בימים האלה אנו נכנסים לשנת היובל לניצחון הניסי של מלחמת ששת הימים, שבה אוחדה העיר ירושלים ועם ישראל חזר לערש התנ"ך, ליבה של ארץ ישראל. כמעט חמישים שנה יהודים גרים באלון מורה ובחברון, בגוש עציון ובבנימין, בבקעת הירדן ובשומרון, ועדיין יש המדמים שאפשר להחזיר את הגלגל לאחור.

לפני 67' לא הייתה בעיית 'שטחים', ובכל-זאת יצאו מדינות ערב למלחמה נגד ישראל בשאיפה להשמידה. ארגוני טרור פלסטיניים יצאו להתקפות רצחניות על יהודים גם קודם לכן, וארגון-הגג שלהם הוקם בשנת 1964, שלוש שנים לפני ה'כיבוש'. הוא נקרא אש"ף – ארגון לשחרור פלסטין, והכוונה לתל-אביב ולחיפה ולארץ ישראל כולה.

הניצחון במלחמה שאויבינו כפו עלינו גבה מהם מחיר. הם איבדו חבלי ארץ שמהם איימו על ביטחוננו. כך היה מאז ומעולם וכך צריך להיות. לתוקפנות יש מחיר.

הרחקת השלום. הנוסחה 'שטחים תמורת שלום' הייתה שקרית מלכתחילה והוכחה כאסון. מסירת שטחים אינה מקרבת את השלום אלא מרחיקה אותו. היא מעודדת את התקווה הערבית לחסל את המדינה היהודית בשלבים. היא נוטעת תחושת ניצחון בפעילי הטרור. הלוא ניסינו את הדרך הזאת ונוכחנו.

הכרך השלושים ושניים בסדרת איגרותיו של הרבי. בכרך זה איגרות משנת תשל"ו. 368 עמ'. טל' 039606018.

בירורים ומקורות במנהגי ישראל למועדים, מקורותיהם ושורשי טעמיהם. מהדורה חדשה ומורחבת. 590 עמ'.

התבניות האחידות שמקיפות את הבריאה ומקבילות לתבניות הרוחניות, על-פי תורת החסידות. 398 עמ'. 0543970080.

הלכות, מדרשים וסיפורים על חשיבות קיום המצוות והשפע שהן מעניקות לאדם. 260 עמ'. טל' 039606018.

פרשת במדבר עוסקת בעיקרה בספירה של בני ישראל לשבטיהם. לאחר שהתורה מונה את מספרם של בני כל שבט ושבט היא מציינת את המספר הכולל של בני ישראל: "וַיִּהְיוּ כָּל הַפְּקֻדִים שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים".

לכאורה הפירוט הזה מיותר. לשם מה לסכם את התוצאה הסופית, בשעה שכל אחד ואחד יכול לעשותה בעצמו? הלוא התורה מדוייקת ותמציתית בתכלית. הלכות שלמות נלמדות מאות ו' יתרה או חסרה. ואילו כאן התורה כותבת פסוק שלם שנראֶה מיותר, אך ורק כדי לחסוך מהלומד לעשות את החישוב בעצמו?

שאלה דומה מתעוררת בהמשך, על קבוצות הדגלים של שבטי ישראל, שהיו מכונסים בארבע קבוצות, שבכל אחת מהן שלושה שבטים. התורה מציינת את מספר בניו של כל שבט, ולאחר מכן היא מפרטת את המספר הכולל של שלושת השבטים יחד, ובהמשך – את הסיכום הכללי של כל המחנות.

יש שפירשו (הרמב"ן ורבי אברהם אבן עזרא) שהסיכומים האלה מעידים על נס: במשך עשרים ימים – מאז המִפקד ועד שהחלו במסע – איש לא מת, ולכן התורה מציינת את המספר כדי להדגיש שלא חל בו שינוי במשך כל הימים האלה. אולם אם זה ההסבר היה רש"י צריך להביאו, ואילו הוא מתעלם לחלוטין מהשאלה הזאת.

