בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר (בראשית מ"ט כ"ב).

   על פסוק זה דורשת הגמרא (ברכות כ.) אל תקרא "עֲלֵי עָיִן", אלא "עולי עין", שזרעו של יוסף מרומם  ונעלה - ואין עין הרע שולטת בו.

-------------------------------------------

אחד הכוחות השליליים שיש בעולם, נקרא "עין הרע" - וכשמו כן הוא. עין שלילית ורעה - אשר צר לה בטובת השני, ומביטה על הזולת בעוינות סמויה.

    על פי רוב, מידה רעה זו מורכבת "מסלט" של תכונות רעות ושליליות, כמו: קנאה, שמחה לאיד, שנאה, נרגנות... תערובת של תכונות אלו - והדומים להם, גורמים לאדם להביט על הזולת בצָרוּת עין, ולפעמים אף לאחל ולייחל למפלתו.

   כמובן שאדם שמתנהג בצורה כזו, בדרך כלל הוא דחוי ולא רצוי בסביבתו. ואם בכל זאת יש לו מחמיאים ומעריצים, אין ספק שהם אינם נמנים על "הסולת" של האנושות, ומסתבר שמצא מין את מינו.

   וכדרכנו בקודש להוכיח את דברנו על ידי "מסמכים", נעלה כאן את דברי הרמב"ם (בהלכות סנהדרין ב' ז'), שפסק את ההלכה הבאה: צריך שיהא בכל "דיין" שבעה דברים - ואלו הן: חכמה, ענוה, יראה, שנאת ממון, אהבת האמת, אהוב על הבריות, בעל שם טוב... וכיצד יהיה אהוב על הבריות? על ידי שיהיה בעל עין טובה...

   הרמב"ם הקדוש כורך את תכונת "העין טובה" - עם "אהבת הבריות", ומלמדנו שמי שעינו צרה ורעה בזולתו, אין הוא אהוב על הבריות - ומשום כך גם אין הוא ראוי להיות "דיין".

   האמת היא שלאור דברי הרמב"ם הללו, העסק מסתבך, וּמִבָּהִיר וחמים - הוא הופך לסגריר ולא נעים. כלפי מה הדברים אמורים?

   חכמינו זיכרונם לברכה לימדונו, שבזמן החופה, על ידי נתינת הטבעת והברגתה על אצבעה של בת הזוג, ממש באותם רגעים - הופך החתן המאושר "לאב בית דין"!!!

   מרגע זה, כל שאלה או ספק שיעלו או יצוצו בבית - בכל נושא שלא יהיה, יופנו אחר כבוד אל הבעל היקר, והוא זה שאמור לחרוץ ולפשוט אותם - על פי דעת התורה שקיבל מרבותיו. ואם הוא לא יודע מהי "דעת התורה" באותו עניין, מוטל עליו להעביר את השאלה לתלמיד חכם, ולקבל ממנו את התשובה.

    האב בית דין - ראש משפחת איקס, אמור לעמוד על המשמר, ולעצור את הרוחות הזרות המנשבות ברחוב - ולמנוע מהם לחדור אל הבית פנימה. על כתפיו מוטל לתקן את הפרצות בחומת הדת - כמו לשון הרע, כשרות המאכלים, צביון הבית היהודי...

   גם האישה הזעירה והצעירה, שותפה ופעילה בבית הדין של בעלה. סוף סוף יש לה חלק גדול בחינוך הילדים, בטהרת הבית, בכשרות המטבח...

   וכיון שבני הזוג הם בעצם "דיינים" בבית הדין הפרטי שלהם - הלא הוא "ביתם" ירום הודו, משום כך, עליהם להתעמק בשתי הפרטים שהובאו לעיל בשם הרמב"ם, ואלו הם:

   א) דיין צריך להיות אהוב על עדתו. ב) כיצד נהפך האדם לאהוב ורצוי? אחד הדברים - זה על ידי "עין טובה".

   אכן המציאות מעידה, שבית שמתנהל עם "עין טובה", עם חיוך - ולא חיכוך, חמימות - ולא קדרות, נעימות - ולא רצינות, שמחה - ולא תוגה... אזי אותם דיינים (הורים), אהובים על בני הבית (עדתם), וההרמוניה הנפלאה הזו עוזרת לכולם לעלות ולהעפיל ולהמריא הלאה בהר ה'.

