רעננות מטהרת: על מצוות טהרת המשפחה

וַיֹּאמֶר ה' אֱ-לֹהִים, לֹא-טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ; אֶעֱשֶׂה-לּוֹ עֵזֶר, כְּנֶגְדּו: וַיַּפֵּל ה' אֱ-לֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל-הָאָדָם, וַיִּישָׁן; וַיִּקַּח, אַחַת מִצַּלְעֹתָיו, וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר, תַּחְתֶּנָּה: וַיִּבֶן ה' אֱ-לֹהִים אֶת-הַצֵּלָע אֲשֶׁר-לָקַח מִן-הָאָדָם, לְאִשָּׁה; וַיְבִאֶהָ, אֶל-הָאָדָם: וַיֹּאמֶר, הָאָדָם, זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי, וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי; לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה-זֹּאת: עַל-כֵּן, יַעֲזָב-אִישׁ, אֶת-אָבִיו, וְאֶת-אִמּוֹ; וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ,

וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד (בראשית ב, י"ח – כ"ד)

בקטע המצוטט לעיל מוסרת לנו התורה את "סיפור" בריאת האדם (מובן שלכל פרט בתיאור יש מסר. אנו נתמקד בעניין שלשמו נתכנסנו, ונדלג על השאר למרות חשיבותם).

סיפור זה אומר דרשני. שהרי בכל מהלך הבריאה לא נמסר פירוט על בריאה מסוימת, ובכלל אין דרך התורה להאריך בפרטים ללא מטרה. ואילו כאן כל כך פורט עד שתואר כיצד נוצר הזכר, וכיצד הנקבה, ומסקנה המגיעה בעקבות כך - "והיו לבשר אחד". הלא דבר הוא!

הבה נתבונן סביבנו: ידי זו הכותבת, האוחזת בעט, בעלת חמש אצבעות הבנויות בצורה המתאימה ביותר לצרכי כאדם. יש לה ה'ידע' לזהות מהו דבר הדורש אחיזה חזקה, ומהו דבר עדין שדרוש לו דווקא אחיזה עדינה, ולהפעיל כוח מתאים במדויק. בכל אצבע יש שלושה פרקים. זה בדיוק מה שנצרך לי כדי לכופפה ולבצע בעזרתה מטלות בצורה אופטימלית. הציפורן בסופה מגינה על אצבעי שלא תינזק מדברים חדים וקשים, היא אף עוזרת לי בשימושים שונים. היא בנויה מעצם, גידים, בשר ועור החופה אותה, והכל עם סיבה ומטרה מוגדרת. ללא אחד מן הפרטים , כל ה'מכונה' הייתה מזייפת. זו התבוננות מהירה ושטחית על דבר מה שעלה כעת בדעתי. החכמה בגופנו וסביבנו היא עצומה! הרי לא יעלה על הדעת שהכול קיים ללא יוצר ומתכנן! המתבונן על העולם, אינו יכול שלא לעמוד משתומם, נפעם ונדהם מול חכמת הבורא!

ואותו בורא, יוצר האדם, נתן לעם ישראל את התורה, תורת חיים, דרך חיים. הוא העביר לנו מסרים ברורים באשר ל'מכונת האדם' שייצר, מהם נוכל ללמוד הרבה על עצמינו, ולהפיק את המרב.

ממש כמו שאם נמסרה בידינו מכונה מורכבת ומתוחכמת, ולמדנו כיצד הורכבה מכונה זו, ומה מטרת כל חלק בה, הרי שנגדיל את תועלתנו מאותה מכונה, כי נדע להפעילה הכי נכון שיש, אף נדע לשומרה ולהימנע מתקלות אפשריות, ובמידת הצורך לתקנה נכון. כך אותו בורא עולם, בורא האדם, העביר לעמו העם הנבחר, את הידיעה כיצד נברא האדם ומסר לנו 'הוראות הפעלה' כיצד למקסם את פעולת 'מכונת האדם'. מיד נביא בקצרה חלק מהמסרים, הנוגעים לעניינינו.