רש"י אינו רואה צורך להסביר את הסיכומים המיותרים לכאורה מפני שהדבר כבר הוסבר קודם לכן. בתחילת הפרשה, על הפסוק הראשון, אומר רש"י: "מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה. כשיצאו ממצרים – מנאן; וכשנפלו בעגל – מנאן, לידע מניין הנותרים; וכשבא להשרות שכינתו עליהם – מנאן וכו'".

ספירת בני ישראל נעשתה בדרך כלל לרגל מאורע כלשהו, כמו יציאת מצרים, או לאחר מות המונים, כמו אחרי חטא העגל; אבל בספירה שעליה מסופר בפרשתנו לא היה צורך אמיתי בספירה, אלא היא נעשתה "מתוך חיבתן". מכיוון שהספירה מבטאת את החיבה לעם ישראל אין פלא שהתורה חוזרת ומסכמת את מניין בני ישראל, אף שאפשר בקלות לעשות את הסיכום לבד.

יש בזה עוד עניין: כבר בפרשת בראשית מצאנו שהתורה מסכמת את שמות בני ישראל: "וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר". מיד אחר-כך התורה מונה את שמות כל השבטים, וקל מאוד לספור אותם ולגלות שהם שנים-עשר. מסביר רש"י שם: "ללמדך שכולם שווים וכולם צדיקים". מכאן שהסיכום מבטא מעלה מיוחדת.

כך הסיכום של "כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל" נועד לבטא את המעלה המיוחדת המשותפת לכל בני ישראל. אילו הייתה התורה מציינת את מספר בני כל שבט בלבד, היה אפשר לחשוב שהייתה בהם מעלה מיוחדת הקשורה לאותו שבט. לכן מדגישים שכל בני ישראל הם "יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל ", שיש בהם מעלה הקשורה לכללות עם ישראל, וזו חיבתם המיוחדת.

״וידבר ה׳ אל משה במדבר סיני״ (במדבר א,א). מפרש רש"י: "מונה אותן כל שעה״. המניין, שכל המנויים שווים בו, מעורר ומגלה אצלם את עצם הנפש, השווה בכל אחד ואחד מישראל.

״שאו את ראש כל עדת בני ישראל״ (במדבר א,ב). למה ציוותה התורה למנות את בני ישראל? – כדי שבשעה שיהיו מפוזרים ומפורדים בין העמים לא יתבטלו ויתערבבו בהם, שכן ״דבר שבמניין אפילו באלף לא בטל״.

״לגולגלותם״ (במדבר א,ב). 'גולגולת' רומזת לבחינה על-שכלית, כגולגולת זו המקיפה את המוח ועומדת מעליו. צריך להעלות את בני ישראל לאהבה על-שכלית, לבחינת 'אהבה רבה'.

״תפקדו אותם לצבאותם אתה ואהרן״ (במדבר א,ג). שניהם נצטוו לפקוד, ״אתה ואהרן״. שכן בשעת המפקד נטלו מכל אחד ואחד מחצית השקל, ובנטילת כסף חייבים להיות שניים, שכן ״צדקה נגבית בשתיים" (בבא בתרא ח).

״שאו את ראש כל עדת בני ישראל... כל זכר לגולגלותם״ (במדבר א,ב). בראשונה עומדת הדאגה לכלל העם – ״שאו את ראש כל עדת בני ישראל״, ואחר-כך דאגת היחיד – ״כל זכר לגולגלותם״.

מכאן עולה חשיבותם של ישראל. כל אחד ואחד הוא 'ראש', אישיות חשובה. לכן צריך כל אחד מישראל לחוש רגש של אחריות יתרה לכל מעשיו, מפני שבידו להשפיע, בין לטוב ובין לרע.

על ״שאו את ראש״ אומר רש"י: "דע מניין כל שבט ושבט״. כדי לדעת את מספר הנפשות בכל שבט היו מונים תחילה את כל המשפחות של השבט, ואחר-כך היו מסכמים את מספר הנפשות שבכל משפחה לסיכום הכללי. ללמדנו שעם ישראל מבוסס על המשפחה. מצבו של העם תלוי בהתנהגותה של כל משפחה ומשפחה.

