במנין בני ישראל שבפרשתנו מצינו שלש אופנים: א. מנין בני ישראל, שנמנו על ידי "נשיא כל שבט ושבט" (ל' רש"י פרשתנו א, ד). ב. מנין בני לוי, שלא נמנו בתוך בני ישראל אלא בפני עצמם, ו"על פי ה'" עם "בת קול" (פרשתנו ג, טז, וברש"י). ג. אהרן הכהן, ש"לא הי' במנין הלוים" (ל' רש"י פרשתנו ג, לט), והיינו, שלא נמנה כלל.

הנהגת רוב בני ישראל היא באופן שעיקר עבודתם היא קיום המצות. והמצות הרי עיקר ענינן הוא להמשיך קדושה בתוך העולם המדוד והמוגבל (כמבואר בתניא פל"ז באורך), ולכן ניתנו במספר תרי"ג דוקא. ולכן, פקידתם של בני ישראל היתה באופן של מנין בדרכי הטבע.

שבט לוי ענינו ש"הובדל . . להורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים" (ל' הרמב"ם סוף הל' שמיטה ויובל) - בעלי תורה. והתורה הרי היא למעלה ממדידה, כמ"ש "ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים" (איוב יא, ט) - למעלה מגשמיות העולם, אבל לאידך, מזה עצמו שנאמר "ארוכה מארץ מדה" מובן, שגם התורה היא בגדר "מדה" (כי על דבר שאינו בגדר "מדה" לא שייך לומר שהוא "ארוכה" מ"מדה" (תורה אור בשלח סא, א)), ונמצא שהתורה היא בגדר מספר וביחד עם זה למעלה ממספר. ולכן היתה פקידת שבט לוי שעיקר ענינו הוא תורה - "על פי ה'", שמכיון שעבודתם היא בגדר "מספר", לכן גם הם נמנו, אבל לא במנין גשמי וטבעי, כי הם למעלה ממדידת בשר ודם ("ארוכה מארץ מדה") אלא "על פי ה'".

הכהן גדול נצטווה "מן המקדש לא יצא" (אמור כא, יב), ואינו יוצא מירושלים לעולם (רמב"ם הל' כלי המקדש פ"ה ה"ז). והיינו שענינו של כהן גדול הוא להיות בדביקות תמידית בהקב"ה, למעלה מכל מדידה והגבלה. ועל כן לא נמנה אהרן במנין, כי עבודת אהרן כהן גדול היא הדביקות בה' שלמעלה מכל גדר מדידה ומספר.

בפרשתנו נאמר שלעתיד לבוא "והשבתי חיה רעה מן הארץ" (פרשתנו כו, א-ו). ובפירוש "השבתה" זו אמר רבי שמעון (בתורת כהנים) שהוא "משביתן שלא יזוקו" – שהמזיקים לא יעברו מן העולם, אלא ישתנה טבעם שלא יזיקו. ומוסיף, אשר השבתה "שלא יזיקו" גדולה היא מהשבתה לגמרי, שהרי "אימתי הוא שבחו של מקום" – כאשר "יש מזיקים ואין מזיקים" – שמציאותה של ה"חיה רעה" קיימת ומכל מקום אינה מזקת, שדבר זה הוא מופלא יותר ממצב שבו "אין מזיקים" כלל.

ובהקדים מה שמצינו שינוי גדול בין פסח לשבועות, שבחג הפסח חמץ אסור באכילה, ונצטווינו לבער　 את החמץ, בל יראה ובל ימצא. ובחג השבועות, לא רק שהחמץ מותר באכילה, אלא אף נעשה למצווה, שבחג השבועות מקריבים את שתי הלחם, אשר הכנתן היא באופן של "חמץ תיאפנה" (אמור כג, יז) דווקא!

אך בעת חג השבועות, בו כבר בירר האדם וזיכך כל סיג ופגם במידותיו, אזי הופך החמץ למצווה בהקרבת שתי הלחם, כי עניין ההגבהה וההתנשאות שבטבע האדם יכול להתבטא גם בענייני קדושה, ובדוגמת הכתוב (דה"י ב יז, ו) "ויגבה לבו בדרכי ה'". ולכן, כאשר נשלמה עבודת המידות בחג מתן תורתינו, מכיון שיכול להתעסק בהעלאת מידת הגאווה וה"חמץ" לגאווה דקדושה וגבהות הלב המסייעת לעבודה, הרי זוהי תכלית העבודה שיהיה "אתהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למיתקא" (ראה זהר ח"א ד, א. הובא בתניא ספ"י), להפוך את חושך הרע עצמו לאור הקדושה ולמידה טובה ומסייעת בעבודתו ית'.

(ע"פ לקוטי שיחות ח"ז עמ' 188 ואילך. ח"א עמ' 266 ואילך)