פעמיים בכל יום (לפחות), בבוקר ובערב, מכריז יהודי את הקריאה המבטאת את תמצית אמונתנו – "שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד". זו הבשורה הגדולה שהביא העם היהודי לאנושות שהייתה שטופה באלילות, ושאימצה אט-אט את ההכרה בא-ל אחד.

מתברר שלא היה קל לבני-האדם לזנוח את האלילות. פרשת השבוע מספרת כיצד זמן קצר אחרי מעמד הר סיני כשל עם ישראל והמיר את אלוקיו בעגל הזהב. לאורך התנ"ך אנו מוצאים שוב ושוב את ההיגררות אחרי האלילים.

מנגד, ההיסטוריה היהודית רוויה סיפורי מסירות נפש – יהודים בחרו למות ולא לעבוד עבודה זרה, אפילו למראית עין בלבד. זו אחת משלוש המצוות שעליהן נקבע 'ייהרג ואל יעבור'. כלומר, יהודי נדרש שלא לעבוד אלילים גם אם מאיימים עליו במוות.

לאמיתו של דבר, משמעות ההכרזה 'שמע ישראל' אין פירושה שלילת פולחן אלילים בלבד. זו ההכרה שהקב"ה הוא לבדו מקור הכוח והשפע, ואין עוד שום גורם שיכול להיטיב או להרע לנו. הכול בא מאת הקב"ה, והוא הכתובת האחת והיחידה לבקשותינו ולתפילותינו.

עבודה זרה יכולה להתקיים גם בצורות דקות יותר. אדם יכול להאמין בבורא העולם, להתפלל אליו, ועם זה לחוש כי גורלו נקבע בידי גורמים ארציים. הוא עלול לחשוב כי אדם כלשהו הוא שיקבע אם יתקבל לעבודה או תהיה לו פרנסה. הוא יכול לדמות בנפשו כי עסקיו הם מקור כוחו ועוצמתו.

גם גישה זו יש בה משום 'עבודה זרה', ייחוס עוצמה לדבר מה זולת הבורא. אכן, הקב"ה מנהיג את העולם בדרך הטבע ומצווה את האדם ליצור כלי שבו יוכל השפע להתקבל. אדם היושב בביתו בחיבוק ידיים ומצפה כי הקב"ה ישלח לו את פרנסתו מן השמים – אינו נוהג כראוי. ועם זה, אין אלה אלא כלים לקבלת הברכה האלוקית, ומי שקובע אם הברכה תינתן הוא הקב"ה לבדו.

אדם נדרש ליצור מקור טבעי לפרנסה, אבל הפרנסה עצמה באה מאת הקב"ה. הוא הקובע אם העסק יצליח, אם המעסיק ירצה בהעסקתך, אם הזרעים שזרעת יצמיחו יבול. בלי ברכת ה' האדם יכול להתרוצץ יומם ולילה, להשקיע בכל המקומות הנכונים, ושום דבר אינו עולה בידו. כי יש אדון אחד ויחיד לעולם, והכול בידו.

לכן יהודי מודה לקב"ה גם על הדברים הפשוטים ביותר. כשהוא אוכל, הוא זוכר לברך את ה' לפני הארוחה ואחריה, כי "הוא נותן לחם לכל בשר". ואילו אם הזולת פגע בו, הוא יודע שבעומק הדברים הדבר נגזר עליו מלמעלה, ואותו אדם אינו אלא השליח לכך (אם כי ייתן את הדין על מעשיו). לכן אמרו חז"ל: "כל הכועס, כאילו עובד עבודה זרה" – כי הכול בא מאת הבורא ואין סיבה לכעוס על בני-אדם.

ביום רביעי הבא, כ"ב באדר-א, ייחנך בית חב"ד החדש בפסגת זאב צפון בירושלים, והוא ישמש מגדלור להפצת יהדות וחסידות בכל השכונה. שליח הרבי במקום, הרב יצחק קורץ, אומר שהבניין המפואר נבנה בצורת בית מדרשו של הרבי מליובאוויטש, אולם חופה באבן ירושלמית. במעמד ישתתפו רבני העיר, רבני השכונה, ראש העיר ירושלים ואישי ציבור, וכמובן תושבי השכונה.

