פרשת במדבר
פרשת במדבר / חג השבועות
למה ניתנה תורה במדבר? מה המדבר הזה, אין לו סוף כך דברי תורה, אין
להם סוף שנאמר: "ארוכה מארץ מדה ורחבה מיני ים"
(איוב יא, פסיקתא דרב כהנא, יב).
תורה ומדבר
שבת שלפני חג מתן תורה היא שבת "במדבר".
קשר עדין, רב פנים ומיוחד, מחבר את התורה עם המדבר.
"אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמשפיל עצמו ומשים עצמו
כמדבר" (עירובין נד:)
אין בו כלום במדבר. לא מים, לא צמחיה, לא בניינים. אבל יש בו הכל. כי
יש בו השם יתברך. זוהי גדולתי של המדבר וזו הסיבה שדווקא בו נחלנו את הדבר הקדוש
והיקר לנו ביותר, את התורה הקדושה.
רבינו הקדוש שולח אותנו ליערות, למדבריות. כי דווקא בדממת המדבר,
בשממונו, מוצא האדם את רוחו, את עצמותו, שם הוא לומד להקשיב לקול הנשמה, שם דווקא
הוא שומע את קול השם הקורא לו לשוב ולהשיב את כל העולם לצור מחצבתו.
אנחנו חסרים. אנחנו תמיד בחיפוש. מבקשים וכוספים ומשתוקקים. כי החפוש
והבקשה, הרצון והתשוקה, הכיסופים והערגה הם הכוח שמרפא את הנפש, שמשלים את החסרון,
שמקרב את האדם לבוראו. מה שאני באמת רוצה זה להישאר צנוע, ובהסתר, בשקט, באיזו
שהיא פינה נסתרת, ומהפינה הזאת להמשיך להתגעגע ולהתגעגע עד שאזכה לגלות את הנשמה
האלוקית שה' נטע בתוכי ושחבויה עמוק עמוק בליבי.
למה ניתנה תורה במדבר סיני? "למען ילמד אדם להכניע את עצמו
ולהיות שפל בעיניו, כדרך שעשה השם יתברך ברוך הוא, שמאס בהרים הגבוהים ובחר בהר
סיני, הנמוך מכולם" (נועם אלימלך).
מה יפים הם חיים של ענוה וצניעות. כמה הן וקסם יהודי נסוכים עליהם.
פרשת במדבר פותחת במנין בני ישראל ובחלוקתם לשבטים ולקבוצות כשלכל
קבוצה את הדגל שלה. "איש אלוקים על מחנהו ואיש על דגלו" (א,נב). מה זה
הדגל הזה שהתורה כל כך מאריכה לעסוק בו? דגל זה הכנעה למלך. למלכו של עולם. אני
תחת גדל, אני כפוף למלך, אני לא עושה מה שמתחשק לי.
ומה המלך רוצה ממך יותר מכל דבר? שתיהיה טוב לב. רך בדיבור. שתגיד לשני
מילים שיתנו לו כוח, לא שיחלישו אותו. כי רק ככה נזכה להתקרב אל ה', להרגיש את ה'. רק עם "ואהבת
לרעך כמוך".