   מצד שני, בית שמושתת על "עין רעה", בית שהתקשורת בו לקויה ואפורה וקודרת [בין הבעל לאישה, או בין ההורים לילדים], פירות הבאושים בולטים בבית הזה היטב – ובכל המישורים. בחינוך, בשלום בית, בשמחה ובברכה, הכל רעוע ושברירי, ומכך מפסידים כולם.

   אכן "עין טובה" זה הבסיס לתקשורת נכונה - להיות אהוב ורצוי - לחנך ילדים - לנהל חיי חברה תִקְנִיִים.

   זה גם אחד הכלים הכי חזקים "לכבוש לבבות" ולקרב ולמזג דעות. כל

מי שעוסק קצת "בקירוב רחוקים", יודע עד כמה הדברים עמוקים.

   אתה ניגש לאדם שרחוק מתורה ומצוות, ומקרין עליו "עין טובה", ומנהל איתו שיחה עם חיוך, כבוד ופרגון, מביע כלפיו רגשות חמים, וראה זה פלא. הלבבות נפתחים, הדיבור קולח, המפגשים מתרחבים והקשר מתעצם, וכעבור תקופה קצרה, אותו יהודי שהיה רחוק מהיהדות - מתחזק ועורק לצבא ה'. וכיצד נרקמה הידידות העזה הזו? על ידי "עין טובה".

   מצד שני, רבים מהנוער הנושר, מצאו את מותם הרוחני - בגלל "עין רעה". הצוות או ההורים (בלי לשים לב) שידרו כלפיהם זלזול, חוסר הערכה, וככל שהם התדרדרו יותר - כך הקשר אליהם התקרר והפך למסחרי יותר - ונטול רגש, והתוצאות בהתאם, בין סורר ומרה שאת פי כולם ממרא.

   בכדי לחדד את הדברים, נעלה כאן "מעשה שהיה", אשר יאלפנו בינה ויחכימנו חכמה, ויתן לנו לעמוד על סוד הדברים מקרוב.

   לפני שנים רבות, באחת מארצות הגולה, היה יהודי צדיק וירא אלוקים אשר העמיד תלמידים רבים, ענקי רוח וגדולי ישראל מובהקים. אך למרבה הצער, אחד מתלמידיו יצא לתרבות רעה ופרק מעליו עול תורה, והתדרדר מדחי אל דחי - עד שהפך לשודד מסוכן החי אי שם במעמקי היער עם אנשים כמותו...

   ויהי היום, נסע הרב עם תלמידיו "נסיעת חוץ", נסיעה ארוכה ומייגעת העוברת בין עצי היער ואזורים שוממים.

   הנסיעה התנהלה על מי מנוחות, מעליהם נפרסו השמים התכולים, השמש חייכה אליהם, הם עברו בין מדבריות וגאיות, סלעים וחולות...

   לפתע מגיח ממרחק - "שודד חמוש"! השודד מתקדם בדהרה, חרבו מונפת אל על, ומאחריו נמצאים "עוזריו" האישיים.

   התלמידים המבוהלים שהבינו ששעתם קרובה - ושעון החול של חייהם עומד להסתיים, החלו מיד לומר "ווידוי". תוך כדי שהם אומרים "ווידוי", הם מתבוננים על רבם, ורואים את הדבר התמוה ביותר.

   הרב יושב רגוע ונינוח, ומחייך לכיוון השודד. החיוך של הרב היה כל כך אמיתי וקורן, והיה בבחינת "חידה" תמוהה.

   הרב ממשיך לחייך... ובינתיים... השודד מתקדם בדהרה, החרב בידו מונפת, הוא מסתער על העגלה, ו... מתחבק עם הרב!!!

   לאחר מכן השודד הסתודד עם הרב מספר דקות, נפרד ממנו בידידות.

   כעת גברה שִׁבעתיים תמיהתם של התלמידים, והם פנו אל רבם עם השאלה המתבקשת: באיזו סגולה השתמשת, אשר גרמה לאותו שודד להפוך מאויב - לאוהב?

