במ"ב מסעות נסעו בני ישראל ממצרים, כמסופר בתחילת פרשתנו: "אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים" וגו'. וכבר תמהו בזה (לקוטי תורה פרשתנו פח, ג), שמכך שנקט הכתוב לשון "מסעי" הכולל כל המסעות, משמע שבכל אחד מאותם מ"ב מסעות "יצאו מארץ מצרים", ולכאורה תמוה, הלא "מארץ מצרים הוא רק יציאה ונסיעה ראשונה שנסעו מרעמסס לסוכות", ומהו שנוקט הכתוב לשון רבים "מסעי בני ישראל", וממשיך אשר בכל אלו "יצאו מארץ מצרים"?

"מצרים" הוא מלשון מיצר, והיינו, שמשמעותו הפנימית של מצרים היא גדר המונע ומגביל, ובעבודת האדם רומז "מצרים" על מצב שבו עבודתו היא מוגבלת במיצרים וגדרות, שמגיע רק עד דרגה מסוימת ואינו מתקדם למעלה גבוהה יותר, וצריך האדם לצאת מן המיצר אל　 המרחב, ולהתקדם הלאה בעבודתו ית'.

בנדרים, שדיניהם נתפרשו בפרשת מטות, מצינו שכאשר אדם אוסר דבר על עצמו בנדר הנה הדבר הנדור נאסר עליו מצד שחל על זה קדושת קרבן, וכלשון הרגיל בנדרים "קונם בשר זה עלי" – ש"קונם" הוא לשון קרבן, כלשון הגמ' "קונמות קדושת הגוף נינהו" (כתובות נט, רע"ב), וכן הוא גם בשאר לשונות של נדר (ראה שו"ע יו"ד סר"ד ס"א. משנה למלך ריש הל' נדרים, ועוד).

אמרו חז"ל "נדרים סייג לפרישות" (אבות פ"ג מי"ג). ומבואר בזה (ראה לקו"ש ח"ד עמ' 1076. ועוד), שכאשר אדם לא הגיע עדיין לעבודה נעלית בעבודת ה', זקוק הוא לפרוש גם מדברים המותרים, כי מצד פחיתות ערכו, שייך הדבר שגם דברים המותרים יכולים לגרום אצלו ירידה בעבודת ה', ולכן עליו לפרוש מהם בנדרים.

אך על זה אומרים, שגם פרישות זו מדברים האסורים הוא מדין קדושת קרבן. כלומר, הדרך הנכונה לפרוש מדברים הגשמיים אינו על ידי התבוננות בשפלות הדבר הגשמי שיכול להורידו למטה ר"ל, אלא אדרבה, על ידי שמחיל על הדבר קדושת קרבן, ומגלה שכמו שהעולה והקרבן "הן קודש" כן ה"דבר הנדור" הרי "שרשו גבוה מאוד", ולכן פורש ממנו (לקו"ת פרשתנו פב, ב. פג, ב-ג).

ונמצא, שגם העבודה של "סור מרע" ופרישות מדברים שיכולים להוריד את האדם, אינה על ידי התבוננות בפחיתות ושפלות הרע, אלא על ידי הוספה ב"עשה טוב", שעל ידי זה "מעט אור דוחה הרבה מן החושך" ו"ממילא יפול הרע" (לקו"ת שה"ש מח, ג).

(ע"פ ספר השיחות תשמ"ח ח"ב עמ' 553 ואילך)