"מִן הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה" (בראשית ז, ח)

"דאמר רבי יהושע בן לוי: לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו, שהרי עִקֵם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו שנאמר: (בראשית ז, ח) 'מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה' " (פסחים, דף ג, עמוד א)

מדוע על האדם לדבר בלשון נקיה, ב'עדינות הביטוי' כהגדרת בעלי המוסר? מהי לשון נקיה?

אמר רבי יהושע בן לוי: לעולם אל יוציא אדם דיבור מגונה מפיו, אלא יתבטא בלשון נקיה, שהרי התורה האריכה בלשונה כדי להתבטא בנקיות: "מִן הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה", במקום הבהמה אשר איננה טהורה, ניתן היה לומר – "הטמאה".

תמה הסבא מסלבודקה, הן מדובר בבעלי חיים! אין בהם דעת ואינם מרגישים חרפתם! זאת, ועוד: מה מגונה כשיאמר כי הם בהמה טמאה? הרי אין כל כוונה לציין את גנותם, אלא לאפשר לנח לזהות את בעלי החיים כדי לדעת כמה יכניס מכל מין ויצילם מן המבול!

ברם, הדיבור הוא כלי ביטוי למחשבות ולהרהורי האדם. לא רק הצורך לשמירת כבודו של המדובר מעורר את התביעה לשמור על התבטאות נאותה, אלא השמירה על עדינות נפשו של הדובר דורשת ממנו לשמור על עצמו ולהתבטא בעדינות מרבית ככל האפשר.

התורה שינתה והוסיפה שמונה אותיות דווקא בהתייחסה לבעלי חיים, כדי ללמדנו שגם בכגון דא יש לשמור על איכות הדיבור, ואי שמירה – דיבור מגונה הוא. ואם ביחס לבעלי חיים כך, ביחס לאדם שהוא בחיר היצורים, על אחת כמה וכמה שיש להיזהר שלא להתבטא עליו בלשון שיש בה משמעות של פגיעה כל שהיא.

וכה כתב ספר "מכתב מאליהו": "חשיבות גדולה יש בדיבורנו שנתרחק מביטויים גסים. לא מדובר כאן בניבול פה ושאר דיבורים אסורים, אלא בעדינות הביטוי, גם במה שהוא התר גמור. כי אי-זהירות בדבר זה מורה על פגם פנימי, כי דקות הבחנת העדינות שבדיבור באה ממקור פנימי שבנפש... והרוצה לעלות במעלות התורה, עליו לשמור בכל כוחו על עדינות זו".

מתוך: "ותן חלקנו – ספר לימוד יומי".