ספירת אזרחי המדינה נעשית על-ידי פקידים מן השורה, שכן אין זו מלאכה הדורשת חכמה מיוחדת. אולם מניינם של בני ישראל נעשה על-ידי משה ואהרון ונשיאי המטות. ללמדנו כמה גדולה מעלתם של ישראל לפני המקום, שכאשר צריכים למנותם הדבר חייב להיעשות בידי החשובים שבעם.

בימיו של האדמו"ר בעל 'אהבת ישראל' מוויז'ניץ חלה גזֵרת גיוס על הצעירים לצבא הרומני. כשבגר בנו, ה'אמרי חיים', עשה האדמו"ר מאמצים רבים לפוטרו מחובת הגיוס.

כעבור זמן נודע שיהודי בן העיר הלשין לשלטונות כי בנו של האדמו"ר מוויז'ניץ מערים עליהם ומתחמק מגיוס. לתדהמת הכול הופיע המלשין לעריכת ה'שולחן' אצל האדמו"ר. ואולם הצדיק הורה לגבאי לכבדו בכוס יין.

במוצאי השבת נכנסו כמה חסידים אל האדמו"ר ושאלוהו לפשר הדבר. השיב האדמו"ר: "אחת מהשתיים – אם הוא בר-דעת, היה עליו לכבוש את פניו בקרקע מבושה על מעשהו; ואם אין הוא בר-דעת, וכי אתקוטט עם שוטה?"...

"כשאדם מודה לה' על הטוב שנתן לו, עליו לבקש מיד: כן יעזור ה' גם הלאה. התודה על העבר צריכה להיות מחוברת לבקשה על העתיד" (החוזה מלובלין)

הטנק נע מעט קדימה, כיוון את התותח וירה עשרים פגזים, זה אחר זה, לעבר שער האשפות הנעול. השער התפוצץ. ברכב המשוריין הבא ישב הכוח הפורץ של הצנחנים, דרוך לקראת הקרב הגדול על העיר העתיקה. בראש הכוח עמד יורם זמוש, בוגר ישיבת מרכז הרב. ליבו הלם בפראות. האוּמנם חלומו מתגשם?!

תמיד שאף להיות צנחן. לחבריו בקיבוץ יבנה סיפק הסברים כאלה ואחרים. את המניע האמיתי נצר בליבו. בבוא העת, כאשר תגיע השעה לשחרר את ירושלים, תוטל המשימה מן הסתם על הצנחנים; והוא רוצה להיות שם ברגע הגדול. קול פנימי לחש לו שיום יבוא והוא יילחם על עיר הקודש.

מלחמת ששת הימים. המִתקפה מתנהלת בכל החזיתות. לא קצרה דרכם של יורם וחייליו להתייצב מול שער האשפות. מוטה גור, מפקד הצנחנים, מצנן את התלהבותו של הקצין הדתי כשזה מבקש לקבל לידיו את המשימה. "עוד אין יודעים", הוא אומר לו במעומעם. "אנו ממתינים להוראות".

"אבל בהינתן ההוראה – אני מבקש שתיתן לי את הכותל המערבי ואת הר הבית", מפציר יורם במפקדו.

"בסדר", משיב מוטה גור, "אעשה כל מאמץ".

במסירות נפש יוצאים הלוחמים לקרב על ירושלים. זה יום שני. הם נעים קדימה, לעבר האויב המבוצר בעמדותיו. הלוחמים שועטים בין הסמטאות ומסתערים על גדרות התיל שחילקו את העיר. יורם זמוש מביט בחייליו ורואה בהם את גבורת הנשמה היהודית, הנלחמת באומץ לשחרר את המקומות הקדושים ביותר אחרי אלפי שנים.

