"כִּי כְּשֶׁאָדָם צָרִיך לְרַחֲמִים, הַשֵּׁם יִתְבָּרַך שׁוֹלֵחַ לוֹ רַחֲמָנוּת שֶׁהוּא יְרַחֵם עַל אַחֵר, וְעַל יְדֵי זֶה מְרַחֲמִין עָלָיו, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שַׁבָּת קנא:): 'כָּל הַמְרַחֵם עַל הַבְּרִיּוֹת מְרַחֲמִין עָלָיו', וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב (דְּבָרִים י"ג): 'וְנָתַן לְך רַחֲמִים וְרִחֲמֶיך'... וְכֵיוָן שֶׁיִּהְיֶה לְך רַחֲמִים בְּוַדַּאי יְרַחֲמוּ עָלֶיך מִן הַשָּׁמַיִם"

(ליקוטי מוהר"ן, חלק א, קיט)

תנועת הנפש בעת עשיית החסד שוברת את השגרה. זוהי תנועה של היפוך, של התגברות עצמית על הטבע האנושי המרוכז בעצמו, ובעצם על החוקיות של הטבע בכלל. תנועה זו גואלת את האדם מההתכנסות בתוך עצמו, ומפנה אותו לעשייה ערכית שיש בה פנייה מחדש לראיית הזולת.

לכן מגלה לנו רבי נחמן שכשהאדם זקוק לרחמים הקב"ה שולח לו הזדמנויות לרחם על אחרים, ואם הוא ערני דיו ושם לב לכך ומצליח ל'צאת מעצמו' ולרחם על אחרים, אזי נכנס הוא להקשר של רחמים והרחמים יגיעו גם אליו.

הרב דב זינגר, מתוך האתר – ישיבת מקור חיים: http://makor-c.org/default.asp?lang=he