chiddush logo

על גוש קטיף ומצוות הבטחון בהשם (ב)

נכתב על ידי הרב משה צוריאל, 2/2/2011

 המשך החידוש "על גוש קטיף ומצוות הבטחון בהשם"


על יחסינו למדינת ישראל:

ודאי כי אין אנו מפקפקים שאנו נמצאים בשלבי גאולה. ראיה אחת לכך היא קיום דברי חז"ל: "אין לך קץ מגולה יותר מזה!" ופירש רש"י: "כשתתן א"י פריה בעין יפה, אז יקרב הקץ". וכולי עלמא מודה שזה נתקיים בעידננו. ועוד הוכחה יש לנו מקיום דברי "קול התור" (פרק א, פסקא ט"ו, "התקופה הגדולה", עמ' תעה, ובמהד' כספר נפרד, עמ' 33) כאשר יש בישראל לכל הפחות ששים רבוא יהודים, נדע כי התחילה הגאולה. וכן כתב הרב קוק ("עין איה", ברכות, דף 372). הרי סימן גדול זה כבר נתקיים ב"ה! ועוד, הנסים הרבים המלווים אותנו זה כבר מאה שנה, ובצורה גוברת והולכת, הם המלמדים שה' מממש כאן תכניתו להביא גאולת עולמים. ואנו נעשה מה שמוטל עלינו, לעשות חלקנו בתהליך קדוש זה.

 

אמנם יש לענין המדינה שלש כיתות בין היהודים שומרי התורה. יש "הנלהבים" (ביטוי של מחבר "אור שמח" באגרתו בענין ג' השבועות, לענין ה"ציונים" המתלהבים מאד) הרואים לפניהם רק את הענין המדיני, ומעלימים עין או ממעיטים בערכם של החסרונות והליקויים. לעומתם יש קנאים קיצונים בכיוון נגדיי השוללים כל רעיון של "השתדלות דרך הטבע" במעשינו הציבוריים, וממתינים לנסים גלוים מאת הקב"ה. ויש דרך שלנו, אנשי ההתיישבות, של פעילות אנוש לבנות חיים ציבוריים מתוקנים בארצנו החביבה, מתוך תקוה לסייעתא דשמיא. ויש לנו "עין טובה" על כל מי שנותן מכחו והונו למען מפעל ציוני זה. וזה דלא כמתנגדים לכל "תיקון חברתי" מטעם המדינה.

 

וכך כתב הראי"ה: "מתוך קטנות אמונה נדמה שכל מה שבני אדם מזדרזים לחזק את מעמדם, להילחם נגד הרעות המתרגשות בעולם, לרכוש להם מדע, גבורה, יופי, סדר, שכל אלה הינם דברים היוצאים מחוץ להתוכן האלוהי שבעולם. ומתוך כך עין צרה צופה מתוך כמה אנשים, שלפי דעתם [המוטעית] עומדים הם על הבסיס האלוהי, על כל התקדמות עולמית. שונאים [הם] את התרבות, את המדעים, את התחבולות המדיניות, בישראל ובעמים. אבל כל זה טעות גדולה היא, וחסרון אמונה. הדיעה הטהורה רואה היא את ההופעה האלוהית בכל תיקון חיים, יחידי וציבורי, רוחני וגשמי. היא מודדת את הענינים רק במדת התועלת שהם מביאים, או הקלקול שהם מקלקלים" וכו' ("ערפלי טהר", עמ' סז; קבצים, קו"ב פסקא קצ). ועוד האריך בנושא שילוב תיקון המדינה עם ההתקדמות התורנית לענין יעקב אבינו ודוד המלך ("אגרות" ח"ג עמ' ו-ז).

 

אבל אין בזה די. אם כל מטרתנו היא לשם תועלת הגוף והצרכים החומריים, לא בכך נשיג גאולה. שאיפתנו לציון איננה כדי להנצל מרודפינו האנטישמיים שבאומות. אלא אנו מבקשים פדות נפשנו. כדברי הרב: "לא להנצל מכבלי הגלות, ולא להמלט מכיעורי מכאוביה המנבלים. לא, ליותר מזה באין ערוך [אנו מיחלים]. לשם החשפת האורה כולה, לשם הזרמת זרמי חיי עד ממקור קודש הקדשים, ממקור ישראל, ממקור נשמתו העליונה, וכו' נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'!" ("אורות הראי"ה", קובץ שירים, בהוצ' מוסד הרב קוק, עמ' עו).

