בפרשתנו נאמרו דיני הקרבת העומר ושתי הלחם. ובנוגע לדינים אלו שנינו "אין מביאין מנחות כו' קודם לעומר אם הביא פסול, קודם לשתי הלחם לא יביא אם הביא כשר" (מנחות סח, ב). ויש לבאר ענין זה בעבודת האדם לקונו:

העומר, הבא מן השעורים, שהם מאכל בהמה (סוטה רפ"ב), מרמז על הקרבת ה"בהמה", נפש הבהמית שבאדם, לה', שצריך לזבוח יצרו ולכפותו לעבודתו יתברך. אך שתי הלחם, שהם מן החטים, מאכל אדם, מרמזים על אדם שכבר זבח את ה'בהמה' שבו לה', והוא בדרגת "אדם", שעבודתו אינו רק בביטול ה"בהמה" שבו, אלא בקירוב ה"אדם" שבו, שהוא עלי' במדריגות הקדושה.

בפרשתנו נאמר הציווי "ואהבת לרעך כמוך" שעלי' "אמר ר' עקיבא, זה כלל גדול בתורה" (הוא ברש"י עה"פ).

והנה, ידועים דברי הלל הזקן על מצות אהבת ישראל - "דעלך סני לחברך לא תעביד [מה ששנוי עליך, לא תעשה לחברך]" – ש"זו היא כל התורה כולא, ואידך פירושא הוא [שאר התורה הוא פירוש לענין זה]" (שבת לא, א). ואם כן, צריך ביאור מדוע אמר רבי עקיבא שאהבת ישראל היא רק "כלל גדול בתורה", ולא כדברי הלל ש"זו היא כל התורה כולה"?

ויש לבאר הדברים, בהקדים מה שלפעמים מצינו בדברי חז"ל שישראל קדמו ונעלים מהתורה, ולפעמים מצינו שישראל הם למטה במדריגה מן התורה, ומבאר כ"ק אדמו"ר הזקן נ"ע "כי בישראל יש ב' בחינות. ה[בחינה ה]א' [היא] חלק הנשמה המלובשת בגוף האדם. ועל זה אמרו בזהר "תלת קשרין מתקשראן ישראל באורייתא ואורייתא בקוב"ה" שישראל הם למטה במדרגה מהתורה. אבל הבחינה הב' היא הנשמה שלמעלה [שאינה מלובשת בגוף] . . ועל זה אמרו . . שבחינת ישראל . . היא המקור ויסוד התורה . . [ו]"מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר", דהיינו גם קודם לתורה" (לקוטי תורה שה"ש טז, ד). ונמצא, שזה שישראל קדמו לתורה הוא בנוגע לבחינת הנשמה כפי שהיא למעלה, אך כפי שהנשמה מלובשת בגוף האדם, הרי "ישראל הם למטה במדריגה מהתורה".

(ע"פ לקוטי שיחות חי"ז עמ' 219 ואילך)