   השיב להם הרב שתי מילים: עין טובה. ראה הרב שדבריו סתומים, והוא ביאר את עצמו היטב:

   בתור הרב לשעבר של אותו שודד, הכרתי אותו היטב, וידעתי בדיוק את תכונותיו. וכאשר ראיתי אותו רץ לעברנו עם חרב, באותו רגע התמקדתי בתכונות הטובות שהכרתי בו, והתמלאתי אליו "באהבה". חייכתי לעברו ושידרתי לו "אהבה כנה", והרעפתי עליו רוך וחמימות. והרי כבר אמר החכם מכל אדם, כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים - כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם (משלי כ"ז י"ט). ואם שלמה המלך אמר את המשפט הזה, ברור שזו אינה "מליצה" - אלא עובדה מוגמרת!!! ואכן אותו שודד התנגש בגלי האהבה שלי, וליבו הגס התרכך. וכאשר הוא הגיע אלי, הוא פשוט יצא מגדרו והתחבק איתי!!!

   הסיפור הזה אינו חלום - אלא עובדה בשטח, ולמי שלא מאמין ורוצה מקור לכך, נכבד אותו ונראה לו מסמכים אוטנטיים בסגנון סיפור זה.

   מי לא שמע על שנאת עֵשָׂו ליעקב? שנאה תהומית שנחקקה בתורה בצורה חד משמעית, שאמר עליה רבי שמעון בר יוחאי (סיפרי בראשית לג, ד)  "הלכה" - שעֵשָׂו שונא את יעקב.

   ושואל הרב משה פיינשטין (אג"מ חו"מ חלק ב' סימן ע"ז), מדוע נקט רבי שמעון בר יוחאי את המילה "הלכה" שעֵשָׂו שונא את יעקב, ומה שייך זה "להלכה"?

   ועונה הרב משה פיינשטין, שכוונת רבי שמעון בר יוחאי - להעביר לנו שני מסרים: א) עֵשָׂו שונא את יעקב. ב) כמו "שההלכה" אינה משתנית, כך גם שנאתו של עשיו- עקבית ואינה משתנית.

   והנה, נודע ליעקב אבינו, שאחיו הנחמד צועד אליו, ומאחריו יש קופת שרצים גדולה - סוללה של 400 לוחמים, והמצב מאוד מסוכן.

   וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ, וַיַּחַץ אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ... (בראשית ל"ב, ח').

   יעקב מתכונן לגרוע מכל, ומתארגן לדורון - תפילה - ומלחמה.

   כאן המקום לציין, שלא צריך להיות היסטוריון - ולא כישרוני וגאון, בכדי להבין שהעסק רציני מדי.

   השעון מתקדם, המרחק בין יעקב ועֵשָׂו מצטמצם, עֵשָׂו דוהר לקראת יעקב, חרבו שלופה בידו, 400 בריונים צועדים מאחריו, ומה בסוף?

   וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ, וַיְחַבְּקֵהוּ, וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו, וַיִּשָּׁקֵהוּ... וַיֹּאמֶר עֵשָׂו, יֶשׁ לִי רָב, אָחִי - יְהִי לְךָ אֲשֶׁר לָךְ (בראשית ל"ג ד' - ט').

   פתאום הרוצח עֵשָׂו, השונא הבכיר והמופלג, נותן נשיקה ליעקב - מתחבק איתו - ומוותר לו על כל הדורון העצום!

   ולמרות שבמדרש יש שני ביאורים, אנו נתמקד רק באחד מהם:

   אמר ר' שמעון בן יוחאי... עֵשָׂו שונא ליעקב, אלא שנכמרו רחמיו באותה שעה - ונשקו בכל לבו (רש"י). וכן אמר רבי שמעון בן אלעזר, מלמד שנשקו בכל לבו (רד"ק).

   והשאלה מיטמרת ועולה וממריאה וזועקת ולא נותנת מנוח! כיצד יתכן שהתמונה השתנתה והתהפכה מקצה לקצה "ברגע אחד"?

   מתרצים חז"ל בזו הלשון: וירץ עשו - נהפך לבו כמו רגע, בהכנעותיו של יעקב (ספורנו). ויחבקהו - נתגלגלו רחמיו, כשראהו משתחוה כל השתחוואות הללו: (רש"י).

   יעקב אבינו הצליח על ידי "התרפסות והכנעה", דורון והשתחוויה, להפוך את הארכי רוצח ושונאו המושבע, מאויב לאוהב - לכמה דקות!!!

   בדיוק בצורה זו פעל גם הרב הנ"ל עם תלמידו הרוצח. חום, אהבה, רוך, הוא עטף אותו בגלים הללו, והגיע למצב של "קירוב דעות - וחיבוק"!!!