 

וזהו הנאמר ע"י הרמב"ם "לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח, לא כדי שישלטו על כל העולם וכו' ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח, אלא כדי שיהיו פנויים בתורה וחכמתה, ולא יהיה להם נוגש ומבטל" (סוף הל' מלכים). וכמו שגם כן כתב "ומפני זה נתאוו כל ישראל וכו' לימות המשיח כדי שינוחו ממלכיות שאינן מניחות להן לעסוק בתורה ובמצוות כהוגן, וימצאו להם מרגוע וירבו בחכמה" וכו' (הל' תשובה, פ"ט ה"ב).

 

ובכן בתגובה להאשמת הרידב"ז נגד הרב קוק, הרב עונה: "ומה שמחרפני כת"ר שנעשיתי לעת זקנותי "ציוניסט", להקריב את נשמתי בשביל ישוב א"י; אהובי, אם כל ה"ציוניסטים" יהיו אוהבים את א"י ורוצים בישוב אה"ק בזאת הכוונה והמטרה הקדושה שאני מתכוין אליה, בשביל שהיא ארץ ה' שבחר בה השי"ת וחיבבה מכל העולם כולו, ויש בה סגולות קדושה לנבואה ולהשראת רוח הקודש, ולזכות ע"י ההליכה בה לעוה"ב וכו' וכו'. ואם יהיו כל ה"ציוניסטים" חושבים כן, תהיה בודאי תפארת גדולה לכל גדול בישראל ולכל גאון וצדיק להיות "ציוניסט" כזה" ("אגרות", ח"ב דף קצ"ד).

 

כלומר, חייבים אנו כולנו להתחיל בבניית צורה חדשה לאהבתנו את ציון, לכוון יותר שאנו רוצים כאן ממלכת התורה. אנו רוצים שתהיה ארצנו מגדל אור להזריח אהבת ה' ויראתו. חזרתנו לציון היא חזרה למקור חיינו, הקב"ה. בנין א"י היא רק מצוה אחת מכלל תרי"ג, אמנם מצוה חשובה ביותר ושקולה ככל התורה כולה, אבל היא לא נתפשת כנפרדת מהן. וכאשר יפורסם בעולם גישתנו העילאית הזאת, תצא תקנה גדולה לכל הנסיגה הנוראה הזאת.

 

וכאן עלינו להבהיר נקודה נפלאה. שמעתי דבת רבים הסבורים [מתוך אכזבתם] כי מהיום והלאה יש "להתנתק מהמדינה". כלומר להפסיק לשרת בצה"ל, להפסיק פעילות בעניני מוסדות המדינה. אפילו לחדול מן השתתפות בפעילות פרלמנטרית. "להסתגר תוך חוגינו המצומצם". נלע"ד הללו טעו בכיוון. כאשר בן אדם משרת בצה"ל הוא איננו משרת "את המדינה" אלא הוא מגן על כלל אזרחי ארצנו מפני אויב מאיים. כאשר אדם פועל ויוזם פעולות ציבוריות, הוא מועיל לכלל התושבים, ולא לאיזו "חברה בע"מ" הקרויה "מדינה". אסור להסתגר ב"גיטו" כאילו אנו עדיין במדינת פולין. "אהבת ישראל" שלנו צריכה להמשיך ולפעול כבימים קדמונים, ועוד ביתר תקף. מושג "מדינה" הוא רק שם כללי לפעילות ציבורית, ואין אנו משרתים את "מקבלי ההחלטות" שבה אלא את כלל האוכלוסיה. וזאת מצוה ככל המצוות.

 

יתן ה' ונצליח להשלים את המלאכה של תועלת עמנו. הבה ונתחיל!