ארגון פרדס , בימה לחכמה יהודית, מודיע כי נותרו מקומות אחרונים ל'שבת עם חב"ד' במלון כינר גליל, בשבת פרשת צו, ט"ז באדר-ב (25-26.3). הרצאות מאת טובי המרצים, עונג שבת עם שולי רנד , ותכנית מיוחדת לילדים עם השחקן החסידי מיכאל וייגל . טל' 0544501425.

רבני קבר דוד יזמו כתיבת ספר תורה של כל עם ישראל, בראשות גדולי ישראל מכל החוגים, והוא יוכנס אי"ה במעמד חגיגי בליל　 ז' באדר-ב (16.3) לקבר דוד המלך בירושלים.　המארגנים יוזמים גם מעמד אחדות כלל עולמי של קריאת 'שמע ישראל', קטעי זוהר ותפילות לישועת ישראל, בחניון דוד המלך, בשעה 9 בערב בדיוק. להשתתפות וקניית אות: 1800464100, ומחו"ל: 97236169060.

מחצית השקל, שנאספה מבני ישראל, שימשה אמצעי לספירתם, כדי להתגבר על האיסור למנות את בני ישראל במישרין. ההלכה קובעת: "אסור למנות את ישראל", והיא מציעה פתרונות חלופיים: "אלא מוציאים אצבעותיהם ומונים האצבעות".

כך היה ב'פיס' שהוגרל לעבודת בית המקדש: "הממונה אומר 'הצביעו', והן מוציאין אצבעותיהן... ומונה על אצבעותיהן". ומסביר הרמב"ם: "למה מונה המניין... על האצבעות שהוציאו ולא היה מונה על האנשים עצמן? לפי שאסור למנות ישראל אלא על-ידי דבר אחר".

הצורך בספירת יהודים מתעורר בחיי היום-יום גם כשמתארגן מניין לתפילה ולכל דבר שבקדושה. כדי לוודא שיש מניין מקובל להשתמש בפסוק בן עשר מילים, וכשיש במקום אדם לכל מילה בפסוק – הרי שיש כאן מניין. כאשר משתמשים בפסוק מהתורה לספירת יהודים יש בזה מעלה מיוחדת, כלשון הפסוק "אשר פוּקַד על-פי משה" – הספירה נעשית על-ידי פסוק בתורה משה.

בספר הפרדס מובא שכאשר רוצים לוודא שיש במקום מניין יהודים, סופרים אותם על-ידי הפסוק "ואני ברוב חסדך אבוא ביתך, אשתחווה אל היכל קודשך ביראתך". ואולם בקיצור שולחן ערוך מובא ש"נוהגין למנותן באמירת הפסוק 'הושיעה את עמך, וברך את נחלתך, ורעם ונשאם עד העולם', שיש בו עשר תיבות".

הדבר מעורר שאלה: הלוא הפסוק "ואני ברוב חסדך אבוא ביתך" הוא המתאים ביותר לספירת יהודים לצורך מניין לתפילה, שהרי הוא מדבר על "אבוא ביתך", התאספות בבית הכנסת, "כי ביתי בית תפילה". המנהג להשתמש בפסוק הזה גם מובא בספר קדום, ומכאן שבדורות קדומים יותר נהגו כך. מדוע אפוא השתנה המנהג בדורות האחרונים והחלו להשתמש בפסוק "הושיעה את עמך"?

יש לומר שהדבר נובע מהגברת חשכת הגלות בדורות הללו. ככל שנכנסנו עמוק יותר לתקופת 'עקבתא דמשיחא', שבה שורר חושך כפול ומכופל וגוברים ייסורי הגלות, הרי כשמתאספים יהודים ורצונם לוודא שיש במקום מניין הראוי להשראת השכינה, הם מביעים קודם כול את משאלתם הגדולה – "הושיעה את עמך".