   לדרך החיים הזו, קוראים "הבטה - בעין טובה", בעין אוהבת ומלטפת ומחבבת ומקרבת.

   כעת, כדי להבין את הצד השני שנקרא "עין רעה" - ואת דקות העניין, נתבונן במעשה הבא:

   אחד מידידי (שבמשך תקופה ארוכה עזר לאחד מארגוני הצדקה ותמך בו ביד נדיב), הבטיח פעם אחת לאותו ארגון, שעד תאריך מסוים - בשעה                  12:00 בבוקר, הוא ישתדל לארגן להם תמיכה של 5,000 ₪ כדי לעזור להם.

   אך למרבה הצער, כאשר הגיע התאריך המיוחל - התברר לו שאין באפשרותו לתת את הסך המדובר, משום שזה עלול לבוא על חשבון בני ביתו.

   אלא שליבו הרחב והנדיב, לא ידע כיצד לנהוג בסוגיה סבוכה זו. מצד אחד, אם הוא יתרום סך כל כך גדול, זה יצמצם את מטה לחמו. מצד שני, הארגון זקוק מאוד לכסף הזה - ומדובר במטרה קדושה ונעלה. מה עושים?

   החליט אותו יהודי לפנות לאיזו דמות תורנית שתכוון אותו בעניין, ותפשוט לו את לבטיו. אך למרבה הצער, הוא לא ניגש לתלמיד חכם מוסמך וירא אלוקים, אלא לסתם אדם שיודע ספר, אשר לא חונך לעבודת המידות ורגישות לזולת - וחבל.

   הוא הגיע לבית אותו אדם, נקש על דלתו, הדלת נפתחה על ידי בעל הבית, ומיודענו הנדיב הודיע שהוא בא לשאול שאלה.

   כאשר שמע בעל הבית את הבקשה, הוא אמר את המילים הבאות: תעשה זאת זריז ומהר, דַבֵּר קצר, אני חייב ללכת - ואני כבר מאחר.

   באותו רגע, נסתתמה בינתו של אותו נדיב. הוא נלחץ מכך שהוא מהווה "מטרד וְנֶטֶל", הוא התנצל על ההפרעה - ושב כלעומת שבא.

   בלית ברירה - ומחמת שמצפונו הטוב לא נתן לו מנוח, הוא ניגש באותו בוקר אל הבנק - והפקיד למפעל הצדקה את 5,000 ₪ המדוברים.

   למחרת, בירר הנדיב את העניין עם אישיות תורנית מוסמכת, והתברר לו שעל פי ההלכה הוא לא היה צריך לתרום את הסכום הזה, מחמת שזה בא על חשבון בני ביתו.

   כאשר סיפר לי בעל המעשה את הסיפור, הוא סיים את דבריו במילים הבאות:

   הלבטים שלי היו מאוד עדינים. מצד אחד - הלב שלי היה מלא ברגש על הארגון. מצד שני - גם הייתי מלא ברגש על בני בֵּתִי. כמובן ששאלה כזו, צריכה להיבחן בצלילות הדעת, ולא "בחטף ובבזק". ומחמת שאותו "איש יודע ספר" שהייתי אצלו - לא האיר לי פנים, הוא רמז לי שאני מעכב אותו ושעלי לקצר, זה גרם לי שנסתתמה בינתי, ומחמת כן עשיתי צעד פזיז בלי לחשוב - ואת המחיר משלמים כעת בני ביתי. אך אם אותו אדם היה אומר לי את אותם מילים שאמר - אך עם מאור פנים ורגש, הייתי נשאר מיושב בדעתי ומצליח להתייעץ עמו בקצרה - ולקבל עצה נכונה.

   הנה לנו דוגמא של ההיפך "מעין טובה", בה אנו רואים כיצד יחס אפרורי ונטול רגש - ואפילו בלי להתכוון, הרי הוא גורם לאדם להסתגר בתוך עצמו ולשמור מרחק מהשני.

   עד היום חשבנו "שצָרוּת עין" זה לעמוד מול הרכב של השכן ולהביט בעיניים מזרות אימים על הרכב המסכן - ולצפות לקלקולו. היום נודע לנו "שצָרוּת עין" יש גם בדיבור (כמו בסיפור הנ"ל), בחוסר הבנה (אטימות כלפי רגשי הזולת), בחוסר התחשבות (אנוכיות), בחוסר פרגון (אי אמירת "תודה" על עזרה ותמיכה שקיבל האדם), וכל כיוצא בזה.

