בפרשתנו מדובר אודות הנזיר, אשר עליו להפריש עצמו משתיית יין ותספורת השיער, ולהגדיר ולהרחיק עצמו מטומאת מת. אבל התורה מקדימה לציווי הפרישות – "קדוש יהי'" (פרשתנו ו, ה).

יש והאדם משמר את עצמו מכל סרך ובדל של איסור, ומשום כך פורש גם מדברים המותרים, וכל מעייניו הם איך לפעול שלא יכשל בדבר איסור, ובדרך זו מצליח להישמר שלא לעבור ח"ו על רצונו ית'. וכמו שדרשו חז"ל "ושמרתם את משמרתי" – "עשו משמרת למשמרתי" (מו"ק ה, א. וש"נ), שאף דברים שהתירה תורה, יש מקום לאוסרם בכדי להוסיף עוד "משמרת" וביטחון לשמירת המצוות. ופרישות וסייגים אלו מצילים את האדם מחטא ועוון רח"ל.

וכמובא בסה"ק (ראה ספר השיחות (לאדמו"ר מוהריי"צ) קיץ ה'ש"ת עמ' 140) אשר עבודת האדם כולה יכולה להיות מיוסדת על כך שמתבונן שדבר פלוני "מתאים" ליהודי לעשותו, ואילו דבר אחר "אינו מתאים" שיעשהו בן אברהם יצחק ויעקב, כי כאשר היהודי מרגיש היטב מעלתו הרי הוא מרגיש שמוכרח להתנהג בהנהגה ה"מתאימה" לצור מחצבתו. וכשם שמחפש אחר הנהגה ש"מתאימה" למעלתו, כך הוא פורש ונבדל מדברים האסורים, ולא משום שירא ומפחד מלהיכשל בהם, אלא שמרגיש שאין זה "מתאים" ליהודי קדוש.

בעת נסוע המחנה, מצווה התורה בפרשתנו (ד, ה-ו) שצריך שיהיה הארון מכוסה, ולא בכיסוי אחד, כי אם בשלושה כיסויים זה על גבי זה: א) "והורידו את פרוכת המסך וכסו בה את ארון העדות". ב) "ונתנו עליו כסוי עור תחש". ג) "ופרשו בגד כליל תכלת".

והנה, בהתבונן בפרטי ציווי זה במשמעותו הרוחנית, נמצא אשר הארון מורה על התורה הקדושה ועבודת האדם את קונו בלימוד התורה וקיום מצוותי', הכיסויים מורים על המניעות והעיכובים המסתירים ומפריעים לתורה ולעבודת השי"ת (ועיין במקור הדברים שנתבאר איך שפרטי כיסויי הארון מורים על מניעות שונים בעבודת ה'), ו"בנסוע המחנה" מורה על "נסיעה" ועלי' מדרגא לדרגא בעבודת ה'.

(ע"פ לקוטי שיחות ח"ח עמ' 8 ואילך)