שינוי המנהג והמעבר לשימוש בפסוק "הושיעה את עמך" מבטא את הכמיהה הגדולה של עם ישראל לגאולה. כשאדם זקוק מאוד לדבר מה – רפואה, פרנסה, זיווג, ילדים וכדומה – הוא מנצל כל הזדמנות וכל שעת חסד כדי לבקש את המשאלה המפעמת בתוכו.

וכך עם ישראל בדורות האחרונים חש כמיהה עצומה לגאולה; וכאשר עשרה יהודים מתאספים ומתכוננים להשראת השכינה, הם מבקשים לנצל את הרגעים המיוחדים האלה ולבקש את בוא הגאולה, באמירת הפסוק "הושיעה את עמך!".

"זה יתנו" (שמות ל,יג). מפרש רש"י: "הראה לו כמין מטבע של אש ואמר לו: כזה יתנו". משה רבנו תמה איך מטבע פשוט יכול להיות כופר נפש. הראה לו הקב"ה מטבע של אש ואמר: "כזה יתנו". אם הנתינה לא תהיה של מטבע סתם, אלא מתוך אש והתלהבות הבאה מהתעלות הנפש, או-אז זה יהיה כופר נפש.

כשם שהאש יכולה להניע ולחמם אך היא יכולה גם לשרוף להחריב, כך המטבע יכול לשמש לדברים טובים ונעלים, לצדקה ולמעשים טובים, והוא עלול גם לשמש להרס ולחבלה, ולהיות שורש כל תקלה.

'שקל' בגימטרייה 'נפש'. לכל יהודי ניתנה מן השמים 'מחצית השקל', מחצית נשמה, ומוטל עליו להעלות את המחצית האחרת בעבודת השם ובמעשים טובים, שתהיה שווה במדרגתה למחצית הראשונה.

הדין במחצית השקל הוא ש"כופין את מי שלא נתן עד שייתן" (רמב"ם). ללמדנו שגם כאשר הדבר קשה לאדם לעשותו, והוא עושה זאת מתוך כפייה, גם נתינה כזו היא מטבע של אש, מאחר שהיא קשורה בעצם הנשמה.

"העשיר לא ירבה" (שמות ל,טז). בטעמי המקרא המילים האלה הן 'מונח רביעי'. רמז למה שאמרו חז"ל (כתובות סו) "המבזבז אל יבזבז יותר מחומש", וארבעה חלקים יניח לעצמו. זה הרמז ב'מונח רביעי'.

"מחצית השקל" – מחצית דווקא. ללמדנו שיהודי כשהוא לעצמו אינו אלא "מחצית", חצי דבר. ומי משלימו להיות דבר שלם? – הקב"ה ויהודי שני. כשאדם עוזר לזולת נעשים שניהם דבר שלם, ועל-ידי כך הוא זוכה לברכת ה' ביתר שאת ויתר עז.

יצר הטוב עיקרו מוחין, שהוא יסוד המים, ואילו יצר הרע עיקרו מידות, שהן יסוד האש. 'מטבע של אש' רומז לנפש הבהמית, שעיקרה אש ורתיחה. התורה אומרת "זה יתנו", ובכך היא מורה לנו שאת הנפש הזו חייבים לברר ולתקן. זה עניין 'מחצית השקל', שאותו כל אחד ואחד צריך לתת לה'.

פעם אחת באו גבאי צדקה אל רבי יחזקאל לנדא, בעל 'נודע ביהודה', בעניין חיוני שבעבורו נדרש סכום נכבד. שאלם הרב מה הסכום הדרוש להם, והשיבו שהם זקוקים לארבע-מאות רובלים.

מיד מנה הרב שלוש-מאות ותשעים רובלים ונתן להם. תמהו הגבאים, למה חיסר עשרה רובלים אחרי שנתן כמעט את כל הסכום.

הבחין הרב בתמיהתם ואמר: "רצוני שעוד יהודים יזכו במצווה, כדי שלא להיות ממי שעליהם נאמר 'הרוצה שייתן ולא ייתנו אחרים, עינו צרה בשל אחרים'".

