כל יצור נברא הרי הוא מוגבל, רק הקב"ה הוא לבדו הנצחי היחידי שבכוחו לפעול פעולה נצחית. ואם כן הרי ככל שיעבוד האדם עבודתו בכל כוחו, עדיין פעולת עבודתו היא מוגבלת ואין לה קיום נצחי, ואם רוצה הוא שפעולת עבודתו תהא קיימת לעד - זקוק הוא להמשכה והארה מאת הבורא שיעניק להם קיום נצחי.

וכפי שרואים ענין זה בסיפור הקמת המשכן, אשר בכל שבעת ימי המילואים הנה בכל יום ויום הי' צורך לפרק את המשכן　 – כי מעשה ידי אדם אין לו קיום תמידי, ורק ביום השמיני כאשר "ותצא אש מלפני ה'" – אזי הוקם המשכן ולא פרקוהו, כי מלמעלה - "מלפני ה'" - בא הקיום התמידי.

וזהו מה שנרמז בלשון הכתוב "אש תמיד תוקד", שתיבת "תמיד" רומזת על שני קצוות: מצד אחד הרי "תמיד" הוא כינוי לדבר נצחי הקיים בתמידות, אך מצד שני הרי התמידיות שייכת רק בדברים המוגבלים בגדר הזמן ששייך לומר עליהם שקיומם תמידי, ואילו עניינים אשר אינם בגדר זמן כלל גם אין שייך לכנותם בשם "תמידי" כי אינם שייכים להגבלת זמן או שלילתו כלל.

ומרמז הכתוב, אשר כשעובד האדם המוגבל את עבודתו המוגבלת, ומגיע לתכלית מה שיכול לבוא אליו, הרי ממשיך לו הקב"ה אש מלמעלה ומכניס את הנצחיות לעבודתו. ונמצא נעשה דבר והיפוכו שה"זמן" נעשה "נצחי" – "תמיד".