הלוחמים מוּדעים לגודל המשימה המוטלת על כתפיהם. בחירוף נפש הם כובשים עמדה אחר עמדה. חללים רבים גובה המערכה, אך החיילים אינם מהססים להשליך את חייהם מנגד.

אחת ההיתקלויות הקשות מתרחשת סמוך לקבר שמעון הצדיק. יורם ואנשיו נחשפים לירי מעמדה מבוצרת. הם נצמדים אל קירות הבתים, בתקווה להשיג מחסה. יורם משליך רימונים לעבר העמדה הירדנית, ולאחר מכן מזנק לתוכה ויורה מנשקו האישי. העמדה מחוסלת. הם ממשיכים ליעד הבא. עד יום רביעי, בשעה תשע בבוקר, נכבשים עוד ועוד יעדים בדרך אל המטרה.

ואז, בתשע וחצי בבוקר, נשמעה הפקודה: העיר העתיקה.

הלוחמים הביטו בחומת העיר העתיקה. מה מסתתר מאחורי האבנים העתיקות? יורם היה הראשון שנכנס בשער. אחריו אנשי הפלוגה, שצעדו רגלי, ומאחוריהם חטיבת הצנחנים כולה.

יורם שלח כוח מאנשיו לטהר בעזרת רימונים את הצלפים שהיו ממוקמים על החומה. הללו גילו כי הירדנים פשוט ברחו כל עוד רוחם בם. יורם החל למלמל את תפילת הדרך. המילים "ותגיענו למחוז חפצנו לחיים ולשלום" קיבלו בעיניו משמעות עמוקה, היסטורית.

הקרב נמשך. עוד סמטה, עוד רחוב, ולפתע נפערו עיניו בתדהמה: הוא ראה לנגד עיניו את הכותל המערבי. דממה שררה מסביב. לבדו עמד לרגלי שריד בית המקדש, נפעם ונרגש. לרגע שכח שהוא שרוי בלהט קרב. הוא התקרב אל הכותל בחרדת קודש, ואט-אט הושיט אצבע ונגע באבנים הקדושות.

מוקסם הביט בכותל המתנשא מעליו בהוד קדומים. עיניו התמלאו דמעות. ידו נשלחה כמו מאליה לנרתיק התפילין שנשא עליו. הוא פעל כמי ששרוי בחלום. במהירות הניח את התפילין, קרא 'שמע ישראל', והוסיף והתפלל את תפילת העמידה. עדיין איש מחייליו לא הגיע. הוא עמד לבדו והתייחד עם הכותל המערבי. עשר דקות תמימות עמד שם, היהודי הראשון מאז מלחמת תש"ח. "ולירושלים עירך ברחמים תשוב", רחשו שפתיו, "ברוך אתה ה' בונה ירושלים".

פתאום, בבת אחת, התפרצו הרגשות. בכי עז טִלטל את גופו של הצנחן הקשוח. הוא עמד וגעה בבכי שמעורבים בו שמחה וגעגועים.

צרור יריות ניתק אותו בבת אחת מתחושת ההתעלות שאפפה אותו. בן רגע שב להיות לוחם דרוך. סגנו בא אליו בריצה. יורם מיהר לחלוץ את התפילין. הוא נשא את עיניו ולהפתעתו גילה מולו, ברחבת הכותל, ארבעה ערבים עומדים ומתבוננים בו בעיניים קרועות מתדהמה ומאימה.

"הרימו ידיים!", קרא לעברם בערבית, "היצמדו לקיר!". הערבים צייתו בהכנעה ואִפשרו ללוחמים לעשות בדיקה עליהם. יורם התבונן סביבו. לפתע זיהה כתובת חרותה באבן, מעל ראשם של הערבים: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני", נכתב שם.

המילים הלמו בליבו. הוא התקרב אל הכתובת החקוקה. מיהו שהעז לחקוק כאן את שבועת הנצח של העם היהודי, בימים שבהם היה הכותל נתון לשלטון זר? האם זה היה תייר יהודי מלא ערגה, או שמא תושב ירושלים אמיץ?