סיפר מחנך חשוב:
בתחילת דרכי החינוכית אחזתי בתפקיד זוטר בישיבה קטנה מסויימת, ומתוקף תפקידי
נתבקשתי באחד הערבים לשאת שיחה בפני בני הישיבה, במקום המשגיח אשר נאלץ להעדר
באותו יום. מאחר ולא היה לי נסיון בתחום זה החלטתי לפתוח את דברי בנוסח אותו שמעתי
פעמים רבות ממורי ורבי, אשר היה פותח את דרשותיו באופן קבוע בפנותו אל בני הישיבה
במילים "בני היקרים", ובכן נהגתי אף אני כמותו פתחתי את דברי במילות
חיבה אלו ולאחר מכן עמדתי על נקודה מסויימת בפרשת השבוע. אינני יודע עד כמה השפיעה
דרשתי על בני הישיבה, אולם לאחר מעשה התברר לי כי דוקא מילות הפתיחה הן אשר השפיעו
באופן כביר. שכן לאחר הדרשה, ניגש אלי בחור מצטיין כשבעיניו עומדות דמעות ואמר לי
ברגש: הרב אני לומד כאן כבר שנה תמימה, ורק עתה שמעתי לראשונה כי אני "בן
יקר!" עד עכשיו שמעתי רק דברי ביקורת על שאני מאחר לסדרים ולתפילות. אולם
מעולם לא שמעתי כי אני "בן יקר!" סיים ופרץ בבכי אשר הרטיט כל גופו. לאחר שנפרדתי מהבחור הודיתי
לבורא עולם על אשר שם בפי את המילים הנכונות שהיו כה נחוצות לאותו בחור מסכן. ובכך
עדיין לא הסתיימה הפרשה, לאחר כמה שנים פגשתי שוב באותו בחור אשר הינו כיום אברך
חשוב ומחנך בעל שיעור קומה, ומיד כאשר זיהה אותי ניגש אלי ואמר לי: הרב דע לך- כי
אני חייב לך את כל חיי כל עולמי הרוחני, כל הישגי במהלך השנים וכל פעילותי הברוכה
היום נזקפת לזכותן של אותן שתי מילים "בנים יקרים", כיום כאשר מחנך אני
את ילדי ישראל – אני עושה הכל בכדי להנחיל להם את ההרגשה הזו, את הידיעה
הברורה כי בנים יקרים המה ומילים אלו
מחוללות פלאים בקרב תלמידי!
קבלנו תורה ומצוות
כדי לזכך את עצמנו, לעדן, להכניע ולבטל את הרע שבנו. קל מאד להנמיך קומתו של אדם
ולפגוע בכבודו. לפעמים מספיק הערה עוקצנית אחת שבה אתה אולי מפגין חריפות ושנינות
אך תראה מה אתה עושה לשני. לפעמים מספיק שאתה מזכיר איזה טעות שלו מן העבר וזה
מספיק כדי לתת לו הרגשה שהוא כשלון, שהוא לא יוצלח. הקב"ה רוצה את ההיפך.
שתראה את היופי של השני ותגיד לו מילים טובות, הזוהר הקדוש אומר שכשאדם שומע מילים
טובות, זה מתנגן לו בראש 30 יום, הוא לא מייד שוכח. איך קיבלו את התורה?
"כאיש אחד בלב אחד". אם תחסר נפש אחת מישראל התורה כבר לא תהא שלימה.
אסור לך לפסול אף יהודי. אתה חייב לזכור שלכל אחד יש משהו מיוחד שרק הוא מסוגל
לעשות לכבוד השם. ההכרה הזו תתן לך כוחות אדירים למלא את השליחות שלך ולעמוד מול
פיתויי היצר בגבורה וגם תאפשר לך לראות את השליחות היחודית שיש לשני בעולמו של
הקב"ה, את הנקודה שרק הוא יכול להעלות למעלה, אל ה'.
המדבר שותק.
אך שתיקתו רועמת כמו השתיקה של התורה הקדושה. כמו שתיקתם של הצדיקים.
כאשר רבי אליהו
לופיאן זצ"ל עלה ירושלימה בחג, לבקר את הרב מבריסק זצ"ל, נכנס לסוכתו,
ישב דומם בהביטו על הרב, גם הרב מבריסק הביט באורח בדומיה. אחר רגעים אחדים קם
האורח ויצא מהבית בחרדת קודש. כבר יובל שנים מספרים תלמידי שני הרבנים הללו ספור
זה, וכל אחד מוצא בו זויות אחרות, חדשות ושונות. לעולם לא נצליח להעלות בדמיון,
נושא, שאם היו מדברים עליו ודנים בו, היו כל כך הרבה תלמידים ממשיכים לספר זאת
בכזו הערצה. הרי שגדול כוחה של שתיקה מאלף אלפי אלפים של מילים
המדבר אמיתי. הוא
נעדר צבע והנוף שבו טבעי ובלתי מתקשט. הוא לא מנסה להראות שהוא יותר ממה שהוא
באמת. וכך גם התורה, "תורת אמת נתן לנו" וכך גם צדיקיה.
מספרים על רבי אליהו
מישקובסקי זצ"ל (ראש ישיבת כפר חסידים). שפעם החליטה הנהלת הישיבה – אחרי
דיונים כואבים – על תלמיד פלוני שיש להוציאו מהישיבה. התלמיד שעדיין לא ידע מכך,
בא מעצמו להתייעץ עם ראש הישיבה, רבי אליהו, האם כדאי לו לעבור לישיבה אחרת...
