"כִּי הָרְשָׁעִים בַּגָּלוּת הַמַּר הַזֶּה, עֵינֵיהֶם לְטוּשִׁים כִּרְאִי מוּצָק וְאֶרֶס עֵינָיו מַבִּיטִים לְמֵרָחוֹק... אֲבָל הַצַּדִּיקִים שֶׁמְּאוֹר עֵינֵיהֶם בַּזְּמַן הַזֶּה קָטָן... וְעַל יְדֵי הַצֵּל נִתְחַזֵּק מְאוֹר עֵינֵיהֶם כְּדֶרֶך חֲלוּשֵׁי הָרְאוּת שֶׁאֵינָם יְכוֹלִים לִרְאוֹת הֵיטֵב כְּשֶׁאוֹר חָזָק וְגָדוֹל וּצְרִיכִים לְצֵל כְּדֵי שֶׁיּוּכְלוּ לִרְאוֹת... וְעַל יְדֵי הַצֵּל נִתְחַזֵּק מְאוֹר עֵינָיו שֶׁל הַצַּדִּיק כַּנַּ"ל וְיָכוֹל לִרְאוֹת לְמֵרָחוֹק בִּבְחִינַת (תְּהִלִּים, קכא): 'אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים', וְרוֹאֶה וּמַשִּׂיג צִדְקָתוֹ שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַך וְיָכוֹל... וְרוֹאֶה שֶׁהַצֶּדֶק שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא מַצְדִּיק אֶת הָרָשָׁע בַּמִּשְׁפָּט זֶהוּ צִדְקָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא".

(ליקוטי מוהר"ן, חלק א, תורה נה, ג)

הרשע מתואר כמי שלוטש עיניים, דהיינו כמסוגל לראות היטב, למרחקים, בעוד שהצדיק מתואר כעיוור כמעט, כמי שמאור עיניו קטן. פירוש הדבר שהרשע מצליח בעולם הזה, הוא יודע להיאחז במציאות הארצית הגלויה, מרגיש שהכל מצליח בידיו ומבין היטב את החוקיות המעוותת השוררת לכאורה בעולם, ולכן יכול להתמצא ולהסתדר בו היטב. הצדיק לעומת זאת – "שֶׁמְּאוֹר עֵינֵיהֶם בַּזְּמַן הַזֶּה קָטָן" - אינו מסוגל להבין כיצד מתנהל העולם ללא צדק.

הצלחת הרשע, מטילה ארס בצדיק, הרואה את שגשוגו של הרשע ומשווה זאת למתרחש בחייו שלו. "לא הולך לו" בעולם הזה, הוא חלש ונראה "נעבעך", לעומת הרשע הבטוח בעצמו ובמעמדו. המציאות של הצלחת הרשעים מבטאת צל והסתר. בעקבות הפער בין הצדיק לרשע, הצדיק מפנה את מרירותו כלפי הקב"ה ומפקפק בצדקת ה' ושואל שאלות על המציאות, על דרכי השגחת ה' בעולם, תוך שהוא תוהה מדוע רשע וטוב לו וצדיק ורע לו.

בתורה אחרת רבי נחמן נותן הצעה לפתרון שאלות הצדיק (ליקוטי מוהר"ן, חלק ב, תורה נב):

"כִּי מֵעצֶם גְּדֻלָּתוֹ וְרוֹמְמוּתוֹ, שֶׁהוּא מְרוֹמָם מְאד מִדַּעְתֵּנוּ, עַל כֵּן בְּוַדַּאי אִי אֶפְשָׁר שֶׁנָּבִין וְנַשִּׂיג בְּשִׂכְלֵנוּ הַנְהָגָתוֹ יִתְבָּרַך וְעַל כֵּן בְּהֶכְרֵחַ שֶׁיִּהְיוּ עָלָיו יִתְבָּרַך קֻשְׁיוֹת, כִּי כָּך נָאֶה וְיָפֶה לְהַבּוֹרֵא יִתְבָּרַך, שֶׁיִּהְיֶה מְרוֹמָם וְנִשָּׂא מִדַּעְתֵּנוּ... וְאִם הָיָה הַנְהָגָתוֹ כְּפִי חִיּוּב דַּעְתֵּנוּ אִם כֵּן הָיָה, חַס וְשָׁלוֹם, דַּעְתּוֹ כְּדַעְתֵּנוּ".

הפתרון לקושיות של הצדיק הוא לקבל את העובדה שישנה פרספקטיבה אלוקית אינסופית ובלתי נתפסת – "כִּי מֵעצֶם גְּדֻלָּתוֹ וְרוֹמְמוּתוֹ, שֶׁהוּא מְרוֹמָם מְאד מִדַּעְתֵּנוּ... עַל כֵּן בְּהֶכְרֵחַ שֶׁיִּהְיוּ עָלָיו יִתְבָּרַך קֻשְׁיוֹת". מטרתה של עבודת הצדיק היא להגיע להבנה שבכדי להביס את הרשע הוא צריך להתעלות מעל לתפיסתו השיפוטית, ולקבל את הקיים במציאות למרות חוסר המובנות של הטוב והרע בעולם, ושבאמת איננו מסוגלים להבין את הצדק האלוקי במלואו בשל אינסופיותו.

בסופו של דבר, הצל וההסתר מאפשרים לצדיק להתעלות לאמונה מזוככת יותר - אמונת הצדיק מתגברת ומביאה לתפיסה אחרת של ההנהגה האלוקית.

מדוע הצל – שגשוגו של הרשע וכישלונו של הצדיק – חיוני לאמונה? ניתן לנסח את התשובה כך: אילו הקב"ה היה נוהג בצדק - הוא היה נוהג שלא בצדק, שכן אז לא היה מובן אלוקי לצדק, כי אם מובן אנושי ומוגבל בלבד. הצדק העמוק - שהוא הצדק האלוקי, בא לידי ביטוי בהשתחררות מכל היאחזות בדפוס קבוע ומחייב.

הבה נדמיין מה היה קורה לו העולם היה מתנהל על פי השגחה גלויה: לצדיקים היה תמיד טוב, בעוד שהרשעים היו ברע, וכל אדם שהיה חוטא היה מקבל את עונשו מיד. האם עולם כזה היה אלוקי? מה היה קורה באמת מבחינה רוחנית? התשובה היא שבאמת לא היתה ניתנת הזדמנות לאמונה, לא היה מקום להיות צדיק במובן האמיתי. העובדה שהאמונה איננה נמצאת על פני השטח היא זו המאפשרת לה את התקיימותה ואת עוצמתה!

הרב שג"ר זצ"ל (הרב שמעון גרשון רוזנברג), מתוך הספר "שיעורים על ליקוטי מוהר"ן - חלק ב"