פתאום המולה רבה. לוחמים רבים זרמו למקום בהמוניהם. לוחמים ומפקדים, קצינים וחיילים זוטרים, הכול התרפקו על הכותל כבנים ששבו אל אימם. הם נשקו לאבנים, רקדו ובכו, צהלו והתפללו.

ובתוך ההמונים עמד לו הקצין יורם זמוש, מתבונן בעיניים קרועות מתדהמה בירושלים המשוחררת, ובתוך ליבו מתקשה להאמין שאכן – זכות שחרורה של ירושלים נפלה בידו.

וכך אומרים חז"ל (שמות רבה פרשה כג,יא): "עתידה ירושלים להיעשות מטרופולין לכל הארצות". כל בני-האדם יכירו כי העוצמה האמיתית מרוכזת בירושלים, מקום משכנה של השכינה ובירתו של המלך המשיח, וממילא יראו בה את בירת העולם כולו. וכפי שחז"ל אומרים (פסיקתא רבתי פרשת קומי אורי): "עתידה ירושלים להיעשות קסילופנס [=לפיד מאיר] לכל אומות העולם".

על הקדושה שתשרה בירושלים נאמר (ירמיה ג,יז): "בָּעֵת הַהִיא יִקְרְאוּ לִירוּשָׁלִַם כִּסֵּא ה' , וְנִקְווּ אֵלֶיהָ כָל הַגּוֹיִם". מוסבר בתורת החסידות שעד כה נקראה ירושלים "עיר אלוקינו ", כלי לשם אלוקים , הרומז לאור מצומצם ומוגבל, אבל לעתיד לבוא תיקרא "כיסא ה' " – מקום משכנו של שם הוי'ה , הקב"ה בכבודו ובעצמו.

על עושרה האגדי של ירושלים העתידית אפשר להתרשם ממאמרי חז"ל: "עתיד הקב"ה לייסד את ירושלים בעשרה מיני אבנים טובות: אודם, פטדה וברקת". "עתידין תחומי ירושלים להיות מלאים אבנים טובות ומרגליות" (פסיקתא דרב כהנא קלז). העושר העולמי יתרכז בירושלים, כנרמז במאמר חז"ל: "עתיד הקב"ה לכנוס כל אומות העולם ולהעלותם לירושלים, ולחלק שללם לישראל".

קדושת ירושלים משכה אליה עמים זרים ודתות זרות והללו הקימו בה בתי תיפלה. על כך נאמר בזוהר (שמות דף יז,א): "עתיד הקב"ה להתגלות בירושלים של מטה ולזכך אותה מטינופי העמים". האם ייעשה הדבר על-ידי מלחמות? מדברי הזוהר משמע שהקב"ה עצמו יעשה מלאכה זו, ודרכים רבות למקום.

ירושלים עתידה להתרחב בתקופת הגאולה במידה בלתי-נתפסת. חז"ל אומרים ש"שערי ירושלים עתידין להיות מגיעין עד דמשק" (ספרי דברים א). בגמרא נאמר: "עתיד הקב"ה להוסיף על ירושלים אלף טפף גינואות" (בבא בתרא עה,ב), וכן: "עתיד הקב"ה להוסיף על ירושלים עד שהסוס רץ ומציל" (פסחים נ,א).

מתפללי בית הכנסת 'אור תורה' בעכו התעוררו לפני פחות מחודש לדיווח מחריד על כוונתם של שלושה מחבלים, תושבי ג'דיידה-מכר שבגליל המערבי, לבצע פיגוע ירי בתוך בית הכנסת. בחסדי שמים נלכדה החוליה בידי כוחות הביטחון.

"המחבלים הסתובבו שעות בבית הכנסת וצילמו את המקום, כדי להתכונן לביצוע זממם", סיפר אחד המתפללים בסעודת ההודיה המרגשת שנערכה בבית הכנסת, ימים אחדים אחרי חשיפת הפרשה.