בתחילה נברא האדם זכר יחידי, מיד הכריז הבורא ברורות, "לא טוב היות האדם לבדו"! הכרזה זו חריגה בכל מערכת הבריאה. בכל יום מששת ימי הבריאה לאחר שנבראו היצורים של אותו יום, הכריז הבורא "וירא... והנה טוב מאוד". ומה נשתנתה בריאת האדם? יתירה מכך, הכי לא ידע הבורא את החיסרון בבריאה מראש? והרי אין שינוי בידיעתו (אחד מיסודות הדת הראשוניים, עליו מסכימים אף הפילוסופים. נקודה זו הרי היא מאמר בפני עצמו, ואין כאן המקום לדון בה), ואם כן, מדוע לא בראו מלכתחילה בצורה האופטימאלית זכר ונקבה?

המסר כאן ברור. בתהליך כזה של בריאה, הבהיר הבורא שהאדם, אם היה נברא רק מין אחד, לא היה יכול למצות את ייעודו ואושרו. מובהר כאן שאין המשיכה בין המינים נובעת מעצם המצאות שני מינים – זכר ונקבה. היה אפשר להעלות על הדעת שאם לא היה מין שונה, הרי שלא היה אף אדם מעלה בקצה דמיונו מציאות של מין אחר המושכו, וממילא לא היה מרגיש צורך חסר. כאן לימדנו הבורא, שלעולם ירגיש האדם חסר בעצמותו ללא השלמתו על ידי האישה, שהרי גם כשהיה אדם זכר יחידי בעולם, היה המצב "לא טוב" – חסר ללא תקנה. התקנה חייבת לבוא בדמות "עזר כנגדו". אצל האדם, מציאות ה'לבד' אינה שלימה, היא חסרה. ולכן 'לא טוב', כיון שבלא ההשלמה, אין היציר – האדם, יכול לקיים את ייעודו. כל זמן שיהיה אדם לבד, הוא ירגיש חסר עצום כמו שהרגיש אדם הראשון ולכן, גם אושרו מוטל בספק.

הפתרון: עזר כנגדו. ומיד נבארו.

טבע בני אדם בד"כ הוא, שהאיש מעוניין להעניק לאשתו ביטחון, תמיכה וכו', והאישה מעוניינת בדמות, שתתמוך ותעניק ביטחון (ואגב, זהו עוד שילוב והשלמה מדהימים שמורים על 'מתכנת' לעולם, לא סביר שהתאמה מדהימה זו הינה תוצר מקרי של מיליוני שנים). ומכיוון שכך, הרבה פעמים, הגבר הוא הדמות החזקה בבית. נוסיף על כך את תכונת הגבר שזקוק לעצמאות, רגש השותפות שבו בד"כ אינו חזק כמו אצל אשתו. לכן, יתכן שלפעמים בשעת כעס וכדומה, יהיה הגבר מועד יותר, להתנהג בצורה לא מכובדת כלפי אשתו, ולהתלונן על האישה שלצדו. לכן ברא אותו הקב"ה קודם יחידי, כדי שייווכח בחסרונו ובצערו כשהוא לבדו, ויביאו מצב זה להרגיש כמה נחוצה לו האישה, עד שהוא עצמו יבקשנה, כך לעולם לא יוכל להתלונן על שאשתו לצדו[1]! תמיד צריך האדם לזכור מה הוא בלעדי אשתו. כמה טובה היא משפיעה עליו!

עתה, נחזור לפתרון "עזר כנגדו". מה פירושו של ביטוי זה? לכאורה יש בו סתירה מובנית, כי אם עזר, אז היא לא נגדו, ואם נגדו, אז אינה עזר?

שני דברים הערוכים זה מול זה, הרי האחד הוא כנגד השני. כשני קווים מקבילים הם האיש והאישה. הם שווים במעמדם, אך שונים בשטחי פעולתם[2]. כל אחד מצוי בעיקר בשטח האחר של בניין המשפחה, ( בקצרה: על פי רוב, האיש מטבעו יותר שכלתן – בטווח הקצר, והאישה פועלת יותר ברגש – שוב, בטווח הקצר. לכן, נטייתם האישית היא לתחומי פעילות שונים במשפחה) בכך יוצר הניגוד – "כנגדו", השלמה של "עזר"! כאשר נצמדים שני מקבילים אלו זה לזה ומקימים משפחה, אם נוהגים הם נכון בחייהם, אם יודעים הם שהם שונים – "כנגדו", אלא שתכלית השינוי היא השלמה, כמו פאזל, אזי התוצאה הנפלאה והמדהימה היא: "והיו לבשר אחד"! הם חשים אחד המחובר משני חלקים.

