ליקוטי אור - בפרשה - אמור - עולו והתכנשו להִלולָא דבַּר יוֹחָאי

נכתב על ידי עצה בפרשה, 10/5/2017

 בס"ד                                                  ערש"ק                                                        ט"ז  באייר  התשע"ז

 

                                    עולו והתכנשו להִלולָא דבַּר יוֹחָאי

 

                     ליקוטי אור - בפרשה - אמור

 

  " וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו   "(כא, א)

 

בפרשת שמיני ציווה ה' יתברך את כלל ישראל לא לטמא את הנפש במאכל האסור, ורק לאחר מכן נתפרשה

תורת האדם, כמבואר בפרשת תזריע, ועוד המשיך הציווי לשמור את משמרתו בפרשת קדושים, שהרי נפשנו

תלויה בקדושתנו, כמבואר שם. ואילו כעת, בתחילת פרשתנו בא הכתוב והוסיף אזהרה יתרה לכוהנים 'לנפש

לא יטמא בעמיו', היינו קיימת כאן מצוות לא תעשה, כלומר איסור מפורש מהתורה לכוהנים, ואפילו לבניהם

הקטנים, אף על פי שלא הגיעו לגיל חינוך, לִטָּמַּא בטומאת מת. היינו אסור לכהן לנגוע במת או מאהיל או נושא

או נוגע בקבר אחד המת. ומכאן מקור איסור הכניסה לכוהנים ל"בית החיים" (בית העלמין), או "לבית הרפואה"

(בית החולים) וכיוצא בזה בזמן שיש טומאת מת, שהרי ידוע שהיא אבי אבות הטומאה.

 

וזה שכפל הלשון 'אמור ואמרת', וכמו שדרשו חז"ל (יל"ש, רמז תרכו)אמירה ראשונה - למת מצוה יטמא, והשנייה

לאחרים לא יטמא. היינו אמירה ראשונה היא רק שקיימת מצוות עשה של מת מצווה, כלומר שאין למת קוברין

או שמדובר בקרוביו, כלומר: אמו, אביו, בנו, אחיו ואחותו, כמדוקדק שם בהרחבה במדרש (רמז תרכז), אזי רשאי

להתעסק בקבורתו. ואילו אמירה שנייה היא לאחרים, היינו שהם לא קרוביו כנ"ל, ויש מי שיתעסק בקבורתם, אזי

שלא יטמא בעמיו, כמו שכתבנו.

 

והטעם הוא שהכוהנים נבחרו לשרת בקודש פנימה בבית המקדש, ולכן ראוי שישמרו את טהרתם וקדושתם מכל

משמר. כי אין חביב לפני ה' יתברך יותר מן הטהרה (מדרש חדש), כי הטהרה מביאה לקדושה. וכמו שדרשו חז"ל

(תנחומא א): משל לטבח שהיה נכנס ויוצא לפני המלך, אמר המלך: גוזר אני עליך שלא תראה את המת כל ימיך,

מפני שאתה נכנס ויוצא ורואה פניי, שלא תטמא את פלטרין (ארמון) שלי, כך גזר הקדוש ברוך הוא על הכוהנים

הנכנסים לבית המקדש, שלא יטמאו למת.

 

והיום לצערנו הרב, בעוונותינו הרבים, טרם נבנה בית המקדש. ואפשר, שיש שיאמרו כי מכיוון שכך כביכול בטל

הטעם כנ"ל. אך הנה מובא במדרש (ויק"ר פכ"ו, ו): מיראה שנתיירא אהרן מלפני הקדוש ברוך הוא, זכה וניתנה לו

הפרשה הזו, שאינה זזה ממנו ולא מבניו ולא מבני בניו עד סוף כל הדורות!. ואם כן, יש להבין את הטעם למה

עדיין קיימת אזהרה ואיסור לכוהנים להיטמא בעמיו, כאמור לעיל.

