"כִּי מִי שֶׁיּוֹדֵעַ קְצָת בִּידִיעָתוֹ יִתְבָּרַך, הוּא יוֹדֵעַ שֶׁעִקָּר הַתַּעֲנוּגִים וְהַשַּׁעֲשׁוּעִים שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַך הוּא רַק שֶׁאֲנַחְנוּ מֵעוֹלָם הַזֶּה הַשָּׁפָל נְגַדֵּל וּנְקַדֵּשׁ שְׁמוֹ יִתְבָּרַך, וְזֶהוּ עִקָּר הַתַּעֲנוּגִים וְהַשַּׁעֲשׁוּעִים שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַך כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (פיוטי ייני): 'וְאָבִיתָ תְהִלָּה מִגּוּשֵׁי עָפָר מִקְּרוּצֵי חֹמֶר' וְכוּ'. כִּי הַשֵּׁם יִתְבָּרַך יֵשׁ לוֹ שְׂרָפִים וְחַיּוֹת וְאוֹפַנִּים וְעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים שֶׁהֵם עוֹבְדִים אוֹתוֹ יִתְבָּרַך, וְאַף עַל פִּי כֵן עִקָּר הַתַּעֲנוּג וְהַשַּׁעֲשׁוּעַ שֶׁלּוֹ - כְּשֶׁעוֹלָה לְמַעְלָה הָעֲבוֹדָה שֶׁל עוֹלָם הַשָּׁפָל הַזֶּה".

(ליקוטי מוהר"ן, חלק ב, תורה ז, ד)

למלאך הנמצא בעולם העליון - אין קונפליקטים, ומצד שני גם לבהמה השרויה במישור גופני בלבד - אין בעיות. רק אצל האדם, הגופני והרוחני כאחד, יש שניות ומתח בין ארציותו לרוחניותו.

כתב הרב אמנון דוקוב: "במהותה החכמה האלוקית אינה ניתנת להשגת האדם. הסופי אינו יכול להשיג את האינסופי. אולם בתוך האדם הסופי ישנה נשמה אינסופית, וכשאדם זוכה לזקק את הקשר עם נשמתו, הוא זוכה לקשר מסוים עם אותו אינסוף".

דווקא הריחוק בין ה' לאדם מעניק עוצמה לקשר ביניהם. ישנו משל חסידי המתאר כיצד כאשר הבן נמצא אצל אביו או אשה אצל בעלה, יש ביניהם אהבה, אבל היא אינה מורגשת וניכרת כל כך בהתנהלות היומיומית. לפעמים דווקא בעקבות נתק ביניהם מתעוררים הגעגועים והכיסופים. יש יסוד של אהבה ושעשועים שאינו מופיע במצב של קירבה תמידית. דווקא שעת הריחוק מעוררת תענוג כואב של היזכרות וגעגועים שאינו מתקיים בקרבה היומיומית.

דווקא מתוך הטרגיות והכאב האנושיים עולה ההלל המשובח ביותר. הריחוק מה' והייסורים הנובעים מכך, הם המובילים בסופו של דבר לזיכוך ולאהבת ה'. לאור הכרה זו האדם יכול להבין שיש טעם עמוק בייסוריו, בחושך שבו הוא נמצא, שכן מתוכם מתגלות הן אנושיותו והן יכולתו לעבוד את ה'.

האם הסבל הכרחי בכדי להביא את האדם לגילוי אלוקי? האם כל סבל מביא לכך? התשובה לשתי השאלות שלילית. לפעמים גם חוויה עזה של אהבה, שמחה גדולה או חסד גדול, יכולה לזעזע את האדם ולהביא אותו להיפתח לאינסופי, ואילו דווקא הסבל נותר חסר משמעות.

עם זאת, קל לאדם הרבה יותר לרמות את עצמו - כאשר טוב לו. מי שטוב לו חושב שהוא שולט במציאות, וכתוצאה מכך הוא עלול לא לחיות באופן ממשי, אלא בתוך עצמו בעולם מדומיין. הייסורים מעמידים את האדם מול הממשות ומזמנים אותו להתייחס לדברים ברצינות, בענווה ובצניעות.