים לחסידיו שבעיר הקודש צפת, שנועדו לחלוקה לעניים וגם לקניית שמן לנר שבער בקביעות בציון. במסורת זו החזיקו בנו וממשיכו רבי ישראל, ואחריו נכדו רבי נחום-מרדכי.

בבית מדרשו של רבי ישראל צוין ל"ג בעומר בחגיגיות מיוחדת. בימי מלחמת העולם הראשונה נמלט רבי ישראל לווינה והתיישב בה, ובמהרה צבר אוהדים רבים מקרב יהודי המקום, ובהם גם רבים שאורחות החסידות לא היו מוּכרים להם. הכול מצאו בו אוזן קשבת, ורבים באו לחזות בדמותו המאירה ולהתבשם מאהבת ישראל שלו. במיוחד בל"ג בעומר, שאז המה המקום מפה אל פה.

"לחיים! לחיים!", בירך הרבי את קהל הנאספים. החסידים השיבו לו בברכה שהדהדה ברחבי האולם. אחר-כך שבה והשתררה דממה, וקולו של הצדיק נשמע ברמה.

"על אבי-מורי נפוצה האמירה", פתח הצדיק, "שהייתה בו נשמת רשב"י. ואכן, קשריו של אבי עם רשב"י מפליאים: שנים רבות נהגו יהודים רבים לעלות לציון רשב"י ולהתפלל שם, ובמיוחד בל"ג בעומר, יום ההילולא. אך משום מה מעולם לא הודלק נר תמיד בציון, עד שבא אבי וייסד את המנהג הקדוש".

הרבי הוסיף ובירך את הקהל שזכותו של התנא האלוקי תעמוד ותגן עליהם, ואחרי אתנחתה קצרה, פתח ואמר: "רצוני לספר לכם מופת שמימי, שבו חזיתי בעצמי, הקשור עם נר התמיד שבציון רשב"י". והצדיק פתח וסיפר:

"זה קרה לפני זמן לא רב. על דלתי התדפק יהודי ירא שמים, שבא במיוחד מהעיר קלן שבגרמניה. על כפיו נשא את בתו, ילדה קטנה, שהייתה מוטלת בזרועותיו כאבן שאין לה הופכין, איננה משמיעה הגה מפיה אלא נושאת מבט אילם וחסר הבעה.

"האיש פרץ בבכי. 'עזור נא לי', התחנן. 'בתי הייתה בריאה לחלוטין, ולפתע נהפכה למשותקת, לאילמת ולחירשת. ביקרתי אצל טובי הרופאים, אך איש מהם לא מצא מזור למחלתה. פקדתי את מרפאותיהם של טובי הרופאים בקלן, בברלין ובכל האזור, ללא הועיל. באין ברירה שמתי את פעמיי לווינה, מתוך תקווה שכאן תימצא לה רפואה, אך הכול הרימו ידיים בייאוש. הרופאים אמרו לי כי אין לה כל סיכוי להירפא'.

"הבטתי באברך האומלל", הוסיף הרבי וסיפר, "ולבי נכמר. ניסיתי להרגיעו בדברי חיזוק ונוחם. הסברתי לו שלרופאים ניתנה רשות לרפא, אך לא לייאש. אנו נתפלל לה' והוא ישלח את רפואתו.

"האברך הוסיף לבכות. 'רבי', אמר, 'מאמין אני כי בכוחך להושיעני'. השבתי לו כי רק הקב"ה רופא חולים. כל שביכולתי לעשות הוא להתפלל בעבור בתו. המלצתי לו על רופא מומחה, ששמו מפורסם בכל אירופה. אולי הוא יהיה שליח ההשגחה לרפא את בתו.

"האיש נפרד ממני בתקווה, ומיד פנה אל אותו רופא דגול. לנוכח המקרה הדחוף הסכים הרופא לבדוק מיד את הילדה. ואולם למחרת חזר אליי האברך, שבור ורצוץ. תקוותו האחרונה התפוגגה אף היא. הרופא אינו רואה שום דרך לרפא את הילדה.

"בעודו יורד במדרגות ביתי צץ פתאום רעיון במוחי. הלוא ברשותי מעט שמן משאריות נר התמיד שדולק בציון רשב"י, שנשלח אליי ממירון. מיד ביקשתי להחזיר את האברך לחדרי. אמרתי לו: 'אתן לך מעט שמן זית מנר התמיד שבציון רשב"י. עליך למרוח מן השמן על בתך. ויהי רצון שזכותו של התנא האלוקי תעמוד לך בשעת דחק זו והילדה תזכה לישועה במהרה'.

"האברך עשה כדבריי. לא חלפו ימים אחדים והתחולל השינוי. סימני חיות נראו בה. בתוך שבועיים קמה הילדה על רגליה והחלה לצעוד כאחד האדם. השניים שבו אליי, ובמו עיניי חזיתי בפלא. הילדה החלימה לגמרי; הולכת, שומעת ומדברת כאילו מעולם לא חלתה! אביה פרץ במחול בחדרי מעוצמת הנס, מתקשה להכילו.