 

אלא אפשר לומר אולי, בסייעתא דשמיא, שהעניין הוא שהכוהנים נבחרו להיות המקור האנושי להורדת השפע

והברכה מהמקור העליון אל עם ישראל, עד סוף כל הדורות. אומנם, לצערנו היו וישנם דורות כדורנו, שלא היה

בית המקדש, אך אף על פי כן, יש לנו מקדש מעט (יחזקאל יא:), ואמרו רז"ל (מגילה כט:) שזה בתי כנסיות ובתי מד

רשות. דהיינו השפע והברכה, והשמירה מכל מרעין בישין, יורד בעיקר בבית הכנסת ובבית המדרש, ובעיקר

בשעת נשיאת כפיים של הכוהנים כלפי מעלה בחזרת התפילה על ידי השליח ציבור, כפי שצוום השם, שנאמר

(במדבר ו, כג-כז): "דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר: כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם, יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמֶרְךָ" וכו',

וזאת בשביל להשפיע על ישראל, ובפרט על ציבור המתפללים מהמקור העליון (ועיין במדרש ספרי שם, כמה טובה

הוא מאריך בברכה זו).

 

ונראה שיש לדקדק למה אמרו חז"ל (סוטה לח)'כה תברכו' - בלשון הקודש, וכן נפסק בשולחן ערוך (או"ח סימן קכ"ח,

יד): אין מברכין אלא בלשון הקודש. ואולי כי לא יהיה לברכה כוח לעשות את פעולתה אלא בכוח התורה, שהיא

לשון הקודש, בבחינת: אין כוחנו אלא בפינו. ואפשר שבגלל זה גם נפסק (שם, כג): בשעה שהכהנים מברכים, העם

לא יביטו ולא יסיחו דעתם, אלא יהיו עיניהם כלפי מטה כמו שעומד בתפלה, והעם יכוונו לברכה, כי בעת הזו ה'

יתברך מברך את ישראל דרך הכוהנים, כאמור. ולעניות דעתי, אפשר שזה נרמז במילה 'כה' כי אם נספור כ"ה

תיבות (מילים) מתחילת ספר בראשית נגיע למילה 'אור', ואין אור אלא התורה, כמו שכתוב: 'ותורה אור' (משלי  ו:),

ועוד שהמילה כה היא גם ביטוי לשם של השכינה שהיא בחינת התורה, כידוע.

 

ואולי זה גם נרמז במילה 'כה' שהיא ראשי תיבות: כח התורה, בבחינת (שמות ט"ו, ו)"ימינך ה' נאדרי בַּכֹּחַ" וגו',

היינו להציל ולשמור את ישראל מכל דבר רע, וזה בבחינת התורה שגם ניתנה בימין, כמו שכתוב (דברים לג, ב):

"מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ", שהיא מגנה ומצלה כנודע. היינו מייחוד שם הוי"ה שהוא מידת החסד הנמצאת מצד ימין,

משתלשל ויורד לעולמנו כל הרווח וההצלה, השפע והברכה, ובעיקר לישראל (ונרחיב בזה בעזר ה' בפרשת כי תבוא).

וזה בבחינת כהן שמברך בברכת כוהנים, כי גם הוא מצד החסד בימין, כנודע. ודייקא בלשון הקודש, היינו בלשון

תורתנו הקדושה, כי היא בבחינת: דברי תורה שאינם מקבלים טומאה (ברכות כב:(. לפיכך, הכוהנים חייבים לשמור

על טהרתם וקדושתם באזהרה יתרה כנ"ל יותר משאר בני ישראל, כי בעצם הם הצינור להורדת השפע מהמקור

העליון.

 

ומובא במדרש (ויק"ר פכ"ו, ח): כל מקום שהוא אומר: ויאמר ויאמר, צריך להידרשובסייעתא דשמיא נדרוש גם את

חלקנו בעניין זה. ואמרו חז"ל (יבמות קיד)"אמור ואמרת - להזהיר גדולים על הקטנים", היינו שהכוהנים צריכים

להזהיר את ילדיהם הקטנים בחומרת העניין כנ"ל, בשביל שישמרו על טהרתם וקדושתם. ויש אומרים שאזהרה

זאת היא לא רק לכוהנים אלא גם לכלל ישראל, והבן.