למרבה הפלא השיב לו שכדאי לו להשאר בישיבה... הנהלת הישיבה נדהמה מעצתו של רבי
אליהו, הרי החליטו לגרשו ומדוע המליץ לו להשאר?! הסביר להם רבי אליהו: אמנם עבור הישיבה
ראוי באמת שהתלמיד יעזוב, ויפה שעה אחת קודם, אבל כשבא לשאול אותי מה טוב בשבילו,
צריך אני לומר את האמת שבלבי, שוודאי טוב בשבילו להשאר בישיבה... (מתוך מאמר
לזכרו).
המדבר, מקום הפקר הוא
וזה בא לרמוז שבלי התורה, שניתנה במדבר, אנחנו מפקירים את עצמנו, חיים חיי הפקר.
"כי אין הפקר
גדול מזה שאין חושבים על אחריתו ותכליתו ומה יהיה ממנו בעולם הבא והולך אחר תאוות
לבו ומפקיר עצמו מחיים נצחיים. כי זה שאינו הולך בדרכי ה' זהו מופקר באמת כי איו
הפקרות גדול מזה שמפקיר טוב אמיתי ונצחי בשביל שעה קלה של תענוגי עולם הזה שהוא
כצל עובר וכל תענוגיו מעורבים במרירות בכעס ויגון ומכאובות ואין שום אדם שרודף אחר
עולם הזה שיהיה לו נחת ותענוג כי כל ימיו כעס ומכאובות כי העולם הזה מלא פגעים
וצרות ודאגות ומרירות גדול בכל עת ובכל שעה ואין רגע בלי פגע ובודאי אין טוב לאדם
כי אם לרדוף תמיד אחר התכלית האמיתי תכלית הנצחי שהוא לעבוד את ה' לסור מרע ולעשות
טוב (ליקו"ה הפקר ונכסי הגר ג,א).
אדם הראשון ישב בגן
עדן והתענג על ה'. לא היו לו שום הפרעות ושום הסתרות אך אחרי שחטא כבר לא רואים רק
את ה', לא רוצים רק את ה', רוצים עוד דברים, אור ה' לא ניכר כל כך בעולם, האדם
נמשך אחרי דברים אחרים. רבונו של עולם תציל אותי מהשקר. תעזור לי שאני ארגיש אותך
כל רגע ורגע, שאני לא ארצה להחליף את הטעם המתוק הזה בשום טעם אחר.
אם היה האדם זוכה
שיפתח לו פתח דרך שבעת הרקיעים וה' היה מתגלה אליו, אין ספק שהיה רוצה להתנתק
מהמציאות מרוב תשוקתו אליו. לכן בזמן מתן תורה ציווה ה' את משה להגביל את העם,
עדיף שלא יראו, ה' רוצה שנישאר פה, שנחיה בעולם הזה ופה נעשה עבודה של דבקות, פה
נגלה את האלוקים.
במדבר שותקים. אפשר
לשמוע את השקט. אפשר למשש אותו בידיים. שותקים ושותקים, שומרים הכל בלב עד שאי
אפשר יותר, עד שכל האהבה וכל הגעגועים שלנו אל ה', הכל מתפרץ החוצה כמו אש להבה.
מורנו הרב: ["כל
אחד צריך לדעת שיש בו אש. כמו שאומר הזוהר שיהודי תמיד מתנועע! גוי יכול לעמוד ישר,
זקוף, כל היום! אבל יהודי זה משהו אחר לגמרי! יהודי לא יכול להיות בשקט! הוא כל
היום בוער! כל היום הוא מחפש מה לעשות, מתחת לאדמה מחפש מה לעשות. יהודי הוא כולו
אש להבה לה' יתברך! צריך שהוא כולו יבער לה', שלא תהיה לו בעירה אחרת! שלא תהיה לו
שום בעירה לתאוות, לעבירות ח"ו, הוא צריך לבעור לה' כל היום וכל הלילה, עד
שהוא לא יוכל לישון, עד שהוא לא יוכל לאכול מרוב שהוא יבער לה'.
צריך להתלהב בתפילה,
להתנענע בתפילה, כי אם האבא מתלהב בתפילה, מתנענע בתפילה, אז גם הילד מתלהב
ומתנענע בתפילה.