   כמובן שלצָרוּת עין יש רמות ודרגות, ואין ספק שככל שהרגש יותר בוטה ונטול חמימות, באותה מידה האהדה ההדדית תדעך - וערוץ התקשורת יחסם ויעלם, כמו שלימדנו הרמב"ם (הובא לעיל בתחילת המאמר).

    בטרם נמשיך, בשביל העקשן התורן - נקדים את המשפט הבא: אתה צודק, העולם מאוד ורוד ומתוק, האנשים מדהימים, ההגינות מושלמת, האחדות מסחררת, את חיי החברה והאמון בין הבריות ניתן להגדיר במילה "דבש", ממש חזון אחרית הימים של "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ" (ישעיהו י"א ו'). אך למרות זאת, החלטנו לכתוב  את הדברים הבאים. כמובן שזה לא בשבילנו "המושלמים" והמתוקים, אלא בשביל אותם נחשלים הגרים בכוכב שביט וכוכב נוגה ועל השמש והירח. פשוט נמסר לנו ממקור בכיר שהמצב שם טעון שיפוץ ושיבוץ - ועומד על סף ניפוץ ופיצוץ, ועבורם נכתב הקטע הבא:

 לצערנו, נפרצו היום הגדרות והסכרים, וקו המחשבה השולט - הוא "אנוכיות" הגובלת ברשעות. לא רק שלא מתחשבים ברגשות השני, אלא גם מנצלים אותו ומשתדלים לסחוט ממנו את המקסימום. רוצים דוגמא?

  אחת החברות הגדולות של מוצרי החשמל, שכרה טכנאים בכירים מחו"ל  -  כדי לעזור להם לייצר חלקים "טובים" - שלא יחזיקו מעמד יותר משלוש שנים, והמטרה פשוטה - ואכמ"ל.

   כאן המקום לציין את אחד התרגילים המבריקים שמככבים היום, אשר כבר הפיל חללים רבים, וכדלהלן:

   אדם ניגש לחנות מוצרי חשמל, בוחר מקרר, מגיע להסדר על המחיר, משלם על ההובלה, והוא בטוח שבזה תם העניין. אך למרבה הפליאה, כאשר המקרר מגיע אל פתח ביתו, פתאום "צצה" בעיה להכניס אותו לבית.

   המוביל מסביר ללקוח שהמקרר "רחב" ואינו עובר במפתן הדלת, וצריך לפרק את דלת המקרר ולהכניסו בלעדיה - ולאחר מכן להרכיבה שוב.

   כמובן שהאדם התמים שומע את הדברים ההגיוניים, ולמרות שהוא לא חפץ שיפרקו לו את המקרר החדש, הוא נכנע לנתוני השטח - ומאשר למוביל לפרק את דלת המקרר. אלא שהתענוג הזה עולה לו 100 ₪, דמי עבודה.

   ומדוע זה "רוע לב" וניצול ציני הגובל באכזריות? משום שזו רמאות לשמה! כל מי שעבר דירה, יודע שהמקרר כן יכול לצאת מדלת הבית - ללא פירוק הדלתות. וכיצד באמת? מהו הפטנט ומהי הקוסמות שעושה מוביל הדירה?

   פשוט מאוד. הוא מוציא את המקרר מהדלת - כאשר הדלתות שלו "פתוחות". (בהתחלה מוציאים את גוף המקרר, לאחר מכן מסובבים אותו "מעט" - והדלתות עוברות בלי הפרעה).

   ואת המידע הפשוט הזה לא מגלים ללקוח התמים, ומאלצים אותו לשלם על "שתי דקות עבודה" של פירוק הדלת, סך - 100 ₪.

   הדוגמא הזו הועלתה כאן בכוונה תחילה, כדי להחכים בה את מי שעדין לא מכיר את התרגיל הזה, ואם היא תועיל אפילו לבן אדם אחד, והיה זה שכרנו.

   אופנה דומה ננקטת על ידי חברות רבות. לפני שנים מעטות, בחבילת "איגלו" להקפאה היו 100 יחידות. לאחר מכן זה ירד ל-90... היום כבר זה נע בין 70 ל-65 יחידות בחבילה. והמחיר? אותו דבר. למי שלא יודע, הונאה זו מוכרת בחוק - ומהווה עבירה חמורה. ולמרות זאת, אנו עדיין חיים איתה.