"כאשר אדם מבקש לתת צדקה, מתייצב היצר כנגדו בכל כוחו, והאדם נדרש למאמץ עילאי כדי לנצחו. לכן הצדקה נחשבת כופר נפש" (רבי משה מקוברין)

כשנסתיימה מלחמת העולם השנייה התבררה עוצמת החורבן שהיא המיטה על יהדות אירופה. ערים שבהן שקקו חיים יהודיים התרוקנו מיהודיהן. בתי עלמין חרבו. הניצולים המעטים ניסו לשקם את חייהם.

אחד הניצולים שעלה לארץ וקבע את מושבו בירושלים היה מוטרד מאוד מהסכנה האורבת לבית העלמין בליז'נסק, ובמיוחד לציונו של רבי אלימלך. בהיעדר עין יהודית, מי יודע מה יעוללו למקום הגויים המקומיים.

בהיותו איש עשייה ובעל מרץ החל לגבש תכנית להעלאת קברו של רבי אלימלך לארץ ישראל. הוא פנה אל עסקנים ואל בעלי השפעה, וביקש את עזרתם בהגשמת הרעיון.

הדבר נודע לאדמו"ר רבי איציק'ל מפשוורסק, שהיה אף הוא מצאצאי רבי אלימלך, והוא הביע התנגדות נחרצת לרעיון. הלך מיודענו אפוא אל האדמו"ר, שטח לפניו את העובדות ותיאר את הסכנות האורבות לציוּן.

הרהר הצדיק רגעים מספר, ואז אמר שהוא מוכן להסיר את התנגדותו בתנאי ששלושה מגדולי החסידות יביעו את הסכמתם – ה'בית ישראל' מגור, הגאון מטשבין ורבי יואל מסאטמר.

תחילה נסע האיש לארה"ב והלך אל האדמו"ר מסאטמר. הוא המתין לתורו, ובהגיע זמנו ניגש אל הרבי ושטח את בקשתו. לפתע קרה דבר מוזר. עיניו של האדמו"ר נעצמו והוא החל לנמנם. האיש יצא מן החדר, נזהר שלא להקיץ את הרבי משנתו. אולם כאשר יצא מן החדר ונכנס הבא בתור, ניעור הרבי משנתו והמשיך בקבלת הקהל כאילו לא אירע דבר.

האיש ניסה להיכנס שנית, וגם הפעם נרדם הרבי למשמע הבקשה ושקע בשינה. הבין האיש כי הרבי מבקש להימנע מלשוחח עמו בעניין זה. אולם הוא עדיין דבק ברעיון העתקת הקבר. חזר לארץ והלך אל ביתו של הגאון מטשבין, רבי דב-בעריש וידנפלד.

למשמע ההצעה נחרד הגאון. "היעלה על הדעת לטלטל את הגוף הקדוש?", זעק בחרדה. "אומר לך רק את מה שכתוב בתורה: 'מי האיש הירא ורך הלבב, ילך וישוב לביתו'".

עכשיו תלה האיש את תקוותו בכתובת השלישית – מעונו של ה'בית ישראל' מגור. "שמע נא", אמר הרבי, לאחר ששמע את הדברים. "גש אל הרב משה אדלר, רבו של 'שיכון הרבנים' כאן בירושלים. שמע את סיפורו ונהג על-פיו".

עשה האיש כהוראת ה'בית ישראל', הלך אל הרב אדלר, שגם הוא נמנה עם צאצאי ה'נועם אלימלך', וביקש לשמוע את הסיפור.

"סיפור?!", תמה הרב, "מכיר אני סיפורים רבים על ה'נועם אלימלך', אולם אין בהם משהו שיכול לסייע לך בעניין זה". הוא אימץ את זיכרונו, ולא העלה בדעתו דבר. רגע קודם שנפרדו השניים, ניתר הרב ממקומו.

"נזכרתי בסיפור שאירע בעת האחרונה, בימי המלחמה", אמר בשמחה. "מי יודע, אולי לזה התכוון הרבי". והרב סיפר:

יום אחד, בעיצומה של המלחמה, נכנס פיינשטיין לכולל שבו שהה ר' הירש-דוד, ובפיו ידיעה מרעישה: הוא קרא בעיתון שהגרמנים פלשו לליז'נסק, ורבים מיהודי המקום התקבצו ליד קברו של רבי אלימלך, לבקש רחמים.

הנאצים הבחינו בנהירה, וסברו שהיהודים מבקשים להטמין חפצים יקרי ערך בבית העלמין. הם פקדו עליהם לחפור בקבר, כדי לבדוק מה הסתירו שם. לא הועילו ההסברים והתחנונים. באין ברירה עשו היהודים כפי שנצטוו.

ואז נתגלה מחזה שהפיל אימה על הכול: גופו הקדוש של רבי אלימלך נתגלה בשלמותו, אף שנסתלק יותר ממאה וחמישים שנה קודם לכן. אפילו הנאצים הרשעים נבהלו, ומיהרו לכסות את הקבר ושוב לא נטפלו אליו.

סיפור זה עורר התרגשות בקרב תלמידי החכמים שבכולל. מישהו הזכיר את המובא בספרים שצדיקים אחרי פטירתם נישאים לארץ ישראל, ותהה כיצד נתגלה כי גופו הקדוש של רבי אלימלך שוכן באדמת פולין.

אחר הצהריים, כששב ר' הירש-דוד לכולל, הייתה נהרה שפוכה על פניו. הוא החל לשיר ולרקוד, ולפליאת חבריו סיפר: "בביתי נטלתי באקראי ספר, וזה היה 'אביר הרועים' על תולדות חייו של רבי אברהם מסוכוצ'וב. הספר נפתח לי בדיוק במקום שבו סופַּר כי פעם אחת ישב ה'אבני נזר' עם תלמידיו בסעודת ל"ג בעומר, ואמר כי אף שיש צדיקים שגופם מועתק לאחר פטירתם לארץ ישראל, הרי גופו של רבי אלימלך מליז'נסק נותר בחוץ לארץ, וטעם הדברים שמור וכמוס ליודעי סוד בלבד".

הרב אדלר סיים לספר את סיפורו באוזני האיש, והלה אמר בהתרגשות: "עתה ברור לי למה שלח אותי ה'בית ישראל' אליכם. עתה ניתנה לי תשובה נחרצת כי עליי לגנוז את רעיונותיי להעתקת ה'ציון' לארץ ישראל".

פעמים רבות, כשיהודי עומד לקיים מצווה כלשהי, הוא חש שעשיית המצווה תהיה מלאכותית וחיצונית. לא תמיד יש בו היכולת לחוש שמחה והתעלות בקיום המצווה. הוא שואל את עצמו: מה הטעם בעשייה כפויה? אולי מוטב להמתין עד שיתעורר בו חשק לקיום המצווה, ואז היא תבוא מבפנים, מתוך ליבו ונפשו.

בדרך כלל מקובל לומר במצב כזה, שכל ההתחלות קשות. גם אם בהתחלה עדיין אין האדם חש את החוויה הרוחנית שבקיום המצווה, ואולי אף מרגיש מנוכר וזר, עליו לקיים אותה בכל-זאת, ועם הזמן ייפתחו מוחו וליבו להבין ולהרגיש. כמו-כן מזכירים את הכלל "אחרי המעשים נמשכים הלבבות", שהדרך לעורר את הלבבות עוברת דרך המעשים, ודווקא העשייה היא שתגרור אחריה את הלב.

באחת משיחותיו (לקוטי שיחות כרך טז, עמ' 390 ואילך) מסביר הרבי מליובאוויטש, כי זו הייתה תמיהתו של משה רבנו כאשר הקב"ה ציווהו את מצוות מחצית השקל. המדרש אומר שכאשר נצטווה על כך "שמע משה ונבהל ונרתע לאחוריו". מסביר הרבי, שתמיהתו נבעה מהיותה של המצווה בלתי-תלויה ברצונו של האדם, אלא הכול חייבים לקיימה, אפילו בכפייה – "כופין את מי שלא נתן עד שייתן, וכל מי שלא ייתן, ממשכנין אותו ולוקחין עבוטו בעל כורחו, ואפילו כסותו" (רמב"ם הלכות שקלים פרק א, הלכה ט). משה תמה: איך ייתכן שנתינה כפויה כזאת תהיה "כופר נפשו" ותכפר על האדם?

את התשובה על כך נתן הקב"ה על-ידי "מטבע של אש" שהוציא "מתחת כיסא כבודו": הוא הראה למשה, שאותו 'מטבע', שנלקח מהיהודי אפילו על-כורחו ושלא ברצונו, הרי בשורשו ("מתחת כיסא הכבוד") הוא של 'אש' – הוא לוהט באש האהבה לה'. היהודי אולי אינו יודע זאת ואינו מרגיש זאת, ונדמה לו שהמצווה נעשית בכפייה ושלא לרצונו, אבל האמת היא שיש בנשמתו 'אש' של אהבה וקשר עם הקב"ה. לכן נתינת מחצית השקל מכפרת, כי היא חושפת את הקשר הבלתי-ניתן לערעור של יהודי עם הקב"ה.

מכאן אפשר ללמוד הוראה חשובה: לפעמים פוגשים יהודי ומשדלים אותו לקיים מצווה, כמו תפילין או קריאת שמע. יש השואלים מה הטעם לבקש מיהודי כזה שיניח עכשיו תפילין או יקרא קריאת שמע וכדומה, בשעה שאין הוא מזדהה עם המצווה, אינו מבין את עניינה ואין בו שום רצון לקיימה. מה התועלת 'להכריח' אותו לקיים את המצווה, כשהוא עושה זאת רק מפני שהוא אדם עדין וקשה לו לסרב, אבל למצווה עצמה אין שום משמעות בעיניו?

על זה באה ההוראה ממצוות מחצית השקל: כשיהודי מקיים מצווה, אפילו בדרך של כפייה, בלי שום תענוג ורצון, מגלה הקב"ה שלאמיתו של דבר יש כאן "מטבע של אש". מאחורי ה'מטבע', מאחורי העשייה החיצונית הכפויה, נמצאת 'אש', הנובעת מעצם הנשמה, וממילא זה רצונו ותענוגו האמיתי של היהודי.

להפך, על-ידי שמשפיעים על יהודי לקיים מצווה, אפילו בדרך של כפייה, מכיוון שבאמיתות הדברים המצווה קשורה עם ה'אש' שבנשמה, היא תפעל בסופו של דבר שה'אש' הפנימית תבוא לידי גילוי, עד למעשה בפועל. על-ידי כך יתגלה שהרצון והתענוג האמיתיים של יהודי הם לעבוד את ה' על-ידי התורה והמצוות, וסוף כל סוף הוא יקיים את המצווה בכל להט האש של הנשמה.

המחזה היה סורֵאליסטי לחלוטין: כומר, לבוש בגדי כמורה, מניח תפילין, בפעם הראשונה בחייו, ולצידו חסיד מזוקן שמדריך אותו כיצד לומר 'שמע ישראל'. מסביב עומדת קבוצת נוצרים נבוכה, שבאה למקום עם הכומר שלה, זה שעכשיו מעוטר בתפילין.

זה קרה בעת האחרונה בקבר דוד המלך בירושלים. החסיד הוא הרב שרגא ברנד (42), תושב ירושלים, המקורב לחסידות ברסלב. כבר שנה וחצי הוא מעביר את יומו במתחם קבר דוד. "הצטרפתי תחילה לחסידים שאומרים תהילים במקום", הוא מספר. "ככל שנקפו הימים הבחנתי שיש ילדים ישראלים שמבקרים במקום ואינם יודעים לומר 'שמע ישראל'. התחלתי לומר עם הילדים 'שמע ישראל', לרקוד איתם ולספר להם סיפורים הקשורים לדוד המלך".

במרוצת הזמן התרחבה פעילותו גם לתיירים מן הארץ והעולם. הוא מניח עמם תפילין ואחרי קיום המצווה יוצא איתם בריקוד. "לפעמים באים לכאן יהודים הלובשים חולצות עם כיתובים כמו 'דיי להשתמטות' והם רוקדים איתנו אחרי שהניחו תפילין. חיבוק חם ואוהב וריקוד חסידי סוחפים גם את הקשוחים שבהם", הוא אומר.

כשבאים למקום תיירים לא-יהודים, הוא מנסה לאתר ביניהם יהודים. "יש המספרים שאימם יהודייה, ואין להם מושג שמשמעות הדבר שהם פשוט יהודים", מספר הרב ברנד. "כשאני מגלה שמולי עומד יהודי, אני מכניס אותו לאווירה באמצעות שמחה ולאחר מכן מניח לו תפילין וקורא איתו 'שמע ישראל'. נדיר שבאה קבוצת תיירים ואין בתוכה לפחות יהודי אחד. כמעט כל יום אנחנו מצליחים לאתר יהודים".

איך מגיב תייר כשנודע לו פתאום שהוא יהודי? "כשיש אווירה חמה ופתוחה, הם מגיבים בשמחה. מעטים התחמקו. היו שביקשו לעבור ברית מילה עוד באותו יום, ויש מי שנכנסו ללמוד בישיבות, וכיום שוקדים על התורה". ואיך מגיב כומר המגלה שהוא יהודי? – "לפעמים הם לא יודעים איך להתמודד, אבל בסופו של דבר הקרח נשבר".

הרב ברנד פיתח שיטות מיוחדות לשבירת הקרח: "יום אחד ביקרו כאן שני צעירים. אמרתי 'וואלקם', ורק אחד מהם השיב לי בברכת שלום. השני לא התייחס. אפילו לא הניד את ראשו לכיווני. אמרתי לעצמי: זה יכול להיות רק ישראלי... כשהוא יצא עם חברו מהמתחם, הרעפתי עליו ברכות, ושאלתי בעברית: 'מה השם שלך?'. הוא מלמל בשקט: 'חיים'. פצחתי בשיר חסידי: 'חיים ושלום'. הוא עצר. ראיתי שהניגון תופס אותו, והמשכתי לשיר בכל כוחי: 'חיים חיים חיים, חיים ושלום'... הוא התרגש מאוד. שאלתי אם ירצה להניח תפילין. האיש אמר בקול רפה: 'מאז בר-המצווה שלי לא הנחתי תפילין'. חזרנו למתחם הקבר, והוא הפשיל את שרוולו והניח".

הרב ברנד מזמין את הציבור להצטרף לפעילותו. "לפעמים אני כמעט מתעלף מרוב עבודה", הוא אומר, ועובר לקבוצת התיירים הבאה שבאה למתחם.

בירושלמי הנוסח הוא: כפרה – ל'פשעים', מחילה – ל'עוונות', וסליחה – ל'חטאים' (וכן העתיק בסידור 'עבודת ישראל' נוסח אשכנז). אבל הרמב"ם כתב: מחילה – ל'חטאים', כפרה – ל'עוונות', וסליחה – ל'פשעים' (וכן מופיע בסידורי 'נוסח ספרד' של האשכנזים).

בשולחן ערוך של בעל התניא כתב (על-פי מנהג הרמ"א שכתב השל"ה, וכן הוא הנוסח במדרש רבה), שיאמר לשון כפרה – ל'חטאים', מחילה – ל'עוונות', וסליחה – ל'פשעים', כי החטא (שייתכן גם בשוגג) קל מעוון, ועוון (שהוא במזיד) קל מפשע (שעושים 'להכעיס'); והכפרה (=מחיקה לגמרי) גדולה מהמחילה, והמחילה (שבה נשאר קצת רושם החטא) גדולה מהסליחה (שרק דוחה את הדין). לכן החטא מתכפר, העוון נמחל והפשע נסלח.

אבל בסידורו כתב כנוסח האבודרהם, וכמופיע בסידורי הספרדים: "ותמחול לנו על כל חטאותינו, ותכפר לנו על כל עוונותינו, ותמחול ותסלח לנו על כל פשעינו", היינו כנוסח הרמב"ם, אלא שהוסיף לפשעים גם מחילה.