 

ולפיכך, נראה שאפשר ללמוד מכפל הלשון 'אמור אל הכהנים - ואמרת אליהם' יסוד גדול בחינוך הילדים. שכן,

עיננו רואות ולא זר וליבנו מרגיש בחוש עד כמה קשה לחנך את הילדים הקטנים שילכו בדרך ישראל סבא, ואף

יקיימו את התורה והמצוות בשמחה ובטוב לבב, ובפרט היום בדורנו החשוך בו "הציָר הדמיוני", הלא הוא היצר

הרע אשר נמצא בשיאו, ועד כי יבוא שילֹה הוא נלחם בכל כוחו, על ידי התפשטות החומר בכל מקום ובכל שעה,

ומי ישמור אותנו ממנו ומחבר מרעיו, כל שכן את בנינו.

 

וזהו שדרשו חז"ל (ויק"ר כו, ה): העליונים (המלאכים) שאין יצר הרע מצוי בהם, אמירה אחת דייה להם וכו', אבל

התחתונים (בני אדם) שיש בהם יצר הרע, הלוואי לשתי אמירות יעמדו וכו', ע"ש. רואים מכאן, שכוחו של היצר

הרע רב, ואפילו שתי אמירות לא בטוח שיספיקו בעבור לעמוד על משמרת הטהרה והקדושה, כמו שכתבנו למ

עלה. אלא שעל פי מדרש זה, אפשר ללמוד קל וחומר אשר באמצעותו ניתן יהיה לשפוט את עצמנו, ואת ילדינו

הקטנים לכף זכות, ועל ידי זה ממילא נצליח בעזר ה' יתברך ללכת בדרך האמת והישר, ואף לחנך את ילדינו

ברוח ישראל סבא, היינו בקיום התורה והמצוות, ואף שיגדלו לא ירצו לסטות ממנה, בבחינת (משלי ב, כ"ו)"חֲנֹךְ

לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה". ונבאר את הדברים.

 

היינו, מה הגדולים שיש בהם יצר הרע ויצר הטוב הלוואי ויעמדו בזה, קל וחומר הבנים הקטנים שיש בלבם רק

יצר הרע עוד מלידתם, כמו שנאמר (בראשית ד, ז)"לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ", ואילו רק בגיל י"ג שנה מזדווג עמו היצר

הטוב, ועל זה אמר החכם באדם (קהלת ד, י"ג)"טוֹב יֶלֶד מִסְכֵּן וְחָכָם מִמֶּלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל", היינו היצר הטוב נקרא

'ילד מסכן וחכם' שהרי הוא רך בימים ובשנים, ועל כן סיכויו להשפיע על האדם ללכת בדרך הישרה והטובה

נמוך יותר. שכן, לעומתו נמצא בלבו היצר הרע כבר י"ג שנה, ולכן הוא נקרא 'זקן וכסיל', כי יש לו ניסיון של י"ג

שנה לפניו בתפקידו, שכל מהותו הוא להסיט האדם מדרך הטוב.

 

ולכן, נתנו לנו חז"ל עצה בחינוך הילדים הקטנים, כמובא במדרש (ב"ר פס"ג, י)צריך אדם להיטפל בבנו עד י"ג

שנה, היינו להיות לו בבחינת יצר הטוב שיכוונו לעסק התורה והמצוות. ואם כך, מתעצמת השאלה באיזה אופן

יש להיטפל לילדים ולהזהירם ולשומרם מבלי לנטוע בלבם רצון לזנוח מקור מים חיים ולחפש בורות נשברים,

חלילה וחס.

 

והנה ידוע, שכתוב בתורה 'דבר' הכוונה לשון קשה (ספרי דברים:), ואילו שכתוב 'אמור' הכוונה היא ללשון רכה.