[כאמור לעיל במאמר, אנו מתייחסים כאן מה כלל הציבור צריך ללמוד מן המשבר הכללי לציבור אוהבי ציון. עלינו להתחזק ולתקן מה שהיינו בו חלשים. אבל אותם עשרת אלפים שגורשו, לא מפני זאת סבלו, אלא מפני אותן הסיבות הכלליות שרשמנו בתחילת המאמר, "חבלי משיח" ויסורי הצדיקים, וכנ"ל. אשריהם.]

 

מצות הבטחון אע"פ שהאדם רואה שתפילותיו אינן נענות, וציפיותיו אינן מתקיימות

(נכתב אחרי גירוש היהודים מגוש קטיף)

מאמר נכתב ע"י הרב משה צוריאל

כ"א אלול, תשסה

 

 

על הפסוק "להיות בה' מבטחך" (משלי כב, יט) כתב הגר"א: "לפי שעיקר הכל הוא הבטחון השלם, והוא כלל כל המצוות" (עיי"ש ראיותיו מהפסוקים בתהלים עח, ה-ז). וכן העיר פעם נוספת על הפסוק "מגן הוא לחוסים בו" (משלי ל, ה) "המצוות הן תרי"ג והן נכללות באחת [מהן] כמו שאמרו [חז"ל, מכות כד, א]: 'בא חבקוק והעמידן על אחת' ['וצדיק באמונתו יחיה', חבקוק (ב, ד)] והיא הבטחון" עכ"ל. הרי פירש בזה הגר"א כי כמו שהאמונה היא כלל כל היהדות, כן הבטחון בה' שיציל את ברואיו מכל צרה, הוא כלל התורה.

 

רבנו יונה ב"שערי תשובה" (ח"ג ס"ק לא-לב) מלמד כי מצוה כללית זו מפורשת בספר דברים "כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני, איכה אוכל להורישם?" (ז, יז) וכן: "כי תצא מלחמה על אויביך וראית סוס ורכב, עם רב ממך, לא תירא מהם" (כ, א), כתב רבנו יונה: "הוזהרנו בזה שאם יראה האדם כי צרה קרובה, תהיה ישועת ה' בלבבו ויבטח עליה, כענין שנאמר 'אך קרוב ליראיו ישעו' (תהלים פה, י) וכן כתוב 'מי את ותיראי מאנוש ימות' (ישעיה נא, יב).

 

אבל הרמב"ן מצא מקור נוסף למצוה זו בפרשת המרגלים, כתב הרמב"ן (יד, ט) "וטעם 'אך בה' אל תמרודו', כי יראתכם לחוזק העם היושב בה הוא מרד בשם הנכבד, כי לא בכוחכם יצאתם ממצרים, כי יד ה' עשתה עמכם להפליא, והוא הבטיח אתכם שיורישם מפניכם, אם כן האמינו ותצליחו" עכ"ל.

 

וכבר הגר"א (משלי ל, ה) מלמד כי בטחון ואמונה הם שני צדדים של מצוה אחת. הפסוק "וצדיק באמונתו יחיה" הוא כולל מצוות הבטחון בקונו. וכן כאן בפרשת המרגלים, ה' אמר אל משה: "עד אנה ינאצוני העם הזה ועד אנה לא יאמינו בי בכל האותות אשר עשיתי בקרבו" (במדבר יד, יא). כלומר יראתם מריבוי האויב הוא חוסר "אמונה", אף שלא פקפקו ח"ו במציאות הבורא ית', אלא פקפקו אם יצילם מהאויב. הרי לפנינו שני מקומות בתורה.

 

הנוגע לעניננו:

הרבה מהציבור של נאמני ארץ ישראל מוכים בתדהמה לנוכח הקלקול האיום של פינוי עשרת אלפים יהודים מבתיהם, וניתוק ממקור פרנסתם; וכן לנוכח מסירת חלקי ארץ הקודש לאויבינו הטרוריסטים המאיימים השכם והערב להמשיך במעשה רצח וכו' עד שנמשיך למסור להם עוד חלקי מולדת, הרבה חלקי מולדת. ומי יודע עוד כמה שפך דם מעותד ח"ו לבני עמנו אחרי התרפסות מבישה זו? נסיון קשה הוא לנו, אחרי שכל כך הרבה בטחנו בישועת ה', וגם מאות אלפי ישראל, כשרים וטובים, התפללו לה' בכל ליבם? לכאורה, מה הועיל להם הבטחון בה'? ויש כמה מאיתנו שמאבדים "את האמונה" או נחלשים ממנה.

