"יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים" [בר"ר,ס,יא; רש"י: כד,מב]

שיחתו של עבד אברהם, המשקף היטב את דרכו של רבו, מלמדת אותנו "הלכות שיחה". אליעזר ידע, מן הסתם, מה לספר ומה לא, מה לגלות ואיך לגלות, ובפרט כאשר בשידוכים עסקינן.

מידע רפואי הינו דבר אישי, ולכן אין רשות למי שיודע מידע כזה, לרבות הרופא, לגלותו לזולתו, ועל כגון זה נאמר: "הולך רכיל מגלה סוד". אולם יש מצבים שבהם הגילוי עשוי להיות לתועלת, וכידוע בהלכות לשון הרע מותר לספר ולעיתים אף חובה. אדם המבקש לקבל רישיון נהיגה, ורופא יודע שהוא לוקה בראייתו או בבעיה רפואית רלוונטית כמו אפילפסיה, עליו לדווח למשרד הרישוי גם בניגוד לרצון החולה, שאם לא כן, יחטא ב"לא תעמוד על דם רעיך" [פוסקי זמננו]. הוא הדין כאשר נשאלים על שידוכים, אין לספר לשון הרע, אך גם אין להעלים דברים בעלי משמעות לחיים או לזוגיות עצמה.

גילוי מידע בשידוכים דורש זהירות רבה מאד. במקרים רבים יש התלבטות עד כמה הבעיה רלוונטית. האם אסור לספר, או שמא זו חובה?! אף שקשה לקבוע כללים חד-משמעיים, שמענו מהרב אליהו זצ"ל שיש להגדיר 3 מצבים: 1.בעיה חמורה שאין להסתירה כבר מהרגע הראשון [כגון: עקרות, נשאות גנטית קשה] 2.בעיה בינונית שאין להעלים אבל יש ליידע אותה רק בשלב מתקדם יותר של השידוך ["משהביאו שליש" בלשון הרב] כי אז ניתן לשפטה באופן יחסי למכלול האישיות. 3.בעיות קטנות וזניחות שאין צורך לדווח, שאם-כן "לא שבקת חיי לכל בריה"... עכ"פ, גם כאשר מותר לספר, יש לברור היטב את המילים, ולא לומר דברים מיותרים. [ישר כח לרב יואל וד"ר חנה קטן שהרחיבו יריעה זו במאמרםבתחומין כ"ה]