בס"ד                                                    עש"ק                                              כ'   באלול   תשע"ו

                                     ליקוטי אור - בפרשה - כי תבוא

  " וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אלֹקיך נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ, וְלָקַחְתָּ

   מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אלֹקיך נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא

   וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אלֹקיך לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם   "(כו, א-ב)

מצוות עשה על האיש שיביא לבית המקדש משבעת המינים בלבד, והם: חיטה, שעורה, זית, תמר,

גפן, תאנה ורימון. והם בעצם פירות הביכורים, ששמם הוא גם מלשון בכור, היינו ראשית פרי אדמתו,

כי בהם נשתבחה ארץ ישראל משאר העולם, וזה שאמרו חז"ל (קידושין לז): מצווה זו תלויה בארץ. ואיך

מקיים מצוות ביכורים? שנינו במשנה (ביכורים פ"ג, א): "יוֹרֵד אָדָם לְתוֹךְ שָֹדֵהוּ, וְרוֹאֶה תְּאֵנָה שֶׁבִּכְּרָה

(שהבשילה), אֶשְׁכּוֹל שֶׁבִּכֵּר, רִמּוֹן שֶׁבִּכֵּר קוֹשְׁרוֹ בְּגֶמִי (חוט של צמח), וְאוֹמֵר: "הֲרֵי אֵלּוּ בִּכּוּרִים".

והמעניין הוא, שרש"י הקדוש בפירושו הזכיר דווקא תאנה שבכרה ולא פרי האדמה אחר מז' המינים

כנ"ל, למרות שמשנתנו מציינת גם אשכול ורימון, מה עוד שלימדנו חכמנו ז"ל את סדר חשיבות ז'

המינים מהפסוק (דברים ח): "אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן; אֶרֶץ-זֵית שֶׁמֶן, וּדְבָשׁ", כלומר

שיש קודמים לתאנה בסדר המעלה והחשיבות, כמו שכתבנו למעלה. וכבר הרגישו והתחבטו בזאת

המפרשים (צידה לדרך, באר השדה, נחלת יעקב, המלבי"ם ועוד). ואף על פי שיודע אני עד כמה מך ערכי, יעזרני

צורי וחי גואלי, לכתוב בהמשך את עניות דעתי בזה, דהיינו מה הטעם שרש"י בחר דייקא תאנה ולא

פרי אדמה אחר מז' המינים, כמו שעורה שבידוע שהיא שמבשילה יותר מהר מכולם (עיין במלב"ים), או

בפרי עץ יותר חשוב במעלה או בקדימה כמו גפן או זית כנ"ל.     

והנה, מצוות ביכורים מתוארת להפליא בלשון הזהב של רבינו הרמב"ם (הלכות ביכורים פ"ד): כיצד מעלים

את הביכורים? כל העיירות במעמד מתכנסות לעירו של מעמד, כדי שלא יעלו יחידים, שנאמר: "ברוב

עם הדרת מלך" ובאים ולנים ברחובה של עיר..., והחליל מכה לפניהם, עד שהם מגיעים קרוב ירושלים,

והם הולכים בכל הדרך וקוראים: "שמחתי באומרים לי בית ה' נלך" וכו', ע"ש. וזמנהּ הוא מעצרת (חג

השבועות) ועד החג (הסוכות) - מביא וקורא, מן החג ועד חנוכה - מביא ואינו קורא (ספרי.). היינו המביא את

הביכורים בין חג השבועות לחג הסוכות חייב לקרות עליהם וידוי, ולומר בקול רם את הפסוקים הנזכרים

בפרשה זו (דברים כו, ה-י): מ'ארמי אובד אבי' עד- 'ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה''.