"מיהרתי לשלוח אותו בחזרה אל הרופא הגדול שניבא לו שחורות, כדי שיראה את הפלא בעצמו. לאחר מכן סיפר לי האברך את תגובתו הנדהמת של הרופא, איך הניח ידיו על חזהו כלא מאמין והפטיר: 'הלוא זה פלא לא ייאמן! זה נס אלוקי!'".

יש קשר מיוחד בין ל"ג בעומר ובין הגאולה. בתורת החסידות היום הזה מכונה: 'מתן תורה של פנימיות התורה'. זה היום שבו ניתן הכוח לגלות בעולם הזה התחתון את האור של פנימיות התורה, ובכך החלה ההכנה הממשית להתגלות השלמה של האמת הפנימית בגאולה האמיתית והשלמה.

גם קודם זמנו של רבי שמעון בר-יוחאי הייתה קיימת פנימיות התורה, וגדולי חכמי ישראל עסקו בתורת הנסתר, אולם בל"ג בעומר חל מפנה מהותי. הדבר דומה לנתינת התורה בכלל. גם לפני מתן התורה הייתה תורה ועסקו בתורה, אבל אז הייתה קיימת מחיצה שהפרידה בין העולם הגשמי לרוחני, והתורה נשארה מנותקת מהמציאות הגשמית. במעמד הר סיני ניתן לנו הכוח לחבר את התורה עם המציאות הגשמית ולהחדיר קדושה בתוך העולם הזה התחתון. גם ל"ג בעומר נותן כוח שפנימיות התורה תתקבל בכליו של העולם הזה ותהיה חלק ממנו.

מסופר על רבי יוסף קארו, בעל השולחן ערוך, שעסק שלוש יממות בקושיה חזקה, עד שלבסוף, אחרי יגיעה גדולה ועצומה, הצליח ליישבה. כעבור זמן מה נכנס לבית המדרש והאזין לקול לימודו של יהודי פשוט יחסית, שעסק באותו עניין. לתדהמתו של רבי יוסף מצא הלה חיש מהר את התירוץ שעליו עמל הוא שלוש יממות רצופות. הדבר גרם לו עוגמת נפש רבה, עד שגילו לו מן השמים שאחרי שהוא מצא את התירוץ ביגיעתו הגאונית ו'הביא' אותו לעולם, נפתחה הדרך גם לפני אנשים פשוטים ממנו לגלות תירוץ זה בלי עמל רב כל-כך.

עיקרון זה מכונה בתורת החסידות 'פתיחת הצינור'. כך גם מסבירים, למשל, את הפלאת מסירות הנפש של אברהם אבינו, אף שאחריו היו אנשים פשוטים לאין ערוך ממנו, והקב"ה לא דיבר עמם, ובכל-זאת מסרו את נפשם על קידוש השם. אלא שגדולתו של אברהם אבינו הייתה בהיותו ראשון, מי שפתח את ה'צינור' של מסירות הנפש. בכוחו יכולים אחר-כך גם אנשים פשוטים להגיע לדרגה זו.

רשב"י, מחבר ספר הזוהר, 'פתח' את הצינור של 'פנימיות התורה' (ואמנם אנו מוצאים בזוהר פעמים רבות את הביטוי 'פתח', "פתח רבי שמעון" וכדומה, דבר הרומז לפתיחת 'צינור' השפע הזה). הייתה לו הסגולה המיוחדת של לימוד תורה בדרגת 'ראייה'. כלומר, כשעסק בתורה הוא 'ראה' את ענייני התורה כפי שהם לאמיתתם ולפנימיותם, עד שורשם העליון. זאת גילה בעולם הזה.

ביום ל"ג בעומר, שבו נסתלק, הגיעה עבודתו זו לידי שלמות. לכן שמח שמחה גדולה וגם ציווה לשמוח ביום הזה לאחר פטירתו, שכן אז הגיע לשיא השלמות של עבודתו בעולם. ביום הסתלקותו (כמו בכל יום הסתלקות צדיק) עולים ומתגלים כל מעשיו ועבודתו שעבד ופעל במשך ימי חייו, ומכאן של"ג בעומר הוא היום שבו עומד פועלו של רשב"י בשיא שלמותו.

רבנו הזקן רומז (ספר המאמרים תקס"ח, עמ' רפג) של"ג בעומר הוא יום זכאי במיוחד לגאולה. הוא מבאר את מה שנאמר בזוהר בדבר התכללותה של נשמת משיח בן-יוסף במשיח בן-דוד, שבאותו הזמן ניטלים ממנו "כל האורות עליונים דבינה", עד שהדבר נקרא בשם מוות. ואז, בחג הפסח נוצרת ה'לֵדה' של נשמת משיח, אולם הדבר נשאר בהעלם עד ל"ג בעומר, שהוא היום השלושים ושלושה לחג הפסח (כנגד "שלושים יום ושלושת ימים" של 'ימי הטהרה' לאחר לידת זכר), ו"ל"ג בעומר סוף ל"ג דמי טהרה... ואז נאמר והפכתי אבלם לששון".