וזה שחזר וכפל 'אמור ואמרת', היינו לדבר עם ילדינו בלשון רכה כאשר אנחנו רוצים לחנכם בדרך התורה, וגם

אם האמירה הראשונה לא תמיד עוזרת, נזכור שבלבו של הילד כרגע, נמצא רק היצר הרע כנ"ל, ולכן קשה לו

להתמודד מולו לבד כי הוא כסיל וזקן כנ"ל. לפיכך, אין צריכים לכעוס או להכות את הילד, חלילה וחס. אלא

שאין להתייאש ופשוט להסביר לילד שוב, אבל גם את האמירה השנייה אליו יש לומר בלשון רכה, כי "לשון רכה

תשבר גָּרֶם" (משלי כה:), וכן על זה הדרך.

 

וכאן המקום לציין שאין הכוונה בלשון רכה שתתרפס ותתחנן לילד שישמע לדברי הוריו, אלא לשון רכה הכוונה

שבמידת הצורך תדע גם להיות תקיפה אך לא תוקפנית (ללא כעס וצעקות), דהיינו יש לשלב אמרי נועם לילד

בצורה ברורה וחד משמעית, כי זאת דרכה של תורה, כמו שכתוב (משלי ג, י"ז)"דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ

שָׁלוֹם". וכן הייתה דעת רבנו הקדוש, פני המנורה, רבי נחמן מברסלב זצק"ל: לבלי להכות ולהרביץ לבנים

הקטנים! ואף שכתוב (משלי י"ג)"חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ (מקלו) שׂוֹנֵא בְנוֹ", אין הכוונה שצריך דווקא להרביץ ממש, אלא

שיטיל מרות ומורא עליו כאילו השוט תולה ועומד ומוכן להכותו, שיידע הילד שהשוט תולה ומוכן להכאה, אבל

לא שיכהו ממש! (שיש"ק, ו-שלו:). וכן ראיתי בספר החשוב מאוד "חינוך באהבה – בגן החינוך" (פרק שמיני, 'בלי לחץ'):

צריך לדעת, שהשבט הנזכר בפסוק הזה אינו כעס, אלא שבט מוסר, שההורה צריך תמיד לישר דרכי ילדיו

ובני ביתו בדברי מוסר היוצאים מעומק הלב ונאמרים במתק שפתיים, בצורה שמתקבלת (ולעניות דעתי, כל הורה

שרוצה להצליח בדורנו בחינוך ילדיו ראוי שיהיה לו את הספר הזה, ופשוט לי שאם יפעל על פיו, יזכה ויראה ישועות גדולות

בחינוך הבנים).

 

והאמת אומר ולא אבוש, שדרך זו בחינוך הילדים מצריכה מאתנו ההורים עבודה מאומצת מאוד, וסבלנות רבה

עד בלי די, כי טבע הדברים שדעת הילדים עצם היותם קטנים, שונה מדעת הוריהם הבוגרים, ועל כן לרוב הם

עושים ההפך מרצון הוריהם. מה עוד, שבדורנו הדבר קשה עוד יותר, כי קיימת חוצפה שלא הייתה כמותהּ

בדורות הקודמים, כמאמר חז"ל (סוטה מט)'בעקבות משיחא חוצפא יסגא' (תִרבה). אבל למרות זאת, מכיוון

שדרך זו היא דרך האמת ודעת גדול להצלחת חינוך הילדים כראוי, ברוח ישראל סבא, עלינו לדעת שחייב

לדבוק בה. ועל כן, אם חלילה ישנה מעידה חס ושלום, היינו שההורים באו לכלל כעס וצעקות על הילדים, מיד

יש לזכור שהנזק גדול מהתועלת בחינוך דיקטטורי, כמו שכתב מוהר"ן מברסלב (ספר המידות, אות בנים, סימן קז):

הבנים שוטים שאביהם כעסן!, רחמנא ליצלן.