מכאן רואים את חשיבותה ומעמדה של מצוות ביכורים. ולפיכך, נראה שיש להתבונן ולנסות להבין קצת

מהו הטעם והעומק שמסתתר במצווה זאת, שכן גם מצינו שחכמנו זיכרונם לברכה הפליגו בשבחהּ עד

מאוד, בדורשם (בר"ר, פ"א): שבזכותה נברא העולם. ואפשר שעל ידי כך יאירו עיננו ונגלה מה זה ועל מה

זה, שהרי סוף כל סוף מדובר בטנא היינו בסל, אשר בתוכו יש מעט שבמעט (יש אומרים אחד משישים)

מז' המינים!. כלומר, יש להבין על מה כל אותה תהלוכת השמחה במעמד הביכורים, בשער בת רבים עד

בית ה', ומה הטעם של כל קריאת הפסוקים, כמו שכתבנו, שכן לא מצינו בכל המצוות התלויות בארץ

כתיאור הנ"ל.

ובשביל זאת, נתבונן במה שדרשו חז"ל בפרשתנו (דב"ר, פז"א): אדם מישראל, שהיה עובר לפני התיבה,

מהו שיהא מותר לו לענות אמן אחר הכוהנים? וכו', למה? מפני שאין גדול לפני הקדוש ברוך הוא יותר

מאמן שישראל עונין וכו'. דבר אחר: כל מי שעונה אמן בעולם הזה זוכה לענות אמן לעתיד לבא. דבר

אחר: כל מי שנכנס לבתי כנסיות ולבתי מדרשות בעולם הזה, זוכה גם להיכנס לעתיד לבא וכו'. דבר

אחר: כל מי ששומע בקול של תורה בעולם הזה, זוכה לשמוע באותו  קול, שכתוב בו (ירמיה  לג) : "קול

ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה" וגו', אמר להם משה לישראל: הואיל וכל מי ששומע לדברי תורה,

כך הוא מתרומם בב' עולמות וכו', ע"ש.

ולכאורה, על פניו נראה שמדרש זה לא שייך לפרשתנו, שהרי לא מובן מה הקשר בין מצוות ביכורים

לבין שישראל עונים אמן ככלל, ובפרט בברכת כוהנים. ועוד, מהו הקשר בין כניסה לבתי כנסיות ובתי

מדרשות, ועוד יש להבין את הקשר בין שמיעת קול תורה לבין שמיעת קול שמחת חתן וכלה, ומהי

השייכות למצוות ביכורים. והנה ידוע, שכאשר המדרש מביא מספר דברים שהם שונים כנ"ל, אזי יש

להבין את מהות הקשר ביניהם שמחברם כאחד, במקרה שלנו למצוות ביכורים. ולכן הדברים צריכים

ביאור.

אך בטרם נבאר, נקדים את דבריו של מאור הגולה רבנו יוסף חיים זצק"ל זיע"א, בביאורו על הפסוק

(דברים כח, י"ג): "ונתנך ה' לראש ולא לזנב והיית רק למעלה ולא תהיה למטה" וגו', בספרו השמימי

"בין איש חי" (כי תבוא, שנה א): דידוע, תואר ישראל גדול מתואר יעקב, ולכן לעתיד לא יקראו אלא בשם

ישראל וכו', וזה שנאמר 'ונתנך ה' לראש' שתהיו נקראים בתואר ישראל שהוא (אותיות) יו"ד לראש,

ולא לזנב שלא תקראו עוד בשם יעקב שהוא (אותיות) י' עקב כלומר זנב וכו', ולזה אמר: 'והיית רק

למעלה ולא תהיה למטה' - יען כי תשמע אל מצוות ה' אלקיך אשר אנכי מצווך, כלומר לשם שמים

בשביל שאנכי מצווך שבזה - יהי יחוד קודשא בריך הוא ושכינתהּ - שהם חיבור הוי"ה(=26) אדנ"י(=

65) שמספרם צ"א(=91), וכו', עכד"ק, ע"ש.  

ועל פי האמור לעיל, יוסף לי ה' אור בעיניי להתבונן מהי אותה הזכות של מצוות ביכורים שבשבילה

נברא העולם. והנה ידוע, שיעקב אבינו ע"ה היה כביכול בתחילה בחינת עקב בחינת זנב כנ"ל, ואילו

עשו הרשע היה הבכור בחינת ראש, ובחסדי ה' עלינו סיבב המסובב, שעשו מכר את בכורתו ליעקב,

ועל ידי כך גם לקח בחכמה מיצחק אבינו ע"ה את ברכתו, כמו שנאמר (בראשית כ"ז): "בְּכֹרָתִי לקח והנה

עתה לקח את בִּרְכָתִי" וגו'. ומכאן אפשר גם להבין את הסמיכות בין סוף הפרשה הקודמת, בה צוונו

לזכור ולא לשכוח בלב את אשר עשה לך עמלק בצאתנו ממצרים, שהרי רק הוא מכל העמים העז לבוא

ולהילחם כנגד ישראל, כמו שכתוב (במדבר כד, כ): "ראשית גויים עמלק". לפיכך, יש מצווה למחות את

זכר עמלק.