"אנחנו יודעים שבכל דבר שקורה בעולם עלינו לבדוק תחילה את עצמנו", מסביר הרב שטרן. "כשאנחנו זועקים על חילול השבת בתל-אביב, עלינו לבחון אם עשינו הכול כדי לשמור על קדושת השבת בארבע האמות שלנו. השנה, של"ג בעומר חל ביום ראשון, עלולים המוני בית ישראל להיכשל בחילול שבת דווקא בשל השמחה במירון. אם אלה אנשים פשוטים שייתכן שיֵצאו לדרך קודם צאת השבת, מתוך הרצון להגיע לאזור מוקדם יותר, או כוחות הביטחון שעלולים לצאת למירון בעיצומה של השבת".

לאחר ישיבה שקיים הרב שטרן עם נציגי המשטרה יצא בהודעה לציבור, כי החגיגות במירון יתחילו ביום ראשון לפנות בוקר ולא במוצאי שבת.

"במשנה נאמר שחכמים גזרו שלא לתקוע בשופר כשראש השנה חל בשבת", הוא מסביר. "והלוא תקיעת שופר היא מצווה גדולה, והיא קובעת את כל מה שיקרה במהלך השנה. ובכל-זאת חז"ל ביטלו אותה, מחשש שעם-הארץ יעביר את השופר ארבע אמות ברשות הרבים. אם מוותרים על תקיעת שופר בשבת, ברור שצריך לנהוג כן גם בעניין ההילולא. שלא יהיה שום מצב שיגרום חלילה למישהו לחלל את השבת".

הרב שטרן, חסיד ויז'ניץ, נולד ברומניה. לאחר בר-המצווה שלו עלה לארץ. קרוב לשישים שנה הוא משמש רב היישוב מירון. "מוניתי כשהייתי בן עשרים בלבד, ובכך הייתי לרב הצעיר ביותר בישראל", הוא מספר בחיוך. משעשע לשמוע כיצד מונה לתפקיד: "הייתי בחור ישיבה ועברתי את הבחינות ברבנות. יום אחד באתי למירון, ונכנסתי לקיוסק לקנות משקה, בשל החום הכבד. פגשתי שם שני חברים במועצה הדתית. כששמעו את שמי, שוחחו עמי מעט ואז סיפרו שהם מחפשים רב... מוניתי לתפקיד בשנת תשי"ט. ערכתי חופות בטרם נישאתי בעצמי", הוא מחייך.

ומה עושה הרב של מירון בל"ג בעומר? "בתוך כל ההמולה הרבה אני מבקש להסתגר בחדר ביום סגולי זה, לומר תהילים, ללמוד מתורת רשב"י, להתפלל", הוא מספר. "בבוקר ל"ג בעומר יש בביתי מניין מיוחד לתפילת שחרית. התפילה נערכת באווירה של חג, עם מנגינות מיוחדות, ונמשכת כמה שעות. לאחר מכן עורכים סעודה מיוחדת, שרים, אומרים דברי תורה. לאחר כל ההכנות עולים לציון רשב"י, רוקדים ונכנסים לאווירה עילאית".

לכן שורפים את ה'חלה', ויש להיזהר שלא לשורפה בתנורים שבזמננו, אלא אם כן עוטפים אותה בנייר אלומיניום, ושורפים אותה מחוץ לתבניות שבתנור. בדיעבד, גם אם היא נאפתה גלויה בתנור ולא נגעה בעיסה או בתבנית, אינה אוסרת. אבל נוהגים לעשות מדורה מיוחדת לשרֵפתה, ובשעת הדחק מכניסים אותה לשקית ומניחים באשפה.

כשם שה'חלה' אסורה, כך נאסרת העיסה שה'חלה' התערבה בה, אלא אם כן יש בעיסה כמות של פי מאה ממנה. אם לא, אפשר לעשות 'התרת נדרים' על ההפרשה, לפני שלושה אנשים, והמפריש או המפרישה מתחרטים מפני התערובת, ואז מבטלים את ההפרשה, והעיסה חוזרת להיות 'טבל', וחייבים להפריש ממנה 'חלה' מחדש בברכה, ואין בזה משום ברכה לבטלה.

יש הסוברים שאפשר להתנות מראש בשעת ההפרשה: "אם שכחתי והתערבה החלה, תהיה לי רשות להפריש מחדש", ואז אין צריכים התרה.

במה דברים אמורים, כשלא אכלו מן העיסה, אבל אם כבר אכלו ממנה, אי-אפשר לבטל את ההפרשה.