 

ולכן, ההורים חייבים להשתדל תמיד לחנך את הילדים בהרבה חום ואהבה (מבלי פינוק חלילה), וגם אם הדבר

קשה מאוד כנ"ל, חייבים לנהוג ולהנהיג אותם בסבלנות, ועוד סבלנות ועוד סבלנות, ולבסוף ודאי שיראו שכר

לפעולתם, בבחינת (אבות פ"ה, כג)"לפום צערא אגרא". ה' הטוב יעזרנו ויזכנו להרבה סבלנות ונחת דקדושה

בגידול הילדים, כי באמת זה המפתח להצלחתם, ואם נתבונן לתווך הארוך, אפילו גם להצלחת נכדנו, כי ברגע

שההורים מחנכים את ילדיהם בלי עצבים וכעס, וכמובן בלי מכות כנ"ל, אזי גם הילדים יותר רגועים בנפשם,

ורק ככה יצליחו להגשים את הפוטנציאל הקיים בהם, ויגדלו להיות בעלי אישיות נעלה ואצילית בעלת מידות

טובות. ולפיכך, הסיכוי שהם ירצו לסלוד או לזנוח את הדרך אשר גדלו בה נמוך מאוד, כי היא פשוט נעימה

להם, וממילא כאשר הם יהיו הורים, הם ירצו גם בכל לבם להנחיל לילדיהם את הדרך הזאת, שכן התוצאות

מדברות בעד עצמם. ומפני שנושא החינוך בדורנו חשוב מאוד כאמור, הרחבתי יותר מהרגיל, ותן לחכם ויחכם

עוד ויוסף לקח.

 

ודע, שלא זאת בלבד תגרום לקטנים לא לרצות בלבם לזנוח את דרכי האבות. אלא בשביל שהם גם ייקמו את

התורה והמצוות מתוך אור ושמחה פנימית בלבם, חייבים לשמש להם דוגמא אישית. דהיינו להראות להם

שהגדולים מקיימים את התורה והמצוות בשמחה ובטוב לבב, כלומר בחשק ובהתלהבות, ודבר זה נחרט בלבם

של הקטנים. ועוד, ראיתי שמובא בשם הראש"ל הרב מרדכי אליהו זצק"ל: שיש שדייקו בלשון רש"י משכתב:

"להזהיר גדולים על הקטנים", ולא כתב "להזהיר גדולים את הקטנים", משמע שהתכוון שהגדולים משפיעים

"על" הקטנים, וביאור המילה "להזהיר" אינו מלשון "אזהרה" אלא מלשון "זוהר", כמו שכתוב 'מזהירים כזוהר

הרקיע', והביאור הוא: שהגדולים צריכים לשדר בהתנהגותם "זוהר" ו"אור" ולהוות דוגמא אישית שיילמדו

הילדים ממעשיהם, ויגדלו על אדני התורה והיראה, עכת"ד.

 

ויוסף ה' לי אור להתבונן, איך לקשר את המורם לעיל, ודברי הרב בעניין חינוך ילדינו, לכך שפרשת 'אמור'

יוצאת דייקא בחודש אייר, ועוד שלרוב (בשנה לא מעוברת) היא יוצאת בשבוע של ההילולה של התנא האלוקי

הקדוש רבי שמעון בר יוחאי זצק"ל, זיע"א. והנה ידוע, כי חודש 'אייר' נקרא גם 'זיו' - מלשון 'זוהר'. ואפשר

שבזה נרמז שבחודש זיו שהוא בחינת זוהר, יבוא העת שהתגלה ספר 'הזוהר' שחיבר רשב"י הקדוש. וכפי

שמובא בהקדמה לספר ליקוטי מוהר"ן מברסלב: וזה שמגלה ומרמז הפסוק שאמר רבי שמעון לרבותינו כאשר

נכנסו לכרם ביבנה: כי לא תשתכח מפי זרעו, היינו סופי תיבות התנא 'יוחאי', כי על ידי זרעו של יוחאי, שהוא

רבי שמעון בר יוחאי, לא תשכח התורה מישראל, כי על ידי חיבור ספר הזוהר שחיבר יצאו מהגלות האחרונה,

ע"ש.