צריך לקחת את כל האש
של הסטרא אחרא ולהפוך אותה לאש קודש! לאש של תפילה! לאש של תורה! לאש של אהבת
ישראל! במקום להזיק לשני, במקום לעשות צחוק מהשני, הוא יקבל אהבה אדירה לשני, הוא
יקבל אהבה לכל יהודי ויהודי, עם אותה אש שהוא הזיק עד היום, עם אותה אש הוא ידע
לאהוב כל יהודי אהבת נפש, הוא יחפש איך לעזור לשני, איך לסייע לשני"] (עד כאן
מורנו הרב) .
ביום החמישים ליציאת
מצרים בחג השבועות, נערכה חופתו של מלך עולם. ביום זה בחר לו את ישראל לכלתו
ונחלתו וביום זה בחרו ישראל באלוקים כאדונם – לעולם.
מתן תורה זה לא רק
עשרת הדברות. זה לא רק תרי"ג מצוות. זה לא רק ספר חוקים שבא ללמד אותנו איך
לחיות. כל החוקים והמצוות זה נוסף, אך עיקר כל מה שה' הוציא את עם ישראל ממצרים זה
לכרות איתם ברית. כי עם ישראל זה אשת נעוריך, אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר.
אנחנו הכלה והקב"ה החתן, יש פה אהבה עצומה. כשהוציא הקב"ה את עם ישראל
ממצרים הוא לא אמר להם: תדעו, תזהרו, אני נותן לכם עכשיו כללים, אחד, שתים, שלוש,
ארבע, אם לא תקיימו את הכללים מי יודע מה יקרה לכם, לא זה הוא אומר. הוא אומר משהו
אחר לגמרי. הוא אומר: אתם ראיתם את אשר עשיתי למצרים, ואשא אתכם על כנפי נשרים
ואביא אתכם אלי. אין לי כלום בעולם בלעדיכם, רק אתם. אתם בבת עיני. הקב"ה
וישראל חד הוא. "בני בכורי ישראל" הוא קורא לנו. כשמחנכים את הילדים
ומדגישים להם את החיבה היתרה שהקב"ה מחבב את עם ישראל, את ההרגשה של
"בנים אתם לה' אלוקיכם", כשהילד מרגיש שהוא בן של הקב"ה
והקב"ה אוהב אותו כאהבת אב לבנו, יותר קל לו להתחבר לתורה, לתפילה, לקיום
המצוות. גם לנו יותר קל.
ומה אנחנו אומרים
להקב"ה? אנחנו רוצים אותך, רוצים אותך כי אנחנו לא רוצים הסתרות, כי רוצים
לראות אותך פנים אל פנים, כי רוצים להרגיש את התפילה, כי רוצים להרגיש את השני, כי
רוצים עין טובה, כי רוצים לב טוב, כי רוצים שתהיה שמחה בלבבות. רוצים אותך כדי
שיהיה לנו קירבת ה' לי טוב, שנוכל להיות קרובים אליך ממש, שלא תהיה הסתרה, שנראה
את הניסים שלך: שנהיה דבוקים בך כל רגע ורגע: שהנשמה שלנו תגיע למקום שלה. על יד
כל מה שעושים אפשר לצרף את הגעגועים. תוך כדי שנושמים והולכים ועושים איזה פעולה
שעושים, חושבים על ה', ה' נמצא עם הבן אדם, ה' הולך איתנו לכל מקום, הוא בתוך
ליבנו, נמצא איתנו בכל פינה, בכל רגע, בכל שעה, אין דבר כזה שלא.
לא סתם קיבלנו את
התורה דווקא במדבר. הרי הקב"ה יכול היה לתת לנו אותה במקום יותר קדוש, לא במקום
נידח כזה, "בארץ ערבה ושוחה, בארץ ציה וצלמות, בארץ לא עבר בה איש ולא ישב אדם
שם (ירמיה ב).
יש כאן מסר. יש
כוונה. כשאדם רוצה שהתורה תאיר בלבו, שהקדושה תמצא משכן בנפשו הוא חייב לעבור
במקומות נידחים. ושם יעמוד, שם תבקש נפשו להתקרב אל הקודש. לא לחינם מאריכה התורה
בסיפור תלאותיהם של עם ישראל במדבר, דרך ארוכה רצופה נפילות וכשלונות. ללמד אותנו
שלפני שמקבלים את התורה יש בלבולים וספיקות ומניעות רבות, יש את האגו הזהף שלא
רואה כלום, רק את עצמו. אבל אם ממשיכים, אם לא מוותרים, זוכים. זוכים בתורה שהיא
חיינו. שנותנת לנו חיים חדשים ליום מחדש. שמלמדת
אותנו איך לחיות נכון. בדיוק כמו שקרה לבני משפחת ליכטמן בסיפור הבא:
נרות דולקים בוואדי
בני משפחת ליכטמן,
הוא מהנדס הייטק מבוקש והיא ד"ר לפילוסופיה מודרנית, חיים בוילה מנקרת עינים
במרכז הארץ, עם שני ילדים קטנים. הבכור בן השמונה נא לנשום עמוק – שמו איצטרובל
המכונה איצי. להוציא אויר, ושוב קחו עוד אויר, ולאיצטרובל – איצי אחות קטנה בת חמש
ששמה צמרירית, ושם הכינוי שלה צימי. ויש גם שני דגים באקווריום, רודולוף ושרגא.
אחרי שהבנו את רמת השיבוש של הזוג הזה, הרי שחייבים לספר לכם, מה טוב יש בהם.
מה שטוב אצלם, זה שהם
חושבים שהחינוך הממלכתי הוא מתחת לכל ביקורת. ושאמצעי התקשורת משחיתים את לב
הילדים. כשאיצי היה צריך לעלות לכתה ג', הם אמרו 'סטופ'. הוא לא חוזר יותר לממלכתי
"אנחנו רוצים עבורו בי"ס פרטי איכותי, שיקנה לו
דרך ארץ, ושהילדים מתנהגים שם באופן נורמלי, יעלה מה שיעלה". הם הפכו את
העיר, הרימו טלפונים – נייט. הם חשו במצוקה נוראה ואף תכננו להשאיר את איצי וצימי
בבית. שלושה ימים לפני פתיחת שנת הלימודים – תאונה. 7.45 בבוקר בני הזוג ליכטמן
דוהרים עם הג'יפ שלהם מודאגים מה יעלה בגורלו של איצטרובל. מר ליכטמן פונה בחדות
ימינה, והפנייה החפוזה הזו עולה ביוקר. הוא מטיח את פגוש הג'יפ בבגאז' הסוברו
סטיישן של רבי אריה רכניצר, ורק נס וכמה זכויות עלומות מפרידים בין המלמד היקר
לבין חדר מיון ועירוי דם. ר' אריה יוצא מהדלת ללא פגע. "לא קרה שום דבר, הלך
הפח ואנחנו נמלטנו, הסוברו עשתה את שלה ולכם יש ביטח מקיף, ואני נורא ממהר לבית
ספר, בואו נחליף פרטים ונדבר טלפונית בערב, שיהיה יום נעים". מר ליכטמן
מתאושש מן המילים המרגיעות הללו, ומציע למלמד רכניצר טרמפ. אחרי שלוש דקות נסיעה
הוא מתבקש לעצור. רכניצר פותח את הדלת האחרוית של הג'יפ אומר 'תודה' וצועד לכיוון
השלט הענק 'מדעים ויהדות'. "בית ספר לחינוך דרך ארץ ומצוינות".
בני הזו נועצים בשלט
הענק. מדעים? יהדות? דרך ארץ? מצוינות? זה מתאים להם מאד. נכון, הם לא דתיים
גדולים, גם קטנים לא, אבל הרב הצעיר הזה, רכניצר, עשה עליהם רושם טוב מאד. הוא דתי
חרדי, אבל איזו אצילות קורנת ממנו... הלוואי שהבן שלהם יהיה בעל מידות דומות לשל
האיש הזה. "סליחה כבוד הרב", קורא לעברו מר ליכטמן. "כן ,
אדוני?" הוא מצודד ראשו. "רציתי לדבר אתך על בית הספר למדעים...".
רכניצר שלנו לא היה צריך הרבה יותר מזה. הוא נכנס עם בני הזוג לחדר המנהל, ואחרי
10 דקות של שיחה, הם שוכנעו לחלוטין: "זה המקום לאיצטרובל ולצמרירית".
'רק שלא יעשו לנו מהילד דוס שזורק אבנים בשבת', חושבים השניים.
אחרי חודשיים
"איצי מתקשה בלימוד משניות" דווח הרב רכניצר בטלפון. "הוא חייב
חיזוק, חפשו לו מורה לשיעורי עזר..". "אתה, אתה המורה", התרגשה
ד"ר ליכטמן. "אנחנו נשלם לך כמה שתדרוש. הבית שלנו פתוח. שבו היכן
שתרצו, העיקר שאיצי יצליח". רכניצר אהב את המסירות הזו, וכבר למחרת בשש בערב
ההוא צעד לתוך הסלון המדהים והשניים החלו ללמוד. מר ליכטמן נכנס למטבח והחל לשטוף
כלים, כשאוזנו כרויה לשיחה בין בנו למורו. הוא חשש מאד שמא הרב הצעיר מתכוון
להחזיר את בנו בתשובה וזה הדאיג אותו. הרב רכניצר לא נולד אתמול. הוא קלט היטב
שהמהנדס מצוי בהאזנה מוחלטת לנעשה, ודאג לשזור בין הדברים שאלות כאלה שיעמידו
במבוכה את האקדמאי ששטף בפעם הארבעים וכמה צלחת חרסינה אחת. כשהוא פנה ללכת אחר
שעה ורבע של שיעור משניות מרתק וססגוני, פנה אליו המהנדס כשעל כפות ידיו המון
בועות סבון. "תסלח לי הרב רכניצר, שמעתי אותך אומר לאיצטרובל שהיה מתן תורה,
וזה פשוט להוכיח את זה. אתה רציני?".
עד שלוש לפנות בוקר ישבו בני הזוג ליטמן ושמעו המון דברים מסקרנים
ומדהימים. "הכל יפה מאד, הרב רכניצר", סיכמה הדוקטורית "אנחנו לא
טיפוסים שחוזרים בתשובה, גם אם היה מתן תורה, אז היה. אבל מה, אתה צודק, סוף סוף
הילדים לומדים בבית ספר דתי, ואתם משקיעים בהם יפה מאד, ומן הראוי שנקבל על עצמנו
לפחות מצווה אחת קטנה... מה אתה ממליץ?". רכניצר היה מרוצה, ואחרי 10 שניות
הציע "נטילת ידים שחרית". "
לא, לא, זה לא רציני. אנחנו רוצים משהו יותר מהותי... יותר ערכי, אבל בלי להגזים,
בבקשה...". רכניצר החליט להמר: "אוקיי. אני מציע הדקלת נרות שבת, בדיוק
בזמן, לא שניה אחת אחרי. להקדים אפשר, לאחר בשום אופן!!! חז"ל מסבירים שזה
תיקון גדול לאשה ולבית. והטכס מחייב את האשה לשים כיסוי ראש, כשלצידה הילדים
והבעל, ואחרי ההדלקה ישנן ברכות שהאבא מברך את ילדיו, פלוס שיר שבת קטן, זה לוקח
חמש דקות, אבל זה רציני ולא מחייב" סיכם הרב. "בסדר, קיבלנו... אבל איך
מברכים את הילדים?". רכניצר הותיר בידם פתק רהוט ובו כל ההנחיות, ויצא לרחוב.
"כשאיצי
איצטרובל חזר מביה"ס ל'מדעים ויהדות'" בשעה ארבע אחר הצהרים הוא לא
האמין למראה עיניו. "אמא, בשביל מה כל כך הרבה פמוטים?" תמה האיצי הקטן. "חמוד שלי, מה אתה מבין, אבא ואני הבטחנו לרב שלך,
רכניצר, שמקבלים עלינו מצוות הדלקת הנר, אז מקבלים כמו שצריך. עם שמן זית ופתילות,
ופמוטים הכי יפים שיש בעולם. דמעה בגודל ראש סיכה נצצה בזוית עינו הימנית של
איצטרובל. ערב שבת. השעה 4.13 דקות. אב המשפחה שפך שמן לכוסיות הזכוכית, הידק את הפתילה
והיבהב אותה קלות, כפי שהסביר לו הרב רכניצר. הדוקטורית עם מגבת ורודה על ראשה,
המהנדס עם כיפה סרוגה בגודל פקק קולה קולה על פדחתו, איצי וצימי, האח והאחות
הקטנים עונים "א-א-א-א-מן" בניגון חנוכה עממי. הנרות דולקים. גב' ליכטמן
מניחה כפות ידיה על שמורות עיניה, ולוחשת ברכה.
אחרי חצי דקה מהמהנדס
מניח מניח ידו על ראש ילדיו ולוחש "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה".
"ישימך הקב"ה כשרה רבקה רחל ולאה ושתהיי צדיקה גדולה", כך הרי כתוב
בפתק של הרב רכניצר. שיר שבת מוכר מתנגן לו על שפתיים "דרור יקרא לבן עם בת".
תם טכס ההדלקה... ומכאן הכל כרגיל. עצוב, אבל זה מה שיש. במשך כארבעה חדשים הטכס
הזה נמשך במלוא עוזו, בשעה המדוייקת.
"טכס ברית המילה
של בננו ייערך ביום שישי בשעה שתיים בצהרים, בישוב הכי צפוני ברמת
הגולן". כן, לאחיו הקטן של המהנדס
ליכטמן, יובל ליכטמן המושבניק מגדל הכרמים תושב רמת הגולן, נולד בן בכור, והם
מוזמנים לברית. כן ביומי שישי, ערב שבת. "מה נעשה?" נמסכת דאגה אצל
הדוקטורית "מאד מאוחר, אנחנו עלולים לאחר את טכס הדקלת הנר.." "אל
דאגה" משיב הבעל, "מיד אחרי הברית עולים לג'יפ וחוזרים הביתה, קיבלנו
מצוות הדלקה, אז לא מפספסים". מגיעים לברית... "עם כל הכבוד לאחיך, אם
הברית לא מתחילה תוך 10 דקות אנחנו טסים מכאן הביתה, יש לנו שעה וחצי נסיעה, זה לא
צחוק...". הברית הסתיימה. "מזל טוב" מכל עבר. "זהו, עלו בבקשה
לג'פ". ומכאן החל הג'יפ המשפחתי של הליכטמנים לתפוס תאוצה. "נספיק להגיע
בזמן". מרגיע הבעל. "הלוואי" משיבה אשתו. פקק. הם מבחינים במשאית הפוכה על צידה בקצה העיקול.
שלוש ניידות משטרה ואמבולנס אחד משמיעים את אותו ניגון מבשר רעות. "עצור!
עצור בבקשה" הורתה הדוקטורית "אני חשבתי על כל תקלה שלא תקרה, והכנתי לי
כאן את כל פריטי ההדלקה... הפמוטים, השמן, הפתילות, ואפילו אקווריום שימנע את
הכיבוי של הרוח.
ומכאן רבותי, מחזה
נדיר. הג'יפ חונה על השוליים. המהנדס ליכטמן מעמיד את האקווריום על סלע סמוך, מעמיד בתוכו את שני
הפמוטים הגבוהים, תוקע כוסיות, מהדק הפתילה, שופך זמן, מיטיב את הנרות, ומפנה את
הזירה לרעיתו הנאמנה. היא מותחת את המגבת הוורודה על ראשה, הוא מהדק את הכיפה
הפיצפונת על קרחתו, והילדים? עיניהם נוצצות. ומה קורה מסביב? קהל ענק של אולי מאה
או מאתיים נוהגים ונוסעיהם, מביטים במחזה סוריאליסטי – משפחת ליכטמן מציגה: טכס
הדלקת נרות שבת. מי שרוצה מוזמן להצטרף. "כל הכבוד לכם" – "יישר
כח" – "אשריכם צדיקים", קריאות עידוד מתוקות מדבש שוטטו להן בחלל
האויר, בזמן שהמהנדס ברך את ילדיו ואשתו התפללה מול הפמוטים. לאחר "ידיד נפש
אב הרחמן" התיישבו הליכטמנים ליד הפמוטים וערכו שם סעודת שבת קטנה, עם המון
ממתקים לאור הנרות, רק אחרי שעה וחצי נפתח הפקק... כובו הנרות, עלו על הג'יפ
והביתה.
"אני לא אמין
למשמע אוזני" הרב רכניצר היה נסער עד שרשרי שערותיו. "הדלקתם נרות בואדי
ערה?" איי איי איי, נצבט ליבו ביקרבו, איזה חילול שבת נורא, ועוד בפרהסיה...
הדליקו, כיבו, התניעו ונסעו.. השם ירחם.