כל כך אמתיים הדברים, עד שחז"ל אומרים שאין נקרא 'אדם' מי שלא נשא אישה![3] הוא פשוט לא יכול להגיע לתכליתו כאדם, ולכן אינו ראוי להיקרא בשם זה.

כאן, יש להאיר נקודה, ששומה עלינו לזוכרה תמיד:

בשונה משאר הנבראים, האדם הוא בעל בחירה חופשית. יש בו חכמה לנתח מצבים ולהסיק מהו הטוב. שאר בעלי החיים, מונעים מאינסטינקטים, מעולם לא ראיתי חתול המשתדל שלא להזעיף פניו לבת זוגתו כדי שתרגיש טוב, או להימנע ממלחמה עם חתול אחר כי אין זה ממידותיו לריב עם אחר למרות 'כבודו' הרמוס... בני אדם הבוחרים בטוב , ראיתי גם ראיתי.

כאשר "יעזוב איש את אביו ואת אמו", עדיין לא מובטח שיהיו "לבשר אחד". הכול תלוי בבחירתם, אמנם הפוטנציאל קיים תמיד מתוקף היותו אדם שמובנה להשלמה על ידי בן/בת זוג, כך בראו הבורא. והיה וינהגו בני הזוג כבוד זה בזה, כל אחד ידאג לצרכי השני לא פחות ואפילו יותר מצרכי עצמו, להרגיש את רגשות השני ולהכילם, אם ידעו לכופף גאוותם כשצריך, להתאפק מלכעוס, לחייך ולאהוב, או אז מובטח להם "והיו לבשר אחד". זה יגיע ללא ספק. אך אם לא כך ינהגו, רע ומר יהיה יומם.

נמצא אם כן, שהכול תלוי בבחירת בני הזוג. חז"ל בחכמתם ביטאו זאת במשפט קצר המכיל המון "זכה - 'עזר', לא זכה - 'כנגדו'"[4]. שתי אופציות פתוחות לפניי, שנהיה לעזר זה לזו, או מתנגדים זה לזו. אמור מעתה, הבחירה בידי!

כעת נבין עוד נקודה נפלאה: אדם הראשון אומר "זאת הפעם עצם מעצמַי", כלומר: זו פעם יחידה בהיסטוריה האנושית בה יוצאת אישה מאיש. מכאן ואילך, האישה, היא המביאה חיים לעולם[5]. חריגה זו מהטבע נועדה להשריש את המבט הנ"ל, את הערך והצורך הגדול בהקמת משפחה, ועוד נוסיף בהמשך.

מעבר לאינטרס האישי הברור בתחושה המדהימה והנפלאה הזו, ישנו אינטרס נוסף חשוב לא פחות – המשפחה.

לכל אדם ברורה החשיבות של חינוך הילדים לתכונות , מידות ואופי נכון. וילד כידוע, מחקה את הוריו, וחש את התנהגות הוריו. מהם הוא רוכש מיומנויות להמשך חייו. הם בעצם במודע ושלא במודע מעצבים את אופיו. ילד שרואה את הוריו בקטגוריה של "זכו", ילמד ויפנים לחייו האישיים את התנהגותם החיובית. הוא יאסוף לתרמילו חכמת חיים חיובית שתסייע בעדו יום יום. לצערנו, מצב הפוך יכול לפעמים להזיק לאופיו.

מעבר לדוגמא האישית, בית של "זכו", הוא בית שליו, מפרגן, אוהב ותומך. בבית כזה, רבים הסיכויים לתוצאות חינוך נפלאות.

לסיכום, מעבירה לנו התורה מסר, שמטבע בריאתו האדם חסר, והוא מושלם רק על ידי נישואיו עם 'עזר', שהוא 'נגדו'. מכאן תחושת החסר של הרווק, ותחושת המלאות של הנשוי באושר.

מצוות נידה

הזוג היהודי קיבל מתנה גדולה, "מצוות נידה" שמה[6].

אומר בורא עולם ליהודי, כל ימי המחזור של האישה, ושבעת ימים שלאחריהם, אין לכם להתקרב קירבה גופנית זה לזה כלל. מדוע?