 

ולעניות דעתי, אפשר לומר אולי, שמה שייתן לנו, היינו 'הגדולים', את הכוח להתמודד ולהישמר מול היצר הרע

וחבר מרעיו, ובפרט בדורנו החומרי והחשוך כנ"ל, הוא הלימוד בספר "הזוהר" שגילה לנו רשב"י הקדוש, ואפילו

רק בגרסא בעלמא (ועיין בזה מה שכתבנו על מעלת הלימוד בספר הזוהר בפרשת נח, וייטב לך עד מאוד), כי על ידי לימוד

תורת אור הרשב"י תגדל הכרתנו את גודל מעלת הבורא יתברך לאין שיעור. ולפיכך, יראו עיננו וישמח לבנו

להתעורר לעבודת ה' יתברך, עד שנזכה להוות דוגמא אישית בעלת "זוהר", כדברי הרב הנ"ל. ועל ידי כך נזכה

בעזר ה' הגדול והנורא להפיץ את אור ה' יתברך, על ידי שנעבוד אותו מתוך שמחה וטוב לבב, בהתלהבות וחשק

גדול, וכאשר 'הקטנים', היינו הילדים, יראו אותנו בבחינת 'מזהירים כזוהר הרקיע', ודאי שיימשך לבם לדרך של

התורה והמצוות כנ"ל, וגם שיזקינו לא יסורו ממנה, כי היא הייתה דרכם הנעימה בעת ילדותם ונערותם.

 

ולפיכך, דוגמה אישית שכזאת אשר תשלב בחינוך ילדינו את היסוד של חינוך באהבה וסבלנות, היינו אמירות רכות

כנ"ל, כי רק כך ייפלו דברינו על אוזניים קשובות אשר יגרמו לבסוף, בעזר ה', לילדינו לעבוד את ה' יתברך באמת

מתוך אור ושמחה בלבם בקיום המצוות. וממילא יזכו גם הגדולים וגם הקטנים שהנפש לא יטמא בעמיו, ועל ידי

כך התורה לא תשכח מפינו, ומפי זרענו, ומפי זרע זרענו עד עולם. ברוך ה' לעולם אמן ואמן.

 

                     פינת העצה - מתורותיו של רבי נחמן מברסלב

 

מְסֻגָּל יוֹתֵר לְבָנִים שֶׁיִּתְקַיְּמוּ אֶצְלוֹ לִהְיוֹת רָחוֹק מֵהֶם, דְּהַיְנוּ לִבְלִי לִהְיוֹת דָּבוּק בָּהֶם הַרְבֵּה וּלְשַׁעְשֵׁעַ אִתָּם בְּכָל פַּעַם.

רַק לִבְלִי לְהִסְתַּכֵּל עֲלֵיהֶם, רַק מַה שֶּׁצְּרִיכִים לְחַנְּכָם בַּעֲבוֹדַת ה' כְּשֶׁמַּתְחִילִין לְהִתְגַּדֵּל, אֲבָל לֹא לְהִשְׁתַּעְשֵׁעַ בָּהֶם

הַרְבֵּה (סימן בנים, אות טז). עַל־יְדֵי לִמּוּד הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ נַעֲשֶׂה חֵשֶׁק לְכָל הַלִּמּוּדִים שֶׁל הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה, גַּם הַלָּשׁוֹן

הַקָּדוֹשׁ שֶׁל הַזֹּהַר מְסֻגָּל מְאֹד וּמְעוֹרֵר מְאֹד לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ (סימן תלמוד תורה, אות ע).

 

                                                          "נר ה' נשמת אדם "

  מוקדש, לע"נ מור-זקני מסעוד עמאר בן תמו ז"לנלב"ע בי"ד במרחשוון התשע"א, תנצב"ה

                ולע"נ מרת-סבתי רחל ילוז בת עישה ע"הנלב"ע בא' באדר התשס"ז, תנצב"ה

                       ולע"נ מור-דודי אהרן(ילוז)שקד בן רחל ז"לנלב"ע בב' בכסלו התשנ"א, תנצב"ה

                              ולע"נ יעקב(ינקי) לוי בן גיטה ז"ל, נלב"ע בכ"ד בשבט התשע"ד, תנצב"ה

                        ולע"נ הני רביב בת קלרה ע"ה, נלב"ע בי"א באדר ב' התשע"ו, תנצב"ה

            ולע"נ מר יוסף בעדאש בן נוארה ותשובה ז"ל, נלב"ע בי"ח במרחשוון התשע"ו, תנצב"ה                 

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן

חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה