בסוף פרשתנו מסופר על מעשה זמרי וקנאות פנחס. ובנוגע לזה כתוב "והנה איש מבני ישראל בא ויקרא אל אחיו את המדינית לעיני משה" (כה, ו), ופירש רש"י "אמרו לו, משה, זו אסורה או מותרת, אם תאמר אסורה, בת יתרו מי התירה לך".

כאשר מישהו שואל שאלה, יש לעיין היטב בכוונתו של השואל, שאם כוונתו לשם שמים, אזי אפילו ל"כסיל" יש לענות, כמ"ש "ענה כסיל כאולתו" (משלי כו, ה). אך אם כוונת השואל אינה לשם שמים, הרי אפילו אם שואל בדברי תורה, מ"מ אם כוונתו בזה היא להתיר מה שאסרה תורה, אזי יש לקיים את הכתוב "אל תען כסיל כאולתו" (משלי שם, ד).

וכן הוא הדרך בו יש להתנהג אם היצר הרע שבכל אחד ואחד, שנקרא "מלך זקן וכסיל" (קהלת ד, יג. קה"ר שם. זהר ר"פ וישב), שכאשר בא היצר הרע לבלבל את האדם מתורה ועבודה אין ליכנס אתו לוויכוחים, אלא יש להתנהג בתוקף ולקיים מאמר חז"ל "משכהו לבית המדרש" (סוכה נב, רע"ב. קידושין ל, ב).

בפרשתנו מובא ענין עשיית נחש נחושת – "ויעש משה נחש נחושת" (כא, ט). ופרש רש"י "לא נאמר לו לעשותו של נחושת אלא אמר משה, הקב"ה קוראו נחש ואני אעשנו של נחושת".

ויש לבאר זה על פי מה שאמרו רז"ל "שאלו לתורה חוטא מה עונשו, א"ל יביא אשם ויתכפר לו. שאלו להקב"ה . . א"ל יעשה תשובה ויתכפר לו" (ילקוט שמעוני לתהלים כה). ומבואר בספרים (אור התורה יו"כ ס"ע א'תקנז ואילך. לקוטי שיחות ח"ד עמ' 1152) הפירוש בזה, שמצד התורה, ישנם מדידות והגבלות ושיעורים, ועל כן אין בכוח התשובה לבד לכפר לגמרי על הזדונות, כי אם גם על ידי הקרבן שבא גם הוא לאחרי התשובה, שבכח התשובה לפעול שהזדונות ייעשו כשגגות, והקרבן שלאחר מכן מכפר על השגגות.

אך הקב"ה נעלה הוא מכל מדידה והגבלה, ו"מי יאמר לו מה תעשה" (קהלת ח, ד), וגם אם "רבו פשעיך, מה תעשה לו" (איוב לה, ו), ולכן אמר הקב"ה שאפילו בכוח התשובה לבד להפוך הזדונות לזכיות.

והנה, "נחש דא יצר הרע" (זח"א לה, א), ו"נחש" זה נהפך כאן לדבר המחי' וטוב המחי' ומרפא את ישראל. וענין זה נפעל על ידי ש"היו ישראל מסתכלין כלפי מעלה, ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים".

(ע"פ לקוטי שיחות חי"ג עמ' 76 ואילך)