ולכאורה תמוה, הרי עיקר חיוב המצווה הוא שיעסוק ויעמול האדם עצמו בלימוד התורה, ומדוע פתחו דווקא בחיוב האדם "ללמד" לבנו?

ויש לבאר שבזה נרמז עיקר גדול בלימוד התורה:

התורה היא חכמתו של הבורא ית' הבלתי מוגבל, ואינה יכולה כלל להיות מושגת בשכלו של אדם מוגבל. אלא שכאשר מקדים האדם ללימודו את ההתבטלות לנותן התורה, ש"יוצא" ממציאותו ומהגבלותיו, ומטרת לימודו אינה בכדי לבטא כישרונותיו ומעלת סגנון שכלו כי אם להבין ולהשיג את התורה הקדושה, אזי שייך שיוכלו כלי שכלו המוגבלים לקלוט ולקבל בתוכם חכמתו ית' שאינה בעלת גבול.

ובלי ביטול זה, הנה גם אם יעמיק האדם מאוד בשכלו וימציא סברות עמוקות, הרי אף שיהיו בסברות אלו חכמה גדולה ועמקות נפלאה, מכל מקום אין לסברות אלו גדר של תורה, מאחר שהתורה היא חכמתו ית' שאינה מוגבלת, ואינה חודרת בשכל האדם מבלי שיבטל את עצמו מתחילה לנותן התורה.

ובזה יש לבאר מה שתחילת הלכות תלמוד תורה הוא בדיני קטנים ללמדנו שההתחלה והיסוד של לימוד התורה אינה השכל שבתורה כי אם זה שמקטין עצמו ומכיר שחכמת השי"ת היא בלתי מוגבלת, ורק על ידי שיוצא ממציאותו והגבלותיו נעשה מוכשר לקבל אמיתתה של תורה. ו"ביטול" ו"קטנות" זו אינה תלויה ב"גדלות" בשנים, כי ביטול זה אינה באה מצד הבנת השכל, אלא מן הנשמה הטהורה שנמצאת גם אצל תינוק בישראל.