ונראה שההסבר לדבר הוא ששורש עמלק הוא עשו, שהרי הוא מצאצאיו. ומכיוון שאיבד את הבכורה

והברכה כנ"ל, הנחיל לצאצאיו שנאה לישראל שלא פגה, מאז ועד כי יבוא שילה, מפני שלא השלים עם

העובדה שהוא למטה. דהיינו שאם כל זה שהוא ראשית גויים אחרים, הוא בכל זאת זנב לישראל, כי

ישראל הוא ראש לכל העמים, כי הוא בנו בכורו של הקדוש ברוך הוא, כמו שכתוב (ירמיהו ב, ג): "רֵאשִׁית

תבואתו". וזה אולי עוד טעם לזה שאנחנו צריכים שיהיה "בסימנים" שאנחנו מכינים בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ,

היינו בראש השנה, ראש של כבש או דג, ואומרים כשאוכלים "שנהיה לראש ולא לזנב", היינו שתמיד

נזכה להיות למעלה, בחינת ראש לכל העמים.

ועתה, יראו עיננו וישמח לבנו, להבין מה זה ועל מה זה כל אותה שמחה של מצוות ביכורים. כי אם עשו

היה נשאר בכור בחינת ראש כנ"ל, ייתכן היה שיעקב אבינו ע"ה, שהוא שורש ישראל, לא היה זוכה, חס

ושלום, בברכה של הבכורה, שעיקרה שישראל יירשו את ארץ ישראל אשר נשתבחה בפרותהּ, ובפרט

בז' המינים. נמצא, שבזכות מצוות ביכורים נברא העולם, אפשר שרצה לומר שבזכות יעקב אבינו ע"ה

שבחכמתו לא איבד את הבכורה והברכה כנ"ל, נשארו ישראל ראשית תבואתו של ה' יתברך. ולכן היו

עתידים בצאתם ממצרים לקבל את התורה שהיא גם נקראת ראשית, שנאמר (משלי ח): "ראשִׁית דרכו",

וממילא גם לרשת את ארץ ישראל שהיא גם ראשית בריאתו, כי רק על ידי זאת יהיה אפשר לקיים את

מצוות הביכורים שהיא מראשית פרי אדמתו כנ"ל. ולפיכך, השמחה כפולה ומכופלת לאין שיעור!. ואפשר

שזהו ההסבר לשמחה הגדולה באומרים לי בית ה' נלך, ולכן למצוות ביכורים אין שיעור אפילו מדרבנן

(ביכורים ב, ג:), כי באמת השמחה בגין כל מה שכתבו למעלה היא העיקר ולא הכמות.

ולכן בשביל שנהיה לראש ולא לזנב, ישנו כלל יסוד ידוע והוא: 'שהקול קול יעקב - אין ידי עשו שולטות',

דהיינו כל עוד שנשמע קול התורה בבתי כנסיות ובתי מדרשות, אזי ישראל 'רק למעלה', ואם לאו חס

ושלום, ידי עשו שולטות ושונאי ישראל למטה. ולפי זה, אפשר להבין את הקשר בין מצוות ביכורים לבין

הדברים שנאמרו במדרש, היינו שכל מי שנכנס לבתי כנסיות ולבתי מדרשות בעולם הזה, זוכה להיכנס

לבתי כנסיות ולבתי מדרשות לעתיד לבא, כי על ידי כך שהוא שומע בקול של התורה בעולם הזה הוא

מתרומם בב' עולמות כנ"ל. כי מלבד זאת שהוא זוכה למה שזוכה כל אחד לפי עמלו הוא גם מסייע לכלל

ישראל להיות לראש ולא לזנב חלילה וחס, כנ"ל.