בחירת המחבלים לא הייתה מקרית. זה בית כנסת ייחודי, שבו מבקרים המונים מדי יום. הבאים בשעריו מביטים בהשתאות בפאר הניבט מכל פינה. בית הכנסת מעוטר פסיפס מרהיב, מן הרצפה ועד התקרה, והכול עבודת יד, באבן טבעית. היצירות מספרות את ההיסטוריה של העם היהודי ושל ארץ ישראל, דרך סיפורי התנ"ך ועוד.

זה מפעל חיים של איש אחד: ציון בעדאש ז"ל. ציון השקיע בבית הכנסת את כל חייו. את הרעיון העתיק מבית כנסת באי ג'רבה שבתוניס, ששם נולד, ומכאן גם כינויו בפי תושבי המקום: 'הג'ריבה', או 'התוניסאי'.

ציון עלה לארץ בעודו נער, והמשפחה קבעה את מגוריה בעכו. יום אחד, כשראה מסגד מפואר, אמר בליבו שיבוא יום ועכו תתפרסם בזכות בית כנסת מפואר עוד יותר. שנים חלפו, ציון מונה לגבאי בית הכנסת 'אור תורה', שנבנה בידי עולים מתוניס, והחלום התגשם. בבית הכנסת מאה וארבעים חלונות ויטראז', שבעה היכלי תורה ומיליוני אבנים טבעיות מארץ ישראל. ארבע קומות למבנה: בית מדרש, בית כנסת, עזרת נשים ומתחם מרגש לזכר קדושי השואה הי"ד.

בעדאש נפטר לפני כשבעה חודשים. "רבים מתושבי העיר ומחוצה לה ליוו אותו", מספר הרב אברהם הרוש , משלוחי חב"ד בעיר. "ציון היה נערץ על הכול. הוא הקפיד שכל יצירה תהיה מדוייקת בתכלית. כשראה את דברי הרבי מליובאוויטש כי קני המנורה צריכים להיות אלכסוניים ולוחות הברית מרובעים – דאג שכל היצירות החדשות בבית הכנסת יהיו כאלה".

בתו, יפה , ממשיכה את דרכו של אביה. "בכל יום באים לכאן מאות מבקרים", היא מספרת, "ובהם תיירים מכל העולם. כולם יוצאים בהתפעלות וגם לומדים דברים חשובים על עם ישראל ותורת ישראל. אבא חי ונשם את ארץ ישראל ואת התורה הקדושה. הוא היה נהנה ללוות את המבקרים, לספר ולהסביר. קודם פטירתו השאיר לנו הנחיות בדבר המשך התפעול".

נוסח זה תוקן בשעת השמד, שגזרו המינים (הנוצרים הביזנטים) שלא לענות 'קדושה' בברכת 'יוצר' ובתפילת שמונה-עשרה. לכן אחרי גמר ה'חזרה', כשהיו האורבים הולכים, היו אומרים "קדוש, קדוש, קדוש" ומתרגמים זאת לארמית, ונחשב להם כאילו אמרו את שתי ה'קדושות' במקומן. ואף שחזרו אחר-כך לאומרן במקומן, לא ביטלו קדושה זו, אלא אומרים אותה בימי חול אחרי החזרה, ובמנחת שבת ויום טוב ובנעילת יום הכיפורים לפני התפילה (וכן במוצאי שבת ועוד). נמצא שאומרים בתפילת שחרית שלוש פעמים קדושה משולשת זו.

נחלקו הפוסקים אם רשאי היחיד לומר קדושה זו (וקדושה שב'יוצר'). למעשה, גם היחיד אומר אותה.

למנהג הספרדים והליטאים אומר כל הציבור יחד בקול את הפסוקים עצמם. החסידים אינם מקפידים לומר זאת בקול, וסומכים על כך שגם האמירה יחד בשקט נחשבת 'בציבור'. לאחר סדר זה ממשיכים בפסוקים ובדברי תחנונים.

כתב רב עמרם גאון שיש לכבד את ה'קדושה דסידרא', ש"העולם מתקיים עליה", ולא לצאת מבית הכנסת לפני סיומה אלא באקראי ומפני סיבה נחוצה.