 

אמנם באמת יש בכך חוסר בגרות. בשבת זו קראנו בתורה על שעבוד מצרים. "וירעו אותנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה. ונצעק אל ה' אלוהי אבותינו וישמע את קולנו וירא את עָניֵינו ואת עמלנו ואת לחצנו. ויוציאנו ה' ממצרים" (דברים כו, ו-ח). אמנם, מאז שהתחיל השעבוד והעינוי ועד להוצאתנו ממצרים, נמשכו ועברו כמה עשרות שנים! כלומר זעקו לה', ולא נענו! והם קיימו מה שנאמר אח"כ ע"י חז"ל: "אם ראה אדם שהתפלל ולא נענה, יחזור ויתפלל. שנאמר 'קוה את ה' חזק ויאמץ לבך, וקוה את ה'!" (ברכות לב ע"ב). זאת אומרת, צריכים "חזק ויאמץ לבך". ה' תמיד עושה מה שהוא הטוב ביותר לישראל (עיין "חובות הלבבות", שער הבטחון, פרק ב), אבל אין אנו מבינים ולא מכירים מה הוא הטוב. כלשון הרב קוק "כי אפשר שמה שהוא [האדם] חושב שהוא הטוב, הוא ההיפך מהאמת" ("עולת ראי"ה", ח"א עמ' ר"כ). כלומר נוהג ה' לפעמים להטיל "ווטו" כי תכניתו גדולה, ארוכה, ומפותלת יותר. אבל אין זאת אומרת שהאדם לא יצפה בכל אונו לטוב כפי שהוא מבין בשכלו הקט. כי לעומת הכתוב הנ"ל, ממשיך אותו הרב קוק לזרז אותנו: "ולפי אותה מדה שענפי הבטחון יונקים משורשה, ככה הם מסתעפים [ו]עושים פירות ומתגלמים גם בחיים לכל הרחבותיהם. 'רצון יראיו יעשה, ואת שועתם ישמע ויושיעם'. 'ותגזר אומר ויקם לך!' (קבצים, קו"ה פסקא קכ"ה). כלומר הבטחון "עושה פירות", ורצון המתפללים יתממש. וכפי שיגזרו מפיהם, קום יקום.

 

שמא יש לומר כי יש לענין הבטחון שתי תקופות. האחת לפני בוא הענין ממנו חוששים, ואז אנו מטילים יהבנו לגמרי על ה' ומקווים לטוב בכל כח ציפייתנו. והשנית כאשר ה' החליט אחרת, להביא הטובה עלינו באופן אחר ושונה ממה שתכננו, אזי עלינו להאמין "כל דעבד רחמנא לטב עבד" (שו"ע או"ח סוף  סי' ר"ל, על פי מעשה ר' עקיבא (ברכות ס ע"ב).

 

כל צרות שסבלנו בעבר הביאו עלינו אח"כ ברכות מרובות (עיין דברי הראי"ה, "מאמרי הראי"ה", עמ' 360). כן מתוך שפל מצבנו כרגע עוד יאיר לנו אור גדול. אמנם אותם הפושעים עוד יבואו על עונשם, כדברי הרב אברהם שפירא: "בזה או בבא". [ונזכיר דברי יוסף הצדיק: "ואתם חשבתם עלי רעה, אלוהים חשבה לטובה, למען עשה כיום הזה להחיות עם רב!" (בראשית נ, כ). וה"אחים" ההם נענשו אח"כ כשהיו עשרה הרוגי מלוכה]. אבל אנו הנרדפים, נאמני ציון ואוהבי מולדת, נזכה לראות ברכת ה' וקיום הבטחותיו של ה' ע"י נביאיו. וכל מתייסר יבוא על שכרו כפלי כפליים (כדברי רבנו בחיי על התורה, סוף פ' שמות). מדת סבלנות אנו צריכים. הרי גאולת ישראל באה "קימעא קימעא" (ירושלמי, ברכות פ"א ה"א).