אך דע, שלא מספיק שיישמע קול התורה אלא זה חייב להיות בדחילו ורחימו היינו מתוך יראה ואהבה,

כמו שכתוב (דברים י): "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אלקיך שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ? כִּי אִם לְיִרְאָה את ה' אלקיך...וּלְאַהֲבָה

אֹתוֹ" וגו'. ובעניין זה, מספרים אודות הבעל שם טוב זצק"ל: שפעם אחת נשאר הבעל שם טוב עומד על

מפתן בית התפילה וסירב להיכנס פנימה. "לא אוכל להיכנס", אמר, "הרי הוא מלא מקיר לקיר ומן הרצפה

עד התקרה בתורה ותפילה, ואיך אמצא שם מקום לי?" וכשהבחין שהעומדים סביבו לוטשים אליו עיניהם

בלי להבין את דבריו, הוסיף ואמר: "הדברים העוברים על שפתיהם של הלומדים והמתפללים ואינם יוצאים

מלב ערוך כלפי שמים, אינם עולים למרום, אלא ממלאים את הבית מקיר לקיר ומן הרצפה עד התקרה".

היינו רצה לומר להם שעל מנת שהתורה והתפילות יעלו ויפעלו לפני ה' הגדול והנורא, חייבים לעשותם

בדחילו ורחימו, כלומר ביראה ובאהבה כנ"ל. וזהו שאמר הרי"ח הטוב (רבנו יוסף חיים) שבעבור שישראל

יהיה רק למעלה, דהיינו ראש לכל העמים חייבים שלימוד התורה וקיום המצווה יהיה לשם שמים, דהיינו

חיבור ויחוד שם הוי"ה ברוך הוא עם שם אדנ"י, כמובא בתיקוני הזוהר (ע' תיקון י), כי רק על ידי זאת יזכו

שתשרה הברכה במעשה ידיהם.  

וזה שיש אומרים לפני כל מצווה 'לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתא בדחילו ורחימו' היינו יחוד שמות

הקודש כנ"ל כי בזה מורידים שפע לעולם (ועיין בזה בספר "הבעל שם טוב" על התורה פ' מטות, ומשם באר"ה).

ואפשר אולי, שלזה רמזו חז"ל שדרשו דייקא כאן את גודל וחשיבות מעלת עניית אמן בכלל, ובפרט בעת

ברכת הכוהנים שבה מתברכים מהמקור העליון, כי על ידי עניית אמן העולה בגימטרייה צ"א(=91), מייחד

ומחבר הוי"ה ו- אדנ"י שמספרם צ"א כנ"ל, ומזה החיבור מתברכת הארץ, ובעיקר ז' המינים שנשתבחה

בהם כנ"ל, בסוד שאמרו חז"ל (ברכות נג): "גדול העונה אמן יותר מן המברך". ובעבור זה גומל ה' חסד עם

האיש הישראלי ומשפיע עליו טובה וברכה, כל אחד לפי הכלי שהכין לקבל השפע הראוי לשכון בתוכו.

ועוד תדע, שבשביל להשיג יראה ואהבה כנ"ל, יש לעבוד את ה' יתברך מתוך שמחה, כמו שכתוב (דברים

כח): "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אלקיך בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב". כי כאשר האיש הישראלי עובד את ה'

יתברך בשמחה, כלומר לומד ועוסק בתורה מתוך שמחה, מתפלל בשמחה ומקיים את המצוות בשמחה,

רק אז הוא מרגיש את אהבת ה' עליו. ולא זו אף גם זו, היינו היראה שהביאה אותו בתחילה רק בשביל

לשמוע בקול התורה תשתמר בתוכו. ואם יתמיד בזאת בדרך קבע, יזכה שיראתו ואהבתו לה' יתברך רק

תלך ותתעצם בלבו מעת לעת. כי העיקר בעסק התורה והמצוות היא השמחה בהם.