טבעו של עולם שכשאדם מתרגל לדבר מסוים, הוא מואס בו. בספר משלי, ביטא שלמה המלך בחכמתו תכונה זו באמרה יפה: "הוקר רגלך מבית רעך, פן ישבעך ושנאך"[7], כלומר, אפילו לבית חברך הטוב אל תגיע יותר מדי, כי על אף אהבתו, ההרגל של הימצאותך בביתו יביאו לסלידה. ועוד אמר: "דבש מצאת, אכול דייך, פן תשבענו והקאתו"[8]. דבש, הדבר המתוק ביותר, היזהר מלאכול ממנו יותר מדי, והפעם, דווקא בשל מתיקותו. אם תשבע ממנו, תקיא גם את האכילה הראשונה שאכלת ממנו. המאכל האהוב עליך ביותר, אם יובא בפניך שלוש פעמים ביום במשך שבוע, אינני בטוח שתוכל עוד לאוכלו תקופה ארוכה מרוב הסלידה שתחוש כלפיו. זוהי הזווית ההרסנית של ההרגל. האדם שואף לחידושים מעניינים ומרגשים, ולכן גם מרעננים. זוהי הזווית היפה של ההתחדשות.

הקשר בין איש לאישה מורכב משני חלקים, קשר נפשי וקשר פיזי. אי אפשר לבנות קשר עמוק ואיכותי בין בני הזוג ללא אחד משני חלקים אלו. איכות הקשר תלויה באיכותם. אם יתמידו בני הזוג בקשר זה 365 יום בשנה, אזי ללא ספק ההרגל יעשה את שלו, ומהזווית ההרסנית. לא יהיה החדש המרענן שלו יהיו זקוקים כל כך, הקשר ישעמם, ועומק הקשר ילך ויתנוון.

מסיבה זו אומר בורא עולם, המכיר טבע זה מחמת שהוא בראו, כי יש צורך במתכונת התנהגותית שונה בין בני הזוג. אמנם מהחלק הנפשי שבזוגיות אין לסגת, לעולם אל תימנע מלשפרו, אך מהחלק הפיזי, חדל לך מקשר תקופה קצובה במחזוריות קבועה. הקשר הפיזי, הוא יהיה המחדש והמרענן. אמרו חז"ל: "מפני מה אמרה תורה נידה לשבעה?... כדי שתהיה חביבה על בעלה כיום כניסתה לחופה"[9] (יום כניסתה לחופה הוא היום הראשון שבו הותר מגע פיזי בין בני הזוג. הריגוש ברור). מצווה זו יוצרת ציפייה גדולה אצל בני זוג, וכשמצפים, ומתקשרים מחדש, הכול רענן וטרי "ככניסתה לחופה", וגם החלק הנפשי שבקשר מתרענן ומתגבר. אין לך דבר יפה ממצווה זו! היא מיועדת להשלים את אושרך כאדם. מצווה זו היא אבן יסוד בשלמות האישית והזוגית שלך, היא מפרה את הזוגיות ומחדשת תמיד! אין ספק שזוג החי עם מצווה זו, הקשר בין בני הזוג פורה וחזק יותר. זהו מתכון מנצח לשלמות הזוגיות והמשפחה (כמו שהזכרנו לעיל השפעת מצב הזוגיות על הילדים) והפרייתם.

אלא שגלוי וידוע לפני הבורא, מה שגם את/ה יודע/ת, שאי אפשר להגיש מצווה זו בתור עצה לא מחייבת לבני הזוג ולסמוך על בחירתם הנבונה. אף אדם לא יתמיד בכך אם לא תהיה מצווה, אם לא תהיה ישות שולטת, אוהבת ומדריכה, שממנה הוא גם ירא, שתצווה אותו על כך, כי קשה לו לאדם לדחות סיפוקים מידיים, בפרט אם הם עזים והוא מורגל בהם, ויכול לבצעם בקלות, וכל זאת אף כשהוא יודע את הרווח העתידי הגדול מקיום העצה, והנזק הגדול העתידי מאי קיום העצה.