"עשינו בסדר
כבוד הרב?" שאלה הדוקטורית. "אוי אבא שבשמים, מה אני עונה להם התייסר ר'
אריה רכניצר והתחנן לרוח הקודש שתעשה לו את העבודה... "בוודאי, בוודאי, אין
לי ספק שמאז בריאת הועלם ועד ערב שבת האחרון, לא הודלקו נרות שבת בואדי ערה, שעשו
נחת רוח כל כך גדול לאבא שבשמים. "הרגעת אותי כבוד הרב, חשבתי אולי עישנו
עבירה... אבל אם עשינו מצווה, אם ברשותך, תן לנו עוד מצוה קטנה לקיים, בסך הכל הן
לא קשות..." סיכמה הדוקטורית.
הבית של הליכטמנים שינה צורה. הציורים המטופשים נעלמו,
תמונות של גדולי ישראל בכל כותל, ספריית קודש ענקית. כאן כל ערב מתקיים כוילל ערב
עם עשרים וחמישה אברכים ובעלי בתים. והליכטמנים? הו, הו, כבר חלפו עשר שנים מאז
הדליקו את הנרות בואדי ערה, ושניהם ללא יוצא מן הכלל עוסקים בקרוב נפשות, מרצים
בכל פינה שהם נקראים אליה, איצטרובל, הפך ליצחק, צמרירית הפכה ציפורה, הוא בישיבה
חשובה, והיא תלמידת סמינר 'בית יעקב'.
לוקחים יהודים הכי
רחוקים בעולם, מזכים אותם במצווה קלה וחביבה, והנה קיבלתם עולם מלא של תורה. כמה
מתיקות וקדושה יש בזוג פמוטים בוערים על סלע בלב ואדי ערה.
תפילה
רבונו של עולם
תעזור לי לזכור שהעיקר זה שם, לא כאן. שהחיים פה עוברים כמו חלום פורח
ובעצם כל התכלית כאן היא לעבוד אותך אבא, וככה להכין את החלק שלנו לעולם הבא,
לזכור ששם זה לנצח, ופה זה זמני.
כי זה קשה לי אבא. כי באמת באמת, ההרגשה שלי שדווקא פה זה לנצח. לפחות
לעוד הרבה הרבה שנים. תעזור לי שהידיעה שפה זה זמני תלווה אותי בכל רגע ורגע, בכל
מה שאני עושה. כי אם אני אזכור, יהיה לי יותר קל להתמודד עם הפיתויים של העולם הזה
שמשקר אותנו כל רגע מחדש.
רבונו של עולם
תעזור לי להיות טוב לב ורך בדיבור. לא רק למי שאוהב אותי ואומר לי
מילים טובות כי זה לא חוכמה. דווקא למי שלא מתייחס אלי יפה, שלא מתחשב ברצוני, שלא
רואה את המאמץ שעשיתי בשבילו וחושב שהכל מגיע לו, שבכלל מתעלם ממני, דווקא כאן
להשתלט על הכעס שבד"כ מתעורר ולדבר אל השני בסבלנות, באפוק, בסלחנות. כי לא
מספיק שהוא נענש פעם אחת בזה שהוא מתנהג ככה, אני צריך להעניש אותו עוד פעם? לצעוק עליו? לחשוב עליו
מחשבות רעות? תעזור לי אבא לחפש כף זכות, לזכור שאני לא יודע מה השני עובר בחיים
ומה קרה לו רגע לפני, לזכור שגם אני לא מושלם ויש לי עוד הרבה מה לתקן בעצמי לפני
שאני בא לתקן את השני.
רבונו של עולם
תעזור לי להלחם על הקדושה. כל הזמן לבקש. כל הזמן לדבר איתך. לא
להתקרר ברצון אפילו אם הרבה זמן עבר ושום דבר לא זז. אל תתן לי להתייאש אבא כי
כשאני רוצה, אני חי, אני בוער, אני כל הזמן בקשר איתך, אני כל הזמן בכיוון. וכשאני
מפסיק לרצות, אני מתקרר לגמרי ח"ו.
תעזור לי אבא לזכור שלרצות אני תמיד יכול, שהרצון זה הכוח הכי חזק שיש לי. תעזור אבא שכל הזמן אני ארצה
אותך. רק אותך.
שבת שלום
הרב מנחם אזולאי
