אדם המקיים מצווה כראוי ובכוונה למלאת רצון קונו, הרי כל סיבת עשייתו את המצווה אינה אלא כדי למלאות רצון הבורא ב"ה, ולא מעורבים בזה הבנת ורגשות האדם, שיכולים להפילו בהרגשת גאווה ר"ל.

אך לימוד התורה מהותו שהתורה תתאחד בשכלהאדם הלומד, והיינו שכאשר מכווין לאמיתתה של תורה, הרי הסברה וההשכלה שהמציא הוא בכח שכלו על ידי יגיעתו בהלכה שלומד, היא היא כביכול חכמתו של הבורא ית"ש, וממילא קרוב הדבר ביותר שיבוא הלומד ליפול לידי הרגש גאווה ומציאות עצמו ח"ו.

כי כאשר אין הלומד משגיח כל זמן הלימוד להיות בטל ונכנע לפני נותן התורה, יכול לבוא לידי טעות, שיעלה בדעתו אשר הגיע כבר למעלה העליונה, וכל מטרתו היא רק להבין אמיתתה של תורה וממילא נתאחד באמת עם חכמת ה', ואם כן כל סברה שמבין בעת הלימוד היא האמת היחידה, וכאשר בא אחר ומבאר אחרת מאשר השיג הוא בשכלו, פשוט הדבר שטעות בידו, והינו מגלה פנים בתורה שלא כהלכה.

אך האמת היא, שרחוק הוא עדיין מלהגיע לדרגה נעלית זו, ועדיין מה שמנחהו בלימוד התורה אינה הבנת התורה לאמיתתה כי אם הקנאות לשמור דעתו והבנתו שהיא דרך ההבנה הנכונה היחידית ואין בלתה.

ועל כן, צריך להישמר מאוד גם בעת הלימוד לראות תמיד אשר המטרה היחידה העומדת לנגדו היא לגלות אמיתת חכמתו ית', ולא לערב ח"ו מציאותו ודעתו.

וזהו מה שגם מצוות תלמוד תורה של גדול נכללת במצוות "ושננתם לבניך", ללמדנו שהלימוד כולו – גם כאשר לומד עם שכלו, ועם שכל של "גדול" - עליו להיות חדור בעניין הביטול להשי"ת והקטנת מציאותו, שאזי משמרו הדבר שלא ינסה להצדיק דעתו ומחשבתו, אלא לחפש תמיד את אמיתת התורה, שתחדור בשכלו ותתאחד עמו.