 

לשם הבהרת הנושא באופן ממצה, במשא ומתן עיוני, צרפנו כאן להלן מאמר ארוך (עשרה עמודים). המעוניין, יקרא בו.

 

הבה ונזכור דברי הראי"ה, שאין אנו ילדים קטנים הבזים למעשה טוב אם אין מתן שכרו נמסר לידיהם תיכף מיד. זו לשונו: ואם הסֵבֶל כבר יותר משכבר הימים, הלא כדאית היא המגמה לשאת בעבורה עול. הלא זה כבר [מזמן] יצאנו מהחוג של 'עמים ילדים וקלי דעת', הקצים [המואסים] בפעולות רציניות שאין הנאתן בצידן. הננו מבוכרים [מבוגרים] בדעת ורגש אישי מלא, יודעים איך לחיות ואיך לישא במנוחת לב וחפץ כביר את עול החיים לשם מטרה גדולה; אע"פ שעודנה כמוסה, סופה להגלות!" עכ"ל (אורות", סוף עמ' ס'). "ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך" (אבות, ב).

nt-fam"r5s-serif";mso-ascii-font-family:"times new roman"; mso-hansi-font-family:"times new roman"'>והנה מי שהוא חדור אמונה בכל עומק נפשו, לא ירפה ולא יחשה מלחזור על עקרון זיקתנו להקב"ה, בכל מלל ובכל מבטא פה. וכך ניסח הדברים רבנו יונה, מגדולי הקדמונים:

"להודיע בכל מבטא שפתיים ובכל הנהגה ופעל כפים, כי יסוד לנפש והטוב והעיקר והתועלת והיקר אשר בו [היא] עבודת השי"ת, ויראתו ותורתו" ("שערי תשובה", ח"ג פסקא קמח). ואחר כך מעורר על הפגם של המשבח את הרשע: "מעלות האדם לפי מי שהוא מהלל וכו' [ועליו] לגנות את העבירות וכו'. והמשבח מעשים מגונים או מהלל רשעים הוא וכו' מחלל את עבודת הש"י". [וחזר להוסיף דברים שם בפסקא קפט, שאע"פ שלפעמים משבחים את הרשע על דברים טובים אשר בו, יש להזכיר בו זמנית את הסתייגותנו ואת ביקורתנו נגד הכפירה אשר בו, נגד יחס מזלזל שיש לו לתורה].

 

פסוק הוא במשלי (כח, ד) "עוזבי תורה יהללו רשע, ושומרי תורה יתגרו בם". והעיר הגר"א הרי פתח בלשון יחיד ("רשע") וסיים בלשון רבים ("בם")? אלא כוונתו להתריע גם נגד הרשע וגם נגד המהללים ומשבחים אותו.

 

לכן לבוא לידי תשובת המשקל, לעשות תיקון על מה שאני והדומים לי קלקלנו בעבר, עלינו להתייחס בעתיד בשלילה גמורה לכופרים המכחישים את י"ג עיקרי הדת, למרות שהם חברי השלטון במדינתנו האהובה. עלינו לדרוש מהמפלגות המייצגות אותנו בכנסת, לא להצטרף לקואליציה שאינה קשורה ליסוד קדוש זה של אמונת ישראל. אין אנו תובעים כעת שכולם יקיימו תורה ומצוות, אבל לכל הפחות יודו עקרונית וידיעו לכולם כי התורה וי"ג היסודות הם אמת ואנו רוצים לקיים רצון ה'. ועוד, אין לנו לחבב ראש ממשלה שאיננו מכריז ברבים את שעבודו של עם ישראל לה' ולתורתו. ושמא עי"ז נעלה שוב לדרך המלך של "גאולה נגלית". נמציא לנו מזור ממכתנו הנוכחית. "עת צרה היא ליעקב, וממנה יוושע".

 להמשך החידוש לחץ כאן

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
lawguide
חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה
ציורים לפרשת שבוע