   לצערנו כך חיה החברה. קשה לה שלשני נעים וטעים וטוב, והיא מחפשת את כל האפשרויות כדי להגדיל את קופתה האישית - על חשבון הזולת.

   במילים אחרות, לא מביטים על השני "בעין טובה", אלא מביטים על ארנקו "בעין צרה".

   כמובן שזה לא נובע מרשעות, אלא מעול הפרנסה - ושחיקת הערכים. אלא שלמרות זאת, זה חמור מבחינה תורנית - ואף מזיק לאדם. מדוע?

   אדם שחי בצורה כזו של "סוחר אנוכי - עם עיניים צרות ורעות", זה מכהה ושורף לו את הנפש והרגש, והוא חי כך גם בחייו האישיים, וזה פוגם לו בשלום בית, בחינוך הילדים, ובכל צורת עבודת ה' שלו.

   הוא הופך להיות "סוחר" המחפש סגולות רוחניות, ומצווה שלא נראית לו ריווחית, הוא עושה אותה בלי לב ועם הרבה קיצוצים. תפילה קצרצרה, חצאי מצוות, רבעי ברכות, קשה לו ללכת לשיעור תורה...

   זה ההבדל בין דורנו לדור הקודם. בדור הקודם, התפילות והברכות של היהודים הפשוטים - היו "פנימיים ומלאי רגש, והיו עושים מהם  עסק שלם!!! והיום... המציאות השתנתה. מה הסיבה לכך?

   הכל תלוי "במכונה" שמייצרת את המצוות (באדם). אם האדם רגיל לעבוד עם "עין טובה", לב רחב, לפרגן לשני ולשמוח בשמחתו, קל לו גם להתחבר למלך העולם ולעשות את מצוותיו "לשם שמים". אך אם האדם מתרגל לחפש את הביזנס בכל מקום - ולחשוב בצורה אנוכית - ולהקריב לשם כך את הזולת, כאשר הוא בא לעשות מצווה, אם הוא לא רואה שהיא "משתלמת לו מבחינה כלכלית", זה נהיה לו קשה - והוא בקושי גורר אותה.

   המסר הזה מאוד דק - וצריך "חיישנים רוחניים" טובים כדי לעכל אותו. אך מי שמתבונן בו, מגלה שמדובר במסר מאוד עמוק ונוקב, אשר הוא אחד המפתחות הבסיסיים - לכל דבר. לחיי חברה, חיי משפחה, חינוך הילדים, ו... עבודת ה'.

   בפרשתנו אנו מוצאים את ההשקפה הצרופה והעדינה הזו.

   יעקב אבינו מברך את יוסף ואומר לו "בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן" - שעין רעה לא שולטת בזרעו (ברכות כ.).

   ובביאור ברכת יעקב, יש שני פירושים. א) כפשוטו. ב) רמוזה כאן צורת החיים של יוסף שהיה מתבונן על כל דבר "בעין טובה", באהדה לחברה, בראִייה חיובית, בשמחת הזולת, אפילו בזמנים הכי קשים שעברו עליו. ולעולם לא הביט על הזולת "בעין רעה". (עיין בפסיקתא רבתי, פיסקא כט, בנושא בכה תבכה בלילה, בד"ה זהו שאמר הכתוב, ותזדעזע מעומק הדברים).

   אכן מי שמתרגל לפתח את עניין "העין טובה" ויודע לתת לשני "בשביל לתת", אדם ששמח בשמחת הזולת - כמו בשמחתו האישית, יהודי שמרגיש טוב עם זה שהשכן משפץ, ששמח שאחרים הצליחו במקום שהוא כשל, מי שאין לו בעיה לפרגן לזולת ולומר "תודה" לאשתו על טִרְחתה, החיים שלו עולים רמה בכל התחומים - והוא קונה את עולמו.

   ולאוהבי הסגולות, נזכיר גם שמדובר "בסגולה", וזו לשון "הכלי יקר" (בראשית מ"ט כ"ב) אין עין הרע שולט במי שנושא חן בעיני כל רואיו. וכבר לימדנו הרמב"ם מקודם, שעל ידי עין טובה, האדם נושא חן בעיני הבריות - ונהיה אהוב עליהם.

   לסיכום: אדם שמביט על העולם והחברה ובני ביתו בעין טובה ואוהדת, ניצל מעין הרע.

   נו, מה דעתכם לנסות?