ואפשר אולי שזה נרמז בדקדוק דברי חז"ל (ספרי): עשה מצווה (ביכורים) האמורה בעניין - שבשכרה תכנס

לארץ. וקשה הדבר, שהרי זו מצווה שתלויה בארץ, ואיך יקבל שכרה בטרם נכנס? אומנם דרשו, כאילו

אמר הכתוב טעם היותם בארץ, כלומר הסיבה שתבואו אל הארץ, בשביל שעתידים אתם לקיים מצוות

הביכורים. והקשה בעל "התורה תמימה" על דרוש זה, לפי הגמרא (קידושין לז.) באומרו שניתן לדרוש כך

רק על מצוות שהן חובת הגוף כמו תפילין, יעו"ש.

ולעניות דעתי, אפשר שלפי דברנו לעיל, הכוונה היא שאף על פי שהאיש נמצא בחוץ לארץ, ישמח בלבו

שישראל לא איבדו את הבכורה והברכה כנ"ל. ולפיכך, בידוע שברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם –

ונתנה לנו. וכאשר העת אשר תחפוץ, ודאי שתבואו מיד לארץ ישראל, והיא תהיה להם לנחלה, ותוכלו

להביא ביכורים לה' יתברך מתוך הכרת הטוב על כל חסדיו. ואולי זה ההסבר שבשכרה תיכנס לארץ,

רצה לומר בשכר השמחה עוד בטרם שבא לקיים את המצווה. ומזה תשכיל ותבין לגבי שאר המצוות,

שהשכר של המצוות הוא שמחת המצווה יותר מהמצווה עצמה. שכן הרגש של השמחה הוא פנימי, מה

שיעיד על שלמות כוונת המצווה בלב, שזה עיקר רצון השם, כמו שכתוב 'רחמנא לבא בעי' (סנהדרין קו:). 

ורק על ידי כך יבוא לקיים את המצוות לשם שמים, כאמור.

ובאמת, נשאר לנו להבין מה הקשר בין שמיעת קול התורה בבית הכנסת ובית המדרש לבין קול שמחת

חתן וכלה כנדרש לעיל. שכן מצינו אנשים שלא שומעים בקול התורה, וזוכים לשמוע בקול שמחתם של

חתן וכלה. אלא שאפשר אולי שמדרש זה בה לרמוז על יחוד קודשא בריך הוא ושכינתא כנ"ל, דהיינו  

החתן הוא בחינת הקב"ה, ואילו הכלה היא בחינת ארץ ישראל, כמובא בזוהר הקדוש (תיקונים ה, י): בסוד

הפסוק שאמר הנביא (ישעיה ט, ו): "לְםַרְבֵּה הַמִּשְׂרָה וּלְשָׁלוֹם". היינו שהטבעת שהחתן מקדש את הכלה

היא כעין אות ם (מ"ם) סופית שהיא עגולה מבפנים (כמו האות ס') כעין טבעת, ועל ידה מתקדשת הכלה

בחופה.

ואם אפשר ובעיני ה' יכשר, אפשר לומר אולי בסייעתא דשמיא, שהתאנה היא דומיה הטבעת שהחתן

מקדש את הכלה, כי היא היחידה מכל ז' המינים שעגולה כולה. וזו צורתה העגולה כעין האות ס' כנ"ל,

העולה כמניין שישים רומזת על ס' אותיות שיש בברכת כוהנים, שהם כנגד ס' ריבוא ישראל, שנקראים

ראשית תבואתו כנ"ל, וכמובא בילקוט (בראשית פי"ז, פ): "כַּעֲנָבִים בַּמִּדְבָּר מָצָאתִי יִשְׂרָאֵל כְּבִכּוּרָה בִתְאֵנָה

בְּרֵאשִׁיתָהּ רָאִיתִי אֲבוֹתֵיכֶם" (הושע ט, י:) התאנה הזו בתחילה אורין אותה אחת אחת, ואחר כך שתים

שתים וכו', כך בתחילה אחד היה אברהם, ואחר כך שנים אברהם ויצחק, ואחר כך אברהם יצחק ויעקב

פרו וישרצו וגו'.

אבל לא רק זאת אלא התאנה גם רומזת על התורה שנקראת ראשית דרכו כנ"ל, וכמו שדרשו חז"ל (יל"ש

יהושע, רמז ב): זה שאמר הכתוב (משלי כז): "נוצר תאנה יאכל פריה", שנו רבותינו: הרואה תאנה בחלום,

תורתו משתמרת לו, דבר אחר: למה נמשלה תורה לתאנה? אלא כל הפירות יש בהם פסולת: תמרים

יש בהם גרעינים וכו', אבל תאנה כולה יפה לאכול, כך דברי תורה אין בהם פסולת וכו', ע"ש. ואולי זה

שרש"י תפס דווקא תאנה, כי היא בחינת טבעת כנ"ל, בחינת ישראל, בחינת תורה, הינו רצה לרמוז על

ייחוד קודש בריך הוא ושכינתא, שהם בחינת חתן וכלה כנ"ל, וזה על ידי שישראל עונים אמן, ועוסקים

בתורה לשם שמים, כמוסבר לעיל.    

וזהו: 'והיה' מלשון שמחה כמובא במדרש, וגם והיה אותיות הוי"ה. רצה לרמוז שתייחד בשמחה שם

הוי"ה ברוך הוא, 'כי תבוא' רמז שאם תביא שם הוי"ה ותחבר אותו 'אל הארץ' שהיא בחינת שם

אדנ"י, כי הארץ היא בחינת מלכות כידוע, כמו שכתוב (תהילים צ"ז): "מלפני אדון כל הארץ". ועל ידי כך

תחזק את זכות קיומך על הארץ, שנאמר 'וִירִשְׁתָּהּ וישבת בהּ'. וזה שנאמר: 'ולקחת' היינו על ידי זה

שישראל סבא לקח את הברכה והבכורה כנ"ל, זכינו לקבל את התורה הקדושה וארץ ישראל שנקראים

ראשית כנ"ל, כי בזכות זה תלויה ירושתנו בארץ. ועל כן, אנחנו מתחילים ואומרים בווידוי 'ארמי אובד

אבי', להורות שכמעט ואיבדנו את הזכות לרשת את הארץ, וה' יתברך ויתעלה הצילנו ויצילנו מידם.

כי רק בזכות כך, יהיה אפשר לקיים את מצוות הביכורים 'מראשית פרי האדמה' היינו מז' המינים כנ"ל.

וזה 'ושמת בטנא - לשכן שמו שם' רצה לרמוז אולי שהאיש הישראלי צריך לשים בטנא היינו בסל שהוא

בחינת כלי, את 'שמו שם', היינו שייחד ויחבר את שם הוי"ה (=26) ו- אדנ"י(=65), כל אחד במקום שבו

הוא עוסק בתורה, במצווה, בתפילה, וכן בעניית אמן כנ"ל. ובזאת מעשיו יהיו לשם שמים, ויעלו ויפעלו

לפני ה' יתברך, אשר ישפיע עליו ממקור הברכה העליונה, ועל ידי זה תשרה השכינה במעשה ידיו. יהי

רצון מלפניו שייבנה ויכונן בית מקדשנו במהרה בימינו, ונחזיר עטרה ליושנה, ונבוא לקיים מצוות ביכורים

בשמחה, ויתקיים בנו הפסוק (ישעיה ל): "הַשִּׁיר יִהְיֶה לָכֶם כְּלֵיל הִתְקַדֶּשׁ חָג וְשִׂמְחַת לֵבָב כַּהוֹלֵךְ בֶּחָלִיל

לָבוֹא בְהַר ה' א-ל צוּר יִשְׂרָאֵל". אכי"ר.

                 פינת העצה - מתורותיו של רבי נחמן מברסלב

ארץ ישראל הוא כלליות הקדושה שבכל הקדושות; ושם זוכין לצאת מטבעיות ולידע ולהאמין שהכול

בהשגחה בלבד, שזה כלליות הקדושה. וע"י זה יכולין להדמות אליו יתברך ולהבדיל בין האור ובין החושך,

ואז יכולין לספר סיפורי מעשיות של צדיקי אמת, כי יודעין להבחין בין מעשיות של צדיקי אמת לההפך;

ואז זוכין לטהר המחשבה ע"י סיפורי מעשיות של צדיקים, ולהמתיק הדינים, וע"י זה ניצולין מכל הצרות

(סימן ארץ ישראל, אות יז).