לכן, ישנו צורך ברור 'לסייע' לאדם להפרות את חייו. עתה נדרש לצוות את האדם על קיום מערכת של התנתקות פיזית וחיבור, אלא שכיוון שהבורא אינו רוצה שיצטער האדם, ואפילו כאשר המטרה הסופית נעלה, התאים בורא עולם את ההרחקה למציאות קיימת של מחזור, שבו באופן טבעי אין האישה נמשכת לאותו קשר פיזי, גם גופה אינו נקי, ואין הקשר בריא. לאחר המחזור, נוספו שבעה ימים בהם הציפייה של בני הזוג עולה. כאן הרווח כפול, גם חלק ניכר מהזמן הדרוש להתרעננות, הוא זמן שדרוש לאישה ממילא, ולכן אין הקושי גדול כל כך, יש התחשבות ברורה ברגשותיה, וגם יש ריענון גדול. הרי לנו יופי מתוכנן ומפעים, של חכמת הבורא, להרוויח הרחקה וחיבור, המתאים לרגשות בני האדם.

חשיבות נוספת יש למצווה זו, להטמיע בדעתנו את ההבנה שעם כל החשיבות של הקשר הגופני, הוא עדיין רק אמצעי, לא מטרה. אמנם יש חשיבות למעשה הנותן תחושה פיזית לקשר, כי ידיעה אפלטונית אינה מספקת. (ודאי לא נהיה כאותו אדם שרק בתחילת נישואיו 'הודיע' לאשתו כי הוא אוהב אותה, ולשואליו השיב שאינו רואה צורך 'לדווח' עוד לאשתו על רגשותיו כלפיה. פשוט, "ברגע שיהיו שינויים בהרגשתי, אעדכן אותה"...) יש עוד סיבות ברורות לחשיבות הקשר הפיזי, אך עדיין, החלק הנפשי הוא העיקר בקשר, והפיזי פחות.

יתרון נוסף חשוב יש למצווה זו (בפרט בדורנו, שלצד כל היפה והטוב שהביאה הקידמה, עדיין הרבה רע ומכוער נספחו אליה.) התבונן סביבך, כמה זוגות נפרדים? כמה מהנותרים חיים יפה? כמה מהם מאושרים? כמה מאותם מאושרים חשים שאושר זה מובילם להצלחה בשאר התחומים? מי שלא ניסה, לא יכול לשער עד כמה עמוקה יכולה להיות אהבה, ואיך כל יום שעובר על הזוג יכול להפרות את הקשר, זוגיות נכונה היא מדהימה! וזה לא לוקסוס.

ההצלחה מגיעה על ידי שימוש נכון ב'הוראות היצרן'.

אחד מההבדלים בין האיש והאישה, הוא תחושת השותפות. בורא עולם נטע רגש שותפות חזק אצל האישה, ופחות אצל האיש, אמנם ברור הדבר שבזוגיות נכונה הפער אמור להצטמצם [פער זה חייב להתקיים כדי שכל אחד מבני הזוג ימלא את תפקידו על הצד הטוב ביותר, האיש הוא יותר 'שר החוץ והביטחון' האישה היא יותר 'שרת פנים חינוך ורווחה' ב'ממשלה' קטנה זו. כל תחום הרגש, שבו היא מצטיינת, מופנה לכיוון המשפחה ובלעדיו אי אפשר, אך מאידך, אם גם אצל הבעל היו תכונות אלו ברמה כזו הרי שהיה הופך גם הוא מ'שר החוץ' ל'שר הפנים', ואף ממשלה אינה זקוקה לשני שרי פנים, ועוד על חשבון 'שר החוץ'... ואגב, זהו השילוב המדהים הנ"ל של "עזר כנגדו"]. עתה נבין, שאם לא יהיה פיתוח של הקשר, ובמקומו בהכרח תהיה התנוונות, הבעל שהוא החוליה החלשה בתחום השותפות, ירגיש פחות קשר מהאישה, הוא ישקיע פחות, האישה תחוש בכך ותחושתה תהיה קשה, כי הרי אצלה רגש השותפות הוא בסיסי! במצב כזה הקשר מתערער וחשוף ל"פגיעה מבחוץ". תשומת הלב של בני הזוג יכולה להיות מופנית לאפיקים אחרים שידרדרו את הקשר יותר ויותר (בפרט בדורנו, שכל כך הרבה גברים ונשים מסתובבים עם "בטן מלאה" ברגשות כאלו, ולצערנו אינם עומדים בפיתוי המדומיין על הדשא של השכן, ואינני מתכוון דווקא למעשים קיצוניים. לטעמי, אפילו חיוך של חיבה והערצה לגבר שאינו שלך, או מבט אישי תומך ואוהד לאישה שאינה שלך, הרי זה מעשה פסול, והיזק לקשר שאי אפשר לשער עד היכן יתגלגל. אז יתכן שתאמר/י "שטויות, לי זה לא יקרה, ובכלל, לטעמי, אין רע בכך, וזה אפילו טוב!", נכון, זו נקודה התלויה בהרגשה, אני כן מאמין בך, שאם תחשוב על נקודה דקה זו לעומק, תגיע למסקנה זו. ) מצוות נידה, הגם שלא בטוח שתמנע מצב זה לחלוטין, ודאי שהיא לפחות מסייעת במניעה של מצב שלילי זה, ובהתנהגות נכונה נוספת של בני הזוג, הרי שנזק כזה נמנע כמעט לחלוטין.

א"כ נסכם ונאמר שמצוות הנידה מהווה זרז ומדרבן חשוב להעמקת הקשר שבין בני הזוג והאושר בנישואין.

מעתה, היכול אדם לומר "אני לא זקוק למצווה זו, גם בלי זה התוצאות מובטחות"?!

הטבילה

לעיל הזכרנו את חשיבות הציווי דווקא לקיים מצווה זו, ולא בתור עצה, משום שקשה לאדם לדחות סיפוקים מפתים וזמינים. בדומה לאדם הרגיל לעשן, הוא ממשיך לעשן למרות ידיעתו על הנזק שמביא על עצמו, רק משום חוסר יכולתו לדחות סיפוקים, כך גם בעודף משקל, ובהרבה תחומים נוספים. מסיבה זו חשוב הציווי, עתה יש זרז לקיים את תהליך הריחוק והקירוב. ובענייננו, מחמת הקלות של אי עמידה בתהליך, היה צורך לתת לזוג תחושה ברורה, מעין מסגרת שתעזור להם בשמירת הציווי. תחושה זו מתקבלת ע"י כל התהליך במצוות הנידה.

חז"ל מספרים לנו על אותו אדם שכפר בתורה, שהגיע לאחד החכמים, רב כהנא שמו, וטענה בפיו על מצוות הנידה: "אפשר אש בנעורת ואינה מהבהבת (בוערת)?" כלומר, כיצד יתכן שאיש ואישה יחיו יחד, יישנו באותו חדר לבד ולא יגעו אחד בשני? הייתכן שתהיה אש בנעורת הפשתן, שהיא דליקה מאוד, ולא תבער? ענה לו אותו חכם: " 'סוגה בשושנים' (ציטוט ממגילת שיר השירים), התורה העידה עליהם שאפילו גדר של שושנים ביניהם, לא יפרצו בה פרצות "[10]. כלומר, התורה העידה על עם ישראל, שאפילו גדר קלושה כגדר של שושנים ביניהם, אינם נוגעים זה בזה. זו הגדולה של העם היהודי, וללא ספק הישג זה נובע גם מאופן מצוות הנידה כמו שנבאר.

הזמן בו אין קשר פיזי בין בני הזוג, הוא מתחילת המחזור, לאחר מכן ישנם שבעה ימים נקיים, בסופם טובלת האישה במי מקווה. רק לאחר סיום התהליך, מתחדש הקשר הפיזי.

כמו שהזכרנו לעיל, לא בכדי נבחר פרק זמן זה לריחוק הפיזי.

כדי שנוכל להבין את סיבת הטבילה ומהותה, אנו זקוקים להקדמה קצרה:

בזמן שבית המקדש היה קיים, דיני טומאה וטהרה היו שכיחים ונוהגים, כי אדם שרצה לבוא לבית המקדש לחוש קרבת ה', היה צריך להיות טהור. אך האדם שאין בדעתו להגיע לבית המקדש בזמן הקרוב, לא הייתה משמעות לגביו, אם הוא מוגדר טמא או טהור. כי מעבר לענייני המקדש, אין שום השלכה מעשית אם הוא מוגדר כך או כך.

מקווה (צילום: פלאש 90)

עתה נתבונן בדבר, וכי טומאה (למשל אם אדם נגע במת) היא לכלוך כלשהו שנמצא בגופו ולכן אסור לבוא לבית המקדש? ומה בכך שיטבול במים, ודווקא במי מקווה? הכי עתה גופו נקי יותר? ומדוע אם התכוון להיטהר הרי הוא טהור, ואם לא התכוון לא נטהר ואפילו טבל?[11]

כבר עמדנו למעלה על כך, שאדם הרגיל לדבר מסוים, אינו מתרגש כמו מי שאינו מורגל בו. ומכיוון שהמטרה במקדש היא קרבת א-לוהים, שאדם הבא בשעריו ומתפלל לה', יחוש תחושה ממשית של קרבה לה' והתעלות, ישנו צורך למונעו מלהגיע לבית המקדש בכל עת שירצה. לכן אמרה תורה, שאדם טמא אסור לבוא לבית המקדש, ובמקביל, הרבתה התורה את המציאות שאדם טמא, עד שיקשה מאוד מלהישמר מטומאה (דיני טומאה וטהרה רחבים ואין כאן המקום להיכנס אליהם), ואם נטמא, יצטרך לעבור תהליך של טהרה שכולל טבילה במי מקווה כשרה (גם בזה יש תנאים), ולא יעזור שישפוך על עצמו כל מימות שבעולם, אלא רק במים הכשרים לטבילה, וצריך שכל גופו יבוא במגע עם מים ללא חציצה ואפילו הקטנה ביותר, וגם לאחר שטבל, לא נטהר עד שקיעת החמה, וגם כשסוף סוף עבר את התהליך, עדיין הוא מנוע מלהגיע לבית המקדש, כי אין להיכנס לבית המקדש בלילה, ולכן הוא עכשיו צריך להקפיד ולשמור עצמו מטומאה עד הבוקר, והטומאות נפוצות... נוסף על כך, ישנו דין עקרוני, שהטובל צריך כוונה להיטהר, אם לא כיוון, לא נטהר. אין ספק שתהליך זה עם התחושה הממשית של טהרה, גורם שלא יהיה אדם רגיל לבוא למקדש, וכשכן מגיע, התרגשותו וציפייתו להגיע למקום הקדוש רבה יותר, וממילא הושגה המטרה![12]

אותו עיקרון קיים גם במצוות נידה וטבילתה. התורה אומרת, שמרגע שראתה האישה דם, הרי שאסורים הם במגע פיזי, כאילו יש כאן משהו ממשי החוצץ ביניהם, שמוסר רק על ידי טבילה לאחר שבעה ימים נקיים, ובמי מקווה דווקא, על כל דיניו, ללא חציצה בין המים לגוף. כל המערכת הזו של מצוות הנידה, על כל פרטיה, היא היא השומרת שיתקיים התהליך החשוב והבסיסי של התקרבות – התרחקות – התקרבות. כי עתה האדם חש ממש, כביכול משהו אוסר עליהם להתקרב פיזית, ורק על ידי פעולות מוגדרות, יורד אותו איסור שהטיל עליהם הבורא האוהבם, החפץ בהתקרבותם המחודשת והמרעננת. ללא מערכת זו, לא היה סיכוי לקיים את תהליך ההתחדשות. וללא תהליך ההתחדשות, אין סיכויים רבים למשפחה אידיאלית ומאושרת, כמו שהארכנו קודם[13].

כמה ירדה תורה לפסיכולוגיה של בן אנוש! כמה חכמה יש במצווה זו, כמו בכל מצוותיה! כמה אושר וחיים בעלי איזונים נכונים יהיו מנת חלקם של האוהבים דבריה! כמה אוהב הבורא את עמו, בהעניקו להם מצוות כה יפות!

אישה יכולה לנסוק לגבהים רוחניים וחווייתיים כאשר היא באה למקווה ברצינות, בידיעה ברורה כמה חשובים מעשיה, כמה היא שומרת על שלימות משפחתה, ואיזו שמחה יש לה מההתחדשות שלאחר הטבילה, בידיעה שייתכן שבאותו לילה יתחיל תהליך של היווצרות ולד חדש, שלה, אדם שלם עם רצונות ושמחות, ולד שהגיע לאחר הכנה חשובה וקיום מצוות הבורא, האוהב אותה ולכן הפקיד בידיה מצווה זו. על שפתיה היא תישא תפילה לא-ל עליון בורא הכול, שיהיה הילד חכם בעל אופי נכון ויפה בדיוק כמו שהיא רוצה, ושכל ציפיותיה יתגשמו, וילווה ה' את משפחתה לאורך כל הדרך, ויסייע לה ולבעלה להוביל ולהקים משפחה לתפארת.

כשנשלם הכול, הושגה המטרה.

לתגובות